Sheviis 8:2 — Eating, Drinking and Anointing
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 8 › Mishnah 2זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ח׳ ‹ משנה ב׳
Eating, Drinking and Anointing
לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה
Mishnah שביעית ח׳:ב׳ · Sheviis 8:2
שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,
לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל,
וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.
לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ,
אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן.
וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר:
Sheviis [produce] was given for eating, drinking, and anointing:
to eat what is normally eaten,
and to anoint with what is normally used for anointing.
One may not anoint [with] wine or vinegar,
but one may anoint with the oil.
And likewise with terumah and maaser sheini.
Sheviis is more lenient than they, in that it was [also] given for kindling a lamp:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Eating, Drinking and Anointing▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| For what uses was Sheviis produce given? | Eating, drinking, and anointing — each in its normal way | — |
| May one anoint with wine or vinegar? | No — but with oil one may | — |
| Do these rules apply to terumah and maaser sheini as well? | Yes — and Sheviis is the more lenient | שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר — it was also given for kindling a lamp |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (15)▾
לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מירי, שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה: לאכל דבר שדרכו לאכל. אף על גב דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחיבים אותו לאכל דבר שאין דרך בני אדם לאכלו, כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בני אדם לאכלו אלא על ידי תקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תקון, כגון לאכל תרדין חיין או לכוס חטין חיות, אין שומעין לו: וכן בתרומה וכן במעשר שני. לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה: שנתנה להדלקת הנר. מה שאין כן בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמעשר שני כתיב (דברים כו) ולא בערתי ממנו בטמא, אבל בטהור מתר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מתר:
וסיכה – we are speaking about grapes and olives that have in them eating, drinking and anointing. לאכול דבר שדרכו לאכול – even though the Torah stated (Leviticus 25:6): “But you may eat [whatever the land during its sabbath will produce],” and not for loss, we do not obligate him to eat something that that generally human beings don’t eat, such as cooked dish that spoiled, and we don’t concern ourselves if it went to ruin . And similarly a thing that generally human beings don’t eat other than upon improvement/repair and he comes to eat it as it is without the improvement/repair, as for example, to eat a live species of beet or to masticate live wheat , we don’t listen to him. וכן בתרומה וכן במע"ש – which wee not given to him other than to eat, and to drink and to anoint with. שנתנה להדלקת הנר – which is not the case with pure heave-offering, but impure heave-offering, we kindle the file with it, And with Second Tithe, it is written (Deuteronomy 26:14): “I have not cleared out any of it while I was impure,” but when he is pure, he is permitted to clear it out/remove it. But on the Seventh Year, whether he is impure or pure, it is permitted [to remove it].
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 8:2
כ' ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל וז"ל ק"ל מ"ש סיכה לכלים דאסור כמ"ט ומ"ש צביע' דמותר בפ"ז מ"ג. ואת"ל שמן דחזי לאכילת אדם שאני. [והנה קול עלה נדף. צפצפה שמו כאוב מארץ קול בנו ותלמידו. ומה יענה הרמב"ם פ"ה משמיטה דפ' דצביעה מותר אפי' במאכלי אדם ול"מ הי' נ"ל כיון דהיתר צביעה ילפי' מלכם לכל צרכיכם כירושלמי רפ"ז דשביעית. א"כ צבע יופי המלבוש הוי טפי הנאת הגוף ומחשב טפי לכם מסיכת המנעל שאינו אלא צורך המנעל שלא יקרע מהר. וריכוך העור. אינו אלא שומר ומציל הרגל מצער. והצלה אינו הנאה] עכ"פ ק"ל כיון דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק (כב"ק דק"א). א"כ למה יצבע והרי יהי' אסור. ונ"ל דבב"ק מיירי בצבעו לאח"ז איסורו דדמי לקליפי ערלה. משא"כ בצבע בשביעית קודם ביעור הו"ל בזמן היתר כקדם ביטול לאיסור לעיל פ"ז. [אמר בו"ת כדברי ע"ר הגזצוק"ל כתב ג"כ רכ"מ (להל' שמיטה פ"ז הי"ג) דבצבעו קודם זמן ביעור הו"ל כמבוער. אולם לפעד"נ באותו שא"צ ביעור מותר לצבוע כפ"ז סי' ל']: כ"כ הר"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות לז] וז"ל ותמהני הרי במע"ש כ' ואכלת ושתיי' כו' לארויי דלא נימא דמשום טומאה הותר ההבערה. יע"ש עכלה"ט. ויען הסריס הן אני עץ יבש. דלפע"ד כוונת הר"ש ור"ב דעכ"פ אשכחנא מע"ש טהו' דמותר בהדלקה בשעת בעורו. דהרי פשטא דקרא דלא בערתי ממנו אשעת בעורו קאי. ואע"ג דשלא בשעת בעורו אינו מותר כ"א באכילה שתיי' סיכה. עכ"פ בשעת בעורו דמותר לאבדו ולשרפו. והשבתתו בכל דבר. וכ"כ הרמב"ם (פי"א ממע"ש ונ"ר) וז"ל שורפו ומבערו וכו' ואז וודאי מותר נמי להדליק. ואדרבה הכי שפיר טפי דבהדי דשריף ליה מתהנה מיניה משא"כ כשהוא טמא אי אפשר בהדלקה. השבני רבינו הנ"ל אם כן למה נקט הר"ב קולת שביעית ממע"ש במע"ש טמא. הרי ממע"ש טהור נמי קיל. דהיינו שלא בשעת בעורו עכלה"ט. ולפעד"נ משום דבשביעית נמי איכא גוונא דאסור בהדלקה. במיוחד רק לאכילה כפת שביעית. דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. אלא על כרחך ה"ק מתני'. בשביעית איכא גוונא דמותר בהדלקה. משא"כ מע"ש טמא ותרומה טהורה ליכא גוונא דשרי בהדלקה. אבל מע"ש טהור דומה לשביעית דאיכא נמי גוונא דשרי בהדלקה בשעת בעורו. להכי לא מצי הר"ב למנקטיה:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviis 8:1-2
Introduction Our mishnah teaches that sabbatical year produce can only be used for its usual purpose. This seems to be a prohibition against “over-intervention” or manufacture of sabbatical year produce. While wheat can be made into bread, olives into oil and grapes into wine, a human being cannot convert these products into a material which is not what they seem, at least to us, to have been intended to become. This is because the produce that grows on its own during sheviit belongs to God, and not to us. While we may use it, we may not overly change it. Sabbatical year produce may be used for food, drink and for anointing. Although Leviticus 25:6 states, “But you may eat whatever the land during its sabbath will produce” the rabbis do not take this to mean that you can only eat sabbatical produce. It can also be used as drink or as an ointment. That which is usually eaten can be used for food only; that which is usually used for anointing can be used only for anointing, and that which is usually used for drinking can be used for drink only. One may not anoint with wine and vinegar, but he may anoint with oil. However, one cannot change something normally used for food and use it for something else, and the same with regard to drinking and anointing. The example is wine and vinegar which cannot be used for anointing, because they are not normally used for such a purpose. Note that even though oil is also used for cooking and eating, since anointing is also a normal usage, it can also be used as such. So too with terumah and second tithe. Terumah and second tithe are called “kadosh (holy)” by the Torah, and they too can therefore only be used for eating, drinking and anointing. Greater leniency was applied to [oil of] the seventh year, since it can be used for lamp-kindling. While terumah and second tithe cannot be used for lighting a lamp, sheviit oil can. Perhaps this section signifies that there is a difference between sheviit on the one hand and terumah and second tithe. Sheviit’s laws are governed by the principle that one should not overly intervene in their processing. Therefore, if oil is normally used for lighting, sheviit oil can also be used for lighting. Terumah and second tithe are “holy” and therefore they cannot be used for lighting, because that is not considered a “holy” purpose.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 8:2
בר"ש ולא מדליקין בשמן שרפה. נ"ב שמא י"ל בזה דאשביעית קאי דבר הלמד מענינו הוא. ר״ל בשביעית אין מדליקין כו' כשאר ימות השנה משום דנפק מינה חורבא שיסברו שהשמן של שביעית שנתעב להדלקה. ויקחו ממנו לצרכן כי יחשבוהו הפקר. והיינו בזיון שישתמש בו להדיוט:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 8:2
לאכול מה שדרכו לאכול . וה"ה לשתות מה שדרכו לשתות, ובתוספתא (פ"ו ה"א) איתא הכי בפירוש. ולרמוז התנא דשתיה בכלל אכילה לא הזכירה נמי במתניתין בפירוש: לא יסוך יין וחומץ . כגון על המכה שדרכו בכך, והכי איתא בירושלמי (ה"ב כב. עיי"ש) , משום דהוי מלוגמא ואסור, דבלא מכה דאין דרכו בכך לא אצטריך דכבר שנה לסוך דבר שדרכו לסוך: להדלקת הנר . הר"ב והר"ש כתבו דזה מותר במ"ש טהור, ותימא הוא דמכל הפוסקים והסוגיות והמשניות משמע דבכל ענין אסור:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 8:2
(ג) שנתנה להדלקת הנר. דכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכל, תהיה, אף להדלקת הנר. ספרא:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:2
משנה לחם להדלקת הנר ער"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק"א כו'. שמא י"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 8:2
ולסיכה. דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט': ה"ג לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ: לא יסוך יין וחומץ. פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל: אבל סך הוא את השמן. כך הוא הל' ג"כ שם ברמב"ם וק"ק דשפיר טפי הול"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ"ש שם: קל מהם שביעית. בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו: שניתנה להדלקת הנר. דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 8:2
למעשה הכלל המרכזי בדיני פרות שביעית מובא במשנה זו, וראוי היה שהיא תישא את הכותרת: "כלל גדול". שביעית ניתנה לאכילה לשתייה וליסיכה – את פרות שביעית מותר לאכול או לשתות או לסוך בהם. הסיכה נחשבת לאכילה, כפי שראינו לעיל (פירושנו לעיל פ"ז מ"א). יפה העיר בעל מלאכת שלמה ששביעית ניתנה גם לצביעה ולהדלקת הנר, כפי שנראה להלן. הוא מסביר שהמשנה מנתה רק שימושים חשובים, ואולי לא בא הכלל שבפתיחה אלא כדי להוות בסיס להמשך המשנה המפרטת מהי אכילה מותרת ואיזו שתייה מותרת, וסיכה בכלל אכילה היא. לאכל דבר שדרכו לאוכל – את פרות השביעית יש לנצל בצורה הרגילה שלהם, כלומר לאכול את מה שרגילים לאכול, או ולסוך דבר שדרכו לסוך – אבל אסור להשתמש במוצר שנועד בדרך כלל לאכילה לשם סיכה, שכן זה שימוש נחות יותר, ואילו בפרות השביעית יש לנהוג בצורה מכובדת, קריא בהתאם לשימוש הרגיל בהם. המשך המשנה מדגים את הכללים, אך בטרם נדון בפרטים השונים יש לבחון את הכלל במלוא היקפו. בספרא ובבבלי מובאת דרשה המנמקת את ההלכה ומגדירה אותה: "לאכול (ויקרא כה ו) 14 במקרא "לאכלה", ורגיל הוא שהמדרש מצטט את המקרא ואינו מקפיד על הכתיב המקורי. – ולא לעשות ממנה זלחין, ולא לעשות ממנה מלוגמא, ולא לעשות ממנה איספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטפיזים" 15 ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג; בבלי, סוכה מ ע"ב; בבא קמא קב ע"א. . זלחין הם משקים ששופכים לריח טוב, מלוגמא היא תרופה שמרחו על רטייה (לעיל מ"א), אספלנית היא רטייה או תחבושת, והכוונה לחומרים שמורחים על תחבושת זו, ואפיקטיזים או אפיקטויזין הוא סם להקאה (ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ו). אם כן אין להשתמש בפרות שביעית הראויים לאכילה לצורכי רפואה. מן הסתם התירו זאת ברפואות חשובות הנחוצות לחולה, אך אלו היו רפואות מונעות שחכמים הטילו מעט ספק בנחיצותן. ובירושלמי לעיל: "לכם (ויקרא כה ו) – כל שהוא צורך לכם... כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה. יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין, יצאת אלינתין שאינה אלא לתפילין" (פ"ז ה"א, לז ע"ב) אלינתין היא אלונטית, והברייתא מסבירה: "תנו רבנן, עושין אנומלין בשבת ואין עושין אלונטית. ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית? אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון" (בבלי, שבת קמ ע"א). הגמרא מסבירה את טעמה של הלכה זו שאלונטית היא לרפואה: "דעבדי לבי מסותא למיקר" (שעושים בבית המרחץ להקר [לקרר]). מהירושלמי משמע שאלונטית שימשה לתרופה לבני המעיים (ירו', שבת פי"ט ה"ג, יז ע"א). אם כן צריך לפרש את לשון הירושלמי שם "לתפילין" – לתפלה, כלומר שזהו שימוש שאינו חשוב, שימוש למעין רפואה, וכשם שנאסרה המלוגמא נאסרה גם האלונטית 16 ר' שלמה סירליאו פירש שהאלינתין נועדו לתפלים, לאלו שאין להם חוש טעם. דבריו הם דברי נבואה ללא בסיס במקורות. . המינוח "תפילין" רומז לפן אחר ונוסף של ההלכה. "תפלה" או "תפלות" בלשון חכמים היא כינוי למעשים שאינם צנועים ו"מכוערים" (משנה, סוטה פ"ד מ"ד; תוס', עבודה זרה פ"ד ה"ב, עמ' 465). במונח זה יש ביטוי להסתייגות מהשימוש באלינתין: הוא נועד לתפלה בלבד. חכמים לא אסרו את השימוש בבית מרחץ ולא את הבילוי בו, אבל הם הסתייגו מאחדים ממרכיבי הבילוי בו, אף שלא אסרו אותם במפורש. את ההסתייגות אנו שומעים רק בעקיפין ודרך הלכות אחרות. כאן הגמרא מבטאת הסתייגות מהנחת אלינתין ורואה בה שימוש שאינו ראוי, בכלל, ולכן אסור בפרות שביעית. הוא הדין בהקאה (אפיקטויזין), שגם ממנה הסתייגו חכמים 17 ראו על כך בנספח למסכת שבת. . הסיכה היא מריחת הגוף בשמן, והיא נעשתה בהזדמנויות מספר. בבית המרחץ מרחו את הגוף בשמן לפני הטבילה במים החמים, לאחר מכן גירדו את השמן וכך ניקו את הגוף, כשהשמן משמש בתור סבון 18 סבון עשוי משמן זית היה מוצר נפוץ במזרח הקדום בתקופות שונות. . לאחר הרחצה האדם סך את עצמו שנית בשמן ריחני. הסיכה הייתה גם אפשרות לניקוי הגוף בין רחצה לרחצה. לפי ההלכה התנאית סיכה היא כאכילה (משנה, שבת פ"ט מ"ד ומקורות נוספים מאוחרים יותר 19 ראו פירושנו לתרומות פ"ו מ"א; יומא פ"ח מ"א; שבת פ"ט מ"ד; מעשר שני פ"ב מ"א ועוד. ). עדויות לתפיסה הלכתית זו יש בפריווילגיות שהעניקו הערים היווניות למשתתפים היהודיים בפעולות הגימנסיון (קד', יב 120). המתאבקים בגימנסיון קיבלו מהעיר שמן בחינם. לפי ההלכה הקדומה נאסר לאכול שמן של גויים, ומתברר שהמתאבקים סירבו לקבל את השמן שסיפקה העיר. המשתתפים בהיאבקות בגימנסיון לא נמנו עם חוגי החכמים, שהרי חכמים הסתייגו, מן הסתם, מעצם ההשתתפות בגימנסיון. בירושלים של ערב המרד החשמונאי נחשבה ההשתתפות בגימנסיון לאחד הסממנים של ההתייוונות. עם זאת, גם המתאבקים סברו ששמן של גויים אסור אפילו בסיכה. הווה אומר שלדידם היה ברור שסיכה היא כאכילה, ומה שנאסר באכילה נאסר גם בסיכה. ואכן סיכה כאכילה בכל הנושאים 20 כגון משנה, יומא פ"ח מ"א; מעשר שני פ"א מ"ז; פ"ב מ"א ומקבילות רבות. , בבחינת "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, תירושך – זה היין, ויצהרך – זו סיכה, והתורה קראה אותה אכילה" (ירו', מעשר שני פ"ב ה"א, נג ע"ב). דומה לסיכה היא הרחיצה, ולא מצאנו פקפוק בכך שמותר להשתמש בפרות שביעית לרחיצה. לעומת זאת נחלקו חכמים בשאלה האם כביסה מותרת. "פירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח, רבי יוסה אומר: לוקחין בהן מים ומלח. פירות שביעית אין נותנין אותן לא לתוך המשרה ולא לתוך הכבוסה, רבי יוסה אומר: נותנין אותן לתוך הכבוסה" (תוס', פ"ו הכ"ה). המשרה היא משרת הפשתן, שהייתה מסריחה ונחשבה למפגע אקולוגי. על כן נתינת פרות לתוך המשרה יש בה שימוש לא ראוי. רבי יוסי מתנגד גם לשימוש בפרות שביעית לכביסה, ונראה שהמחלוקת היא סביב השאלה כמה הכביסה נחוצה לאדם. מן הראוי להדגיש שלמעשה לא היה לקדמונים סבון לא צמחי. אמנם הוזכרו חומרי כביסה הבאים ממחצבים (כגון נתר, אשלג וחומרים אחרים, ראו פירושנו לשבת פ"ט מ"ה), אבל בפועל רוב חומרי הכביסה באו מן החי וייבוא מחצבים היה נדיר יחסית. על כן רבי יוסי מציג דעה שניתן לכבס ללא חומרי כביסה, ושחשיבותם של חומרי הכביסה לחיי האדם פחותה, ולכן אין זה שימוש הולם לפירות שביעית. לא כאן המקום להרחיב נושא זה של היחס לכביסה, לרחצה 21 ראו משנה, נדרים פי"א מ"א והתלמודים עליה; ירו', לח ע"ב. ולרפואה מונעת, וברור שהלכות שביעית מושפעות מכך, ומבטאות את היחס לפעילויות וצרכים אלו. לא יסוך יין וחומץ – יין משמש לשתייה וחומץ לטיבול, ועל כן אסור לסוך בהם. סיכה ביין היא סיכה שלא כדרכה. אמנם היו שנהגו כך במקרים מיוחדים, ובעיקר לתרופה. להלן נאסר על כוהן לסוך ביין תרומה משום שיש בכך השחתת תרומה (תוס', תרומות פ"ט ה"י), וכן נזכרת שם אפשרות שאישה שוטפת את בנה ביין. נמצאנו למדים כי לעתים היה מי שעשה זאת, אך הדבר לא נחשב לשימוש רגיל ותקני ביין. על כן מי שעשה כן אינו בבחינת אוכל תרומה, ולכן אינו משלם את החומש (משנה, פ"ו מ"א), אבל סך הוא את השמן – בשמן רגילים להשתמש לאכילה ולסיכה, לכן מותר לסוך בו בשביעית, "שהשמן דרכו לסיכה ויין וחומץ אין דרכו לסיכה" (תוס', פ"ו ה"ד). וכן בתרומה ובמעשר שיני – האיסורים על ניצול לא ראוי של מאכלים חוזרים גם בהלכות מעשר שני, שאין להשתמש בכספי מעשר שני אלא לצרכים אלו (ראו פירושנו למעשר שני פ"ב מ"א), וכן אין להשתמש בתרומה אלא שימוש ראוי (תוס', תרומות פ"ט ה"י). קל מהן שביעית שניתנה להדלקת הנר – ישראל אינו רשאי להדליק נר בשמן תרומה או מעשר שני טהור (ומותר בשמן טמא), אך בשביעית הדבר מותר, וכן במקבילות (ירו', פ"ד ה"ו, לה ע"ב; תוס', מעשר שני פ"ב ה"ח). אבל שמן מעשר שני אין להדליק בו אף אם נטמא, שכן הוא עומד לאכילה בלבד (רמב"ם). סדרת הסברים נוספים המרחיבים את הדין במשנה מובאת בתוספתא: "כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל? אין מחייבין אותו לוכל קניבתו של ירק, ולא פת שעיפשה, ולא תבשיל שעיברה צורתו. כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות? אין מחייבין אותו להיות גומע אניגרון וסניגרון, ולשתות יין בשמריו. החושש בגרונו אל ירערענו (יערערנו) שמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויהא פולט. אבל מגמע ובולע, ומטבל כדרכו ואינו חושש. כיצד לסוך דבר שדרכו לסוך? סך אדן שמן על גבי מכתו, ובלבד שלא יטול במוך ויתן על גבי מכתו" (תוס', פ"ו ה"ב-ה"ד) 22 בירושלמי לח ע"א מקבילה ובה דוגמאות נוספות, כגון האיסור לכוס חיטים לחות, וראו עוד תוס', תרומות פ"ט ה"י. . מהתוספתא ניתן ללמוד שני עקרונות. הראשון הוא שהאדם חייב לאכול את כל הפרי בגבולות הרגיל, כלומר שאינו חייב לאכול את הירק שאתו (קניבה), ואף לא אוכל רקוב. הוא גם אינו חייב לאכול אוכל שאינו טעים, כמו אניגרון שהוכן לתרופה. מצד שני אסור לו לאכול שלא כדרך האוכלין, לכן אסור לו לגרגר חומץ על שן כואבת או לבלוע שמן כדי להרגיע כאב גרון. גם על סיכה הוטלו מגבלות, ומותר רק לסוך ישירות על הגוף ולא דרך מוך (שיירי בד, צמר או חומר אחר שמרחו בו את השמן). מגבלה אחרת הוטלה על המקום שסכים בו: "אין סכין שמן שלשביעית במרחץ אבל סך הוא בחוץ ונכנס, ולא שמן שריפה לא בבתי כניסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזיון קדשים" (ירו', לח ע"א). בשמן שרפה (שהוא שמן תרומה שנטמא) ובשמן שביעית מותר להדליק נר, אבל לא במקום ציבורי, שכן יש בכך ביזיון. הביזיון משקף את תפיסתם של חכמים שכל שימוש ציבורי נחשב לזלזול בחפץ קודש. אם כן אין כאן התנגדות או הסתייגות מבית המרחץ, אלא הערכה שמקום ציבורי אינו הולם קודשים. המשנה עצמה מתירה להדליק שמן שרפה בבתי כנסיות ומדרשות (משנה, תרומות פי"א ה"י), ואכן קשה לתאר שבתי כנסיות נחשבו למקום שאינו ראוי לקודשים. מכל מקום ההסבר האמוראי מעיד על המתח שבין מקום ציבורי לבין קודשים 23 מתח זה מיתרגם בהקשר זה להלכה מוקשה ושונה מהלכות תרומה, כלומר יש לו ביטויים והיפוכם במסגרת ההלכתית. במסגרת שביעית משמעו שמצוות שביעית בעיקרה היא מצוות הפרט. , ובהלכה עצמה נעסוק בפירושנו לתרומות 24 אגב הלכה זו אנו שומעים על הדלקת תאורה במקומות ציבוריים בעיר היהודית. זו עדות מרתקת ותופעה ייחודית, שכן גם בפוליס הרומית הייתה תאורה ציבורית מצומצמת ביותר, ראו ספראי, הקהילה, עמ' 172-171 ; פירושנו לתרומה פי"א מ"י; פסחים פ"ד מ"ד. . בתלמוד כאן מובא גם סיפור על רבי חזקיה שנתן לעובד בית המרחץ שמן כדי שיגיש לו אותו בבית המרחץ, והעובד התריע על כך. החכם אינו נחשד על בערות, ונראה שפקפק בהלכה אם כי קיבל אותה לבסוף. אם כן שתי ההלכות (איסור סיכה בבית מרחץ והיתר הדלקת נר בבתי כנסת) מפוקפק, וחלקו בו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 8:2
אמר הכתוב בענין שנה שביעית (שם) לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרי תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בו צבע ועוד נבאר דיני תרומה ומעשר שני במקומותיהן בסדר זה:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 8:2
ירושלמי (ה"ב) אין מחייבין אותו לאכול לא קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שנתקלקל צורתו וכן הוא שביקש לאכול תרדים חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כיצד * (יעשה) דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסנגרות ולא יין שמרים החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטבל כל צורכו ואינו חושש החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע לא יסוך [יין] וחומץ אבל סך הוא את השמן החושש בראשו או עלו לו חטטין סך שמן אבל לא יין וחומץ פירוש קניבת ירק מה שפוסקים מן הירק קרוי קניבה מל' משיחסום ויקנב בפ' ט"ז דכלים (מ"ב) נתקלקלה צורתו שעבר עליו לילה אחת ובתוספתא (פ"ו) קתני שעברה צורתו ויש מיכן ראיה לקדרה שאינה בת יומה ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' בתרא דע"ז (דף ע"ה:) דלינת לילה פוגמת אע"ג דליכא מעת לעת דהא חשיב ליה מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה אין שומעין לו כל הני דאסירי מדכתב (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד אניגרון בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה) אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו סילקי וכן בתרומה ומעשר שני ניתנו לאכילה ולשתיה בשביעית ודבר שאין דרכו אסור והכי נמי תנן בפרק ב' (מ"א) דמעשר שני: להדלקת הנר. משמע דתרומה ומעשר שני אסורים בהדלקה יש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך והכי נמי פריך בירושל' (שם) ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא (דברים כ״ו:י״ד) לא עברתי ממצותיך [וגו'] ולא בערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור מותר מ"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה ומשא"כ במעשר שני שאין מדליקין בטמא ובירושלמי מסיק בענין אחר דגרסינן ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזוי קדשים ולא נתברר לנו מאי קאמר דבמס' תרומות (פי"א מ"י) תנן מדליקין בשמן שרפה בבתי כנסיות:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 8:2
ברע"ב ד"ה לאכילה כו' בענבים כו' דיש בהן כו' וסיכה. תמוה דהא במשנה מבואר דלא יסוך יין: בשנ"א ומע"ש אסור כו' ובין טהורה כ"מ בגמרא דילן עי' בדבריו לקמן בפ"ב דבכורים מ"ב ומ"ש שם וכ"כ ר"ש פשוט דט"ס הוא וצ"ל רש"י כי כן כ' ביבמות שם ועמש"כ בסוכה (ל"ה) ראיה לדעתו ז"ל:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 8:2
[אות לו] אבל סך הוא את השמן. ושמן שהגרדי סך באצבעותיו מותר ושהסורק נותן בצמר אסור בהיפוך מדינא דדמאי. במתני' (ספ"ב דדמאי) הר"ש שם בשם התוספתא: [אות לז] בר"ב ד"ה שנתנה. אבל בטהור מותר. תמוה לי דהא במ"ש ואכלת כתיב. ושתיי' וסיכה ילפי' דמותר. דשתייה בכלל אכילה וסיכה כשתייה. אבל הבערה לאו בכלל אכילה הוא. ומהא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא אין לדייק דבטהור מותר די"ל דאיצטריך דלא נימא דבטמא כיון דלא אפשר באכילה הותר בהבערה וכמו בתרומה דטהורה אסור בהבערה וטמאה מותר. ולא מצאתי גילוי לדין זה דמ"ש טהור מותר בהבערה בש"ס ופוסקים זולת בהר"ש והרע"ב כאן וצ"ע. אח"כ מצאתי מפורש בפירש"י יבמות (ד' ע"ג ע"א) דכתב להדיא דקרא דלא בערתי ממנו בטמא אתי לאורויי דלא נימא דמשום הטומאה הותרה ההבערה:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 8:2
ולסיכה . עיין במשנה ח: ובמעשר שני . עיין במשנה שנייה בפ"ב דמס' מע"ש: שנתנה להדלקת הנר . דכתיב בשביעית (ויקרא כ״ה:ז׳-ח׳) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ"ש הר"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:2
ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אבל סך הוא את השמן אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 8:13-18