Sheviis 8:1 — Using Produce as Intended
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 8 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ח׳ ‹ משנה א׳
Using Produce as Intended
הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם
Mishnah שביעית ח׳:א׳ · Sheviis 8:1
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית,
כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם,
אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם,
עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם,
אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה,
חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה,
נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה.
חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים,
הֲרֵי הוּא כְעֵצִים,
כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:
A great rule they stated concerning Sheviis:
anything designated for human food,
one may not make from it a poultice for a person,
and needless to say, not for an animal.
And anything not designated for human food,
one may make from it a poultice for a person,
but not for an animal.
And anything designated neither for human food nor for animal food -
[if] he intended it for [both] human food and animal food,
one imposes on it the stringencies of [both] human [food] and animal [food].
[If] he intended it for firewood,
it is like firewood,
such as savory, hyssop, and thyme:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Using Produce as Intended▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May a poultice (melugma — chewed produce pressed on a wound as a dressing) be made from produce designated for human food? | No — not for a person, and certainly not for an animal | — |
| And what of produce not designated for human food? | Yes — for a person, but not for an animal | — |
| Produce designated for neither — and if he intends it for both human and animal food? | Both sets of stringencies — no melugma, and no cooking | — |
| And if he intended it for firewood? | No kedushas Sheviis — e.g., savory, hyssop, and thyme | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
כלל גדול. מלוגמא. תחבשת ורטיה, ופרוש מלוגמא מלא לוגמא, שדרך אדם ללעס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו: אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיחד לכם דהינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם: עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכל לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא: חמרי אדם. שאין עושין מהם מלוגמא: וחמרי בהמה. שאסור לשלקן : הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר"ג: ואזוב. צעת"ר בערבי ובלע"ז איספ"ו: וקורנית. בערבי חש"א ובלע"ז שדריא"ע:
כלל גדול. מלודמא – bandage/dressing and a compress/plaster and the explanation of מלוגמא is מלא לוגמא/a mouthful or quantity of liquid filling up one cheek for it is the practice of a person to chew/masticate wheat or dates and place them on top of his wound. אין עושים ממנו מלוגמא – ut you may eat whatever the land during its sabbath will produce,” what is particularly designated for you, which is food for human beings and not for soothing remedies , but what is not particularly designated for you will be, whether for eating, whether for soothing remedies/bandages. Therefore, whatever is not food for human beings, we make of it an emollient/ soothing remedies for human beings. עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה – as it is written (Leviticus 25:7): “and your cattle and the beasts in your land [may eat all its yield],” that which is appropriate for beasts and cattle , will be for food for cattle, but not to make of it a soothing remedy/bandage. חומרי אדם – and they don’t make from them an emollient/soothing remedy. וחומרי בהמה – that it is forbidden to boil them. הסיאה (plant classified with hyssop) – a grass that they call it in Arabic TZIDRAG. ואזוב – TZATER in Arabic, and AISPO in the foreign language. וקורנית (thyme) – in Arabic HASSA, and in the foreign language and in the foreign language ASHRIAH.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 8:1
Introduction Our mishnah teaches that produce that is usually used for food cannot be used, during the sabbatical year, for medicinal purposes. This is because one is usually supposed to use sabbatical year produce for its typical purpose if it is food it should be eaten, if it is drink it should be drunk and if it is used for dyeing it should be used in dyeing. They said an important general principle with regard to the sabbatical year: The phrase “this is an important general principle” appears only three times in the entire Mishnah, and it appears twice in Sheviit. Its other appearance is in the seventh chapter of Shabbat. It seems that this whole mishnah is the “general principle” and not just section one. Anything that is usually designated as food for humans, one may not make a poultice of it for a person. And there is no need to say [that he may not make a poultice of it] for a beast. Produce that is normally used as human food cannot be used as a poultice at all, neither for humans nor for an animal. Anything that is not usually designated as for food for humans may be used as a poultice for a person, but not for cattle. However, if it is normally animal feed, it can be used as a poultice for humans, but not for animals. Since it is fit for animal feed it can’t be used as a poultice for them but since it is not fit for human consumption a person could use it as a poultice. And anything not usually designated either for humans or for animals, but now he thought to use it as food for either a person or an animal, we impose upon it the stringent laws applying both to people and beasts. If something was not normally used for food for humans or for animals, but in a certain circumstance a person decided to use it for either purpose, it is dealt with stringently. It can’t be used for medicinal purposes for a human being, as we learned in section one. The “stringent law” which applies to beasts is explained in the Yerushalmi as being a prohibition of boiling it till it is completely soft. According to the Yerushalmi it is prohibited to boil till completely soft sabbatical produce which is normally used for animal food. If he thought to use it as wood [for a fire], behold it is treated as wood [and the laws of sheviit do not apply]; for example, savory, hyssop, or thyme. The laws of sheviit do not apply to things that are used to light a fire. So if with regard to one of these things he decided to use it to make a fire, then the laws of sabbatical year produce do not apply at all. The mishnah gives an example of some plants that are multi-purpose and therefore how they can be used will depend on what he intends to use them for.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 8:1
וחומרי בהמה . שאסור לשלקן, ירושלמי מפורש הוא (ה"א כב.) :
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 8:1
(א) כלל גדול. עין בריש פרקין דלעיל: (ב) והטעם פרש הר"מ וזה לשונו, לא ישנה פרות מבריתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו לאכל חי לא יאכלנו מבשל כו', לפי שאין שולקין אכלי בהמה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:1
כלל גדול וכו'. כתבו תוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח) אע"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל: חומרי בהמה. פי' הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 8:1
כלל גדול אמרו – המינוח "כלל גדול אמרו" מופיע גם בראש הפרק הקודם, ונדון שם. בשני המקרים מדובר בכלל מרכזי. למעשה הכלל שלפנינו קשור לכלל המופיע שם: שם נזכר המינוח "מאוכל אדם ומאוכל בהמה", כלומר מאכל אדם ומאכל בהמה, ובמשנתנו מוסבר הכלל מהו מאכל אדם. הפרק שלנו הוא אפוא הבסיס לפרק הקודם, או הסבר כיצד נוצר המונח מאכל אדם. בשביעית – בדיני שביעית כל המיוחד לאוכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם – מלגמה (מלוגמא) היא מילה יוונית, Malagma – Μάλαγμα , ומשמעה תרופה, וליתר דיוק תרופה שמורחים על רטייה 1 ליברמן, זרעים, עמ' 663 , ושלא כרמב"ם. . את המלוגמא הכינו על בסיס קמח וחומרים נוספים 2 ראו פירושנו לעיל, פ"ז מ"א; תוס', דמאי פ"א הכ"ה; ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב ועוד. , [ו]אין צורך לומר לבהמה – מלוגמא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לאוכלו – צריך להיות לאוכל, וכך ביתר עדי הנוסח, כלומר למאכל אדם – שאיננו אוכל אלא הוא מתאים רק למאכל בהמה, עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה – פרטי האיסור יידונו להלן, בפירושנו למשנה ב. הלכה זו מנומקת בירושלמי בדרשות הכתוב (לז ע"ד), אך אלו באות רק לאשש הלכה ידועה. התלמוד עצמו מצטט כאן את מימרתו הידועה של רבי בון: "אמר רבי בון בר חייה כל מדרש שאת דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש" (ירו', לז ע"ד) 3 לא נרחיב בשאלה זו, ונסתפק בהפניה לסיכום הקצר בנושא במבוא הכללי לפירוש המשניות. , כלומר שתפקיד המדרש לאשר הלכה ואין בכוחו לסתור הלכה קיימת. הנימוק להלכה ברור: המלוגמא היא שימוש נחות בתוצרת חקלאית, ואין זה ראוי שפרות שביעית יבוזבזו על מלוגמא. אבל מלוגמא לאדם היא שוות ערך לאוכל של בהמה. בירושלמי מובאים דיונים בפרטים מרמה שנייה, מה דינם של צבעים לאדם: האם מותר להכין צבעים מאוכל, האם מותר להכין צבעי בהמה וכו' (לז ע"ד). השאלות באות משום שבפרק הקודם נזכר מין הצובעים בפירוט, ובמשנתנו הוא נעדר. מבחינת עריכת המשנה הדבר מבליט את ההבדל בין העריכות של שני הפרקים. הכללים השונים קרובים זה לזה אך לא יד אחת ערכה אותם, וכך נוצרו הכפלות ואף חללים במידע. כל שאינו מיוחד לא לאכל אדם [ו]לא לאכל בהמה – הנוסח "ולא" מופיע בכל יתר עדי הנוסח האחרים. הצמח עצמו מתאים לשתי המטרות, ושימושו תלוי בהחלטה של האדם, חשב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה – הבעל תכנן להשתמש בו למאכל אדם ולמאכל בהמה כאחד, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה – חומרי אדם שאסור להכין ממנו מלוגמא, וחומרי בהמה שאסור לבשלו, "אסור לשולקן" 4 שליקה היא בישול שיש בו תוספת עיבוד; כך גם עיבוד הצבע אינו רק בישול אלא עיבוד כלשהו. ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"ו. , כשם שאין מבשלים אוכל של בהמה (ירו', לז ע"ד). ראשונים מצאו חומרות נוספות החלות על מאכל בהמה. כך הרמב"ם פירש שעל מאכל בהמה חל מועד אחר של ביעור, ומותר לבהמה לאכלו כל זמן שהפרי בשדה. כל זאת לשיטת הרמב"ם שלאחר הביעור יש להשמיד את עודפי פרות שביעית (ראו להלן, פירושנו לפ"ט מ"ח). חשב עליו לעצים – אם אדם תכנן להשתמש בצמח שאינו מיוחד למאכל בהמה, להסקה, הרי הוא כעצים – שיכול להסיק בהם, כגון הסאה האיזוב והקורנית – הירושלמי מתרגם "הסיאה צתרה, אזוב איזובא, קורנית קורניתא" (פ"ז ה"א, לז ע"ב). שלושתם שיחים העשויים לשמש מאכל בהמה, אך הם גם נותני ריח. צתרא היא הנקראת היום הצמרא הוורודה, האזוב הוא האזוב שנקרא כך גם היום, והקורנית היא הקורנית המקורקפת בלשון ימינו 5 פליקס, שביעית, עמ' 120 . . יש להניח ששומעי המשנה בעבר ידעו לזהות את הצמחים, לפחות את חלקם, גם בשמם העברי. הציבור היהודי בארץ היה דו לשוני ודיבר עברית וארמית; גם מי שלא הבין עברית על בורייה ידע מהו אזוב. שהרי המעבר בין "איזוב" ל"איזובא" הוא מעבר טבעי שכל דובר עברית וארמית, ולו במקצת, היה מצפה לו 6 ראו נספח ג למסכת שקלים. . התרגומים שייכים אפוא לתופעה תרבותית אחרת. את המשנה שיננו ותרגמו בו בזמן לארמית, לפחות את שמות הצמחים ובעלי החיים. לדוגמה, המשנה ביומא מזכירה את קריאת הגבר (פ"א מ"ח). עם זאת, למונח "קריאת הגבר" הוצעו בתלמודים שלושה פירושים שונים. בתלמודים (בבלי, יומא כ ע"א; ירו', סוכה פ"ה ה"ה, נה ע"ג; שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד) מסופר שכאשר ירד רב לבבל הוא שימש מתורגמן (אמורא) בבית המדרש של שילה 7 מתורגמן היה מי שהציע את המשנה בקול רם, וחזר ואמר בקול רם את דברי הרב והסבירם. מן הסיפור משמע שהמשנה בתמיד או ביומא הייתה מוכרת ומקובלת. יתר על כן, נראה שהלימוד היה בארמית. . שילה היה חכם בבלי ותיק, ותורתו היא תורת בבל של סוף תקופת התנאים. הלימוד בישיבה היה בארמית, ורב תרגם את דברי המשנה "קרא גברא" (קרא האיש). לפי ההקשר מדובר בקריאת הממונה או הכרוז המכריז על פתיחת השערים ותחילת העבודה. שילה התפלא מדוע אינו מתרגם "קרא תרנגולא" (קרא התרנגול), ורב עמד על דעתו בתוקף. הוויכוח הוא עימות בין תורת בבל המקובלת ובין סמכותו של רב כמי שבא מארץ ישראל, מחצרו ומבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. בירושלמי הסיפור מופיע פעם אחת בנוסח זה (סוכה שם), ובפעם השנייה נאמר שרב תרגם "אכריז כרוזא" (ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד). מבחינה עניינית נראה שדווקא החכם הבבלי הוותיק אך נטול היוקרה צדק. "גבר" משמעו, בין השאר, תרנגול, והמונח "קריאת הגבר" הוא מונח מקובל לבוקר המאופיין בקריאת השכווי. הבבלי עצמו מביא הוכחה מהברייתא "היוצא לדרך קודם קריאת הגבר". יש לכך ראיות תנאיות נוספות. המונח היה מקובל בארץ ישראל גם בספרות האמוראית, כגון "קרא הגבר אומר ברוך חכם הרזים" (ירו', ברכות פ"ט ה"א, יג ע"ג) וכן: "עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו, וממלא לו חבית של מים, ומדליק את הנר, כיון ששקעה החמה קרא הגבר שרייא מציקין" (קרא הגבר החלו המציקים – ירו', כתובות פי"ב ה"ג, לה ע"א) וכמותם מקורות נוספים. כבדרך אגב נמצאנו למדים על נוהג קבוע של תרגום המשנה לארמית בתור מרכיב במהלך הלימוד. לנוהג זה יש רמזים נוספים 8 ראו דיוננו במשנה, שקלים פ"ה מ"ג ונספח א למסכת שקלים. . כך, למשל, בתלמודים למסכת כלאים 9 עיקר הפירושים הוא בירושלמי למסכת כלאים (פ"א ה"א, כז ע"א), ובתלמוד הבבלי פזורות רשימות דומות אגב סוגיות שונות. ראו למשל פירושנו לראש השנה פ"ב מ"ג. מובאים פירושי מילים קשות וזיהויים מסוג אחר. שפת המשנה היא כידוע עברית, אך כל הזיהויים הם בארמית ולעתים שמות יווניים. המשנה הראשונה במסכת מונה את סוגי הדגנים, ובבבלי: "כוסמין – גולבא, שיפון – דישרא, שיבולת שועל – שבילי תעלא" (פסחים לה ע"א). ייתכן שהיה צורך פרשני להציג זיהוי לשיבולת השועל שהייתה נדירה, אבל קשה להניח שהיה מי שלא הכיר דגן מקובל ככוסמין. המקבילה הארץ ישראלית מדגישה פן זה ביתר שאת. בירושלמי מובאת מסורת מעניינת: "רבי יוסי בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על פינקסיה דרבי הלל בי רבי וולס (אלס) רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על כותלא דרבי הלל בי רבי אלס פילה, פישונה, גילבונה, מילותה, סרפוונה, פסילתה" (ירו', כלאים פ"א ה"א, כז ע"א) [= מצאו כתוב על פנקסו של רבי הלל בן רבי וולס, פילה (פול בארמית), פישונה (ספיר ביוונית), גילבונה (פורקדן), מילותה (טופח), סרפוונה (פול לבן), פסילתא (היא שעועית)]. כפי שנראה בפירושנו למשנה זו כל השמות היווניים הם תרגומים-זיהויים לשמות העבריים במשנה, והחכם רשם את תרגומם ליוונית המקומית או כפי שהם מכונים בצורה יוונית. ה"מילון" היה רשום על הפנקס או על הכותל. בשני התלמודים שהבאנו יש זיהויים למשנה א שבפרק הראשון של מסכת כלאים, חוץ מחיטה, זונין ושעורה, שהם המינים הנפוצים ביותר. בתלמודים למשנה ב באותו פרק מצויים זיהויים בארמית לחזרת, עולשין, טרקסימון ואף ל"כרישים", שהיו ירק נפוץ ביותר ממיני הקפלוטות (ראו פירושנו למשנה). גם למשנה ג סדרת זיהויים, ושוב המינים הראשונים אינם מזוהים ורק המינים שבהמשך המשנה מזוהים. ציטטנו את הירושלמי (שם) והדגשנו בקו את הזיהויים שאינם בגוף המשנה: "הוסיף רבי עקיבה השום והשומנית תומניתה , הבצל והבצלצול פלל גולה, התורמוס והפלוסלוס פרמועה ואינן כלאים זה בזה". הזיהויים הם רק לבן הזוג השני (שומית, בצלצול ופלוסלוס) ולא לבן הזוג הראשון (שום, בצל ותורמוס). בצלצול (צנון) לא היה נדיר, אבל לפי כמות האזכורים שבספרות חז"ל היה פחות שכיח מהבצל. הוא הדין בשומנית השכיחה פחות מהשום. התרגומים ניתנים אפוא למינים שאינם תדירים, אך גם אינם נדירים ביותר ושכיחותם מצויה. גם במשנה ד באותו פרק יש זיהוי: "פרישין אמר רבי יונה אספרלגין" (ירו', כז ע"א). בפרק התשיעי של כלאים שוב רשימה של מיני בגדים, והתרגום מפרש ומזהה: "השיריין מטכסה והכלך אגבין קיסריי אמר רבן שמעון בן גמליאל חיזרתי על כל מפרשי הים ואמרו כלכה שמו" (ירו', כלאים פ"ט ה"ב, לב ע"א). כאן מתקבל הרושם שהאמוראים אינם מכירים היטב את הכלך. אבל יש לו שם ארמי (כלכה) שהתנא רבן שמעון בן גמליאל מכיר, ושם יווני המקובל בקיסריה (אגבין). השיריים הם משי, ומובא גם השם היווני. ושוב, המשי לא היה תדיר ביותר, אבל גם לא נדיר, אם כי ייתכן שבציבור רווח השם היווני ולא הצורה העברית הארכאית 10 שיריים או שיריין היא מילה עברית/ארמית אך שאולה מהיוונית, ראו פירושנו להלן, פ"ט מ"ב. . התופעה אינה בלעדית למסכת כלאים אלא לכל המשניות המונות סדרות של שמות. כך, למשל, התלמוד הבבלי מתרגם את המשנה הראשונה במסכת דמאי המונה את "הקלין שבדמאי" (הזיהויים מודגשים בקו): " 'שיתין', אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מין תאנים ; 'רימין', כנדי ; 'העוזרדין', טולשי ; 'בנות שוח', אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיורתא ; 'בנות שקמה', אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: דובלי ; 'גופנין', שילהי גופני ; 'נצפה', פרחה , 'נובלות תמרה', רבי אילעא ורבי זירא, חד אמר: בושלי כמרא , וחד אמר: תמרי דזיקא" (בבלי, ברכות מ ע"ב). דוגמה אחרת היא הפירוש לרשימת החומרים המתאימים לשמש בתור חומרי בעירה (משנה, שבת פ"א מ"א). גם שם בבבלי (כ ע"ב) מופיעה סדרת פירושים. דומה שזו הייתה סדרה ערוכה, אלא שבמהלך הסוגיה היא פורקה ומצוטטת בתור פירושים למילים בודדות. גם בירושלמי שם (ד ע"ב) מובאים פירושים לחלק מהשמות, אם כי אין הם נראים כסדרה ערוכה אלא כפירושים בודדים. בספרות חז"ל יש עוד עשרות מקרים של פירושי מילים שבמשנה, ברם המקרים שהבאנו, ומקרים דומים, שונים במרכיבים אחדים: 1. המדובר בסדרת פירושים ולא בפירוש בודד. 2. המילים שפורשו אינן נדירות. אולי גם אין הן שכיחות מאוד, אבל קרוב לוודאי שלא נצרכו לפירוש, וכל אדם הכיר אותן. 3. הפירוש הוא תרגום, בדרך כלל לארמית. לעתים תרגום מילולי (למשל שיבולת שועל – שבילי תעלא). החברה היהודית בארץ ישראל הייתה כאמור דו לשונית, וכמעט כל אחד ידע ודיבר עברית וארמית 11 על כך בהרחבה בנספח למסכת שקלים. , ובתנאים אלו לא היה צורך בתרגום של המשנה הכתובה עברית. אך כנראה לעתים התנהל הלימוד בארמית ואז נדרש טקסט ארמי, ולכך נועדו תרגומי המילים והמונחים. או שמא היה התרגום חלק מתהליך הבירור, הלימוד והשינון, גם כשלא היה נחוץ. העדויות על כך הן מארץ ישראל ומבבל כאחת, כבר מראשית תקופת האמוראים 12 ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ח; פ"ג מ"ד; סוכה פ"ג מ"ג; פ"ד מ"ה; כלאים פ"א מ"א- מ"ג; שבת פ"ב מ"א, וראו נספח ג למסכת שקלים. . נחזור לפירוש משנתנו. בתוספתא רבי אליעזר מרחיב: "חבילי אזוב והסיאה והקורנית שהכניסן לעצים, אין מסיקין בהן. למאכל בהמה, מסיקין בהן" (פ"ה הי"ד). הנוסחה הפוכה, וצריך להיות "הכניסן לעצים, מסיקין בהן" וכו'. אם כן משנתנו היא כדברי רבי אליעזר. אבל הניסוח הוא של כלל גדול ומקיף, וממילא הוא ניסוח מאוחר יותר המכליל את הלכתו של רבי אליעזר. "אזוב, סיאה וקורנית" הם שלושה צמחים המופיעים יחדיו בתור קבוצה בהקשרים שונים 13 משנה, מעשרות פ"ג מ"ט; עוקצין פ"ב מ"ב; תוס', מעשרות פ"א ה"ד ועוד, וראו תוספתא שבת שתובא להלן. . הם משמשים לתיבול או להסקה במטרה להעניק גם ריח טוב לסביבה. כך למשל הם מוזכרים במסכת שבת באותו הקשר. אם חישב עליהם לעצים הם כעצים (ואסורים בשימוש), ואם לאוכל כאוכל (תוס', שבת פי"ד הי"א). לשימוש בצמחי שביעית להסקה ראו עוד להלן (מי"א ופ"ט מ"ז). המשנה מניחה שלמוצר יש בעל אחד; הוא ליקט את התוצרת והוא מתכנן להשתמש בה. בירושלמי מובא דיון ארוך מה קורה כאשר המלקט מוכר את התוצרת (לז ע"ד). מהירושלמי משמע שהמכירה היא דבר רגיל ופשוט, ואולי הפרי אף נלקט לשם מכירתו. כל אשר כתוב במשנה הוא תוצאה של הכללים העקרוניים שבמשנה הבאה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 8:1
אמר הכתוב (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ר"ל הדבר שהיא לכם למאכל אדם בלבד יהיה לאכלה ולא למלוגמא היא מלה מורכבת מלא לוגמא ולוגמא שם צד אחד משני צדדי הפה מבפנים ר"ל לעיסת מאכל שאפשר שילעוס מן החטה או התאנים לעיסה אחת לשום ע"פ מכה או שחין והענין המבורר מכל זה ממה שאמר ולא למלוגמא הוא שלא יעשה מפירות שביעית לא תחבושת ולא רטיות ולא רפואות להקיא ולא שום דבר מכל זה אלא מה שהוא מיוחד למאכל אדם כמו שבארנו: וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם שנאמר (שם) לכם לאכלה המיוחד לכם הוא שיהיה לכם לאכלה בלבד וזולתו לאכלה ולמלוגמא: וחומרי אדם הוא שלא יעשה ממנו מלוגמא כמו שלא יעשו מן המיוחד למאכל אדם וחומרי בהמה הוא שיהיו כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה כמו שיתבאר: וסיאה נקרא פידרג בלשון ערב ואזוב נקרא צעתר בלשון ערב וקורניס נקרא בערבי האשה ובלעז שדריי"ה והם עשבים ידועים אצל הרופאים:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 8:1
מלוגמא. רפואה וממעט לה בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ.) לפי שאינה שוה בכל אדם. ירושל' (ה"א) בעי רבנן קומי רבי זעירא אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה מאי חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא אוכלי בהמה עושין א"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ״ה:ו׳) מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ומיעט אוכלי בהמה אמר ר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש ר' יוסי לא אמר כן אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט לך ולעבדך מיעט אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אוכלי בהמה שעושה מלוגמא לאדם וריבה אוכלי אדם כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש אמר רבי מתניא כשמיעטת אוכלי אדם מיעטת וכשרבית אוכלי בהמה רבית. פי' מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא הא אוכלי בהמה עושין ופריך מיעט נמי אוכלי בהמה דבקרא נמי כתב לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ולא למלוגמא ומשני ר' בון בר חייא מדרש זה שובר הראשון דמשמע דוקא דאדם ולאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה אלא לרבות אוכלי בהמה דסמיך ליה ולבהמתך ופריך וריבה אוכלי אדם ומשני כבר תירץ ר' בון דאין לשבר מדרש ראשון ואם כן נמצאת משבר מדרש ראשון כמו שפירש רבי מתניא דמיעט אוכלי אדם ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצאת שובר מדרש ראשון ומסיק דאוכלי אדם ואוכלי בהמה עושין מהן צבעין לאדם וכ"ש מיני מלוגמא [שעושין מהן צבעים ואוכלי בהמה אין עושין מהם צבעים לבהמה כמו שאין עושין מהן מלוגמא] לבהמה דלא דמי לאוכלי אדם שעושין צבעין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושה נעשה מאוכל בהמה צבעין לבהמה דצבעי בהמה אין עליהן קדושה: חשב עליהם לבהמה ולאדם. בשעה שליקטן: חומרי אדם. שאין עושין מהן מלוגמא: וחומרי בהמה. שאסורין לשולקן: הסיאה. אמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח) בתרי: אזוב. אברתא: קירנית. חשיי:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 8:1
[אות לה] כגון הסיאה. אע"ג דבפ"ג מ"ט דמעשרות משמע דהוי מאכל אדם היינו דוקא כשהם בחצר סתמן למאכל אדם לפי שרואה ויודע מתי לוקטן עד שלא יתקשו כ"כ תוס' בנדה (דף נ"א ע"א) ד"ה אלא דזרעינהו וכו':
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 8:1
ככל גדול . עיין מה שכתבתי בר"פ דלעיל: חשב עליו וכו' . בשעה שלקטן. הר"ש: וחומרי בהמה . פירש הר"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר"ש והטעם כתב הרמב"ם בחבורו רפ"ה וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע"ג דבפירושו מפ' בענין אחר:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:1
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: הסיאה ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 8:1-12