Sheviis 8:11 — Heating a Bathhouse with Sheviis Straw
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 8 › Mishnah 11זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ח׳ ‹ משנה י״א
Heating a Bathhouse with Sheviis Straw
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית
Mishnah שביעית ח׳:י״א · Sheviis 8:11
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית,
מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ.
וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:
A bathhouse heated with Sheviis straw or stubble -
it is permitted to bathe in it.
But if he is a person of importance, he may not bathe [in it]:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Heating a Bathhouse with Sheviis Straw▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May one bathe in a bathhouse heated with Sheviis straw or stubble (animal feed)? | Yes | — |
| And if the bather is a person of importance (adam chashuv)? | No | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:
ואם מתחשב הוא – if he is an important person that people learn from him, he must be stringent upon himself.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 8:11
A bath heated with straw or stubble of the seventh year, it is permitted to wash in it. It is forbidden to burn straw and stubble that grow in the seventh year because they could be used for animal food. However, if he did use them to heat up a bath, the bathwater may be used. Other commentators explain that it is completely permitted to use straw and stubble to heat up a bath because this is something for human “consumption” and we have learned before that something that is not used as food for a human can be used to make a salve. But if he is an important man, he should not wash in it. If he is an important man, then he should act more stringently and not use the straw and stubble to heat up a bath, because people might learn from his actions that they can use all sabbatical produce for any use. Another explanation is that if he is an important, honorable man, they might burn for him sheviit products that one is not allowed to burn, such as edible food items that might smell good.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 8:11
בתבן או בקש . קש גרוע מתבן, שתבן מאכל בהמה הוא יותר מקש, ומ"מ שנאו אחר התבן, משום דלגבי מתחשב דאיסורא הוא הוי לא זו אף זו:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 8:11
(כ) מתר. אף על גב דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן. הר"ש. ולשון הסק בדיעבד קאמר דמתר לרחץ בה, ועוד יש לומר דלכתחלה נמי מתר להסיק בהן מרחץ משום דצרך אדם הוא, וכדתנן גבי מלוגמא (לעיל משנה א). כסף משנה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:11
בתבן ובקש של שביעית מותר. י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ: ואם מתחשב הוא. פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט: סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא.
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 8:11
מרחץ שהוסקה בתבן ובקש שלשביעית – תבן וקש הם מאכל בהמה, לכן אסור להשתמש בהם להסקה. האיסור אינו מוחלט, שהרי אלו הם צורכי רחצה וניתן היה לפרש שהם בבחינת צורכי אדם, אך ברור שהמשנה סבורה שההסקה בהם נאסרה באופן עקרוני, אלא שהותרה בגלל סיבה מיוחדת. מכל מקום מותר להשתמש בצמחי שביעית לרחצה ולהסקה, ורק אוכלים אסורים בשימושים משניים אלו (ראו פירושנו לעיל, מ"א). מותר לרחוץ בה – לפי ההמשך משמע שבעצם הייתה הרחצה צריכה להיות אסורה, אך הותרה לסתם אדם. הירושלמי (לח סע"ב) מסביר שהכוונה לבתי מרחץ ציבוריים (דומסייא), אבל בבתי מרחץ פרטיים (פריבטא) הרחצה נאסרה. הבהרת ההבדל ההלכתי שבין שני הטיפוסים של בתי המרחץ תלויה כמובן בהבנת המציאות הקדומה. בית המרחץ הגיע לארץ ישראל מהעולם ההלניסטי-רומי, שם הוא הפך למרכיב משמעותי באורח החיים של שכבות הציבור העליונות. בית המרחץ שימש למעשה לשתי מטרות. בראש ובראשונה הוא שימש לרחצה. עבור אדם בן ימינו הרחצה היא צורך חיוני, אך בעולם הקדם-הלניסטי לא סברו כך, וגם לא בתרבויות האירופיות בימי הביניים. מעבר לפעולת הרחצה שימש בית המרחץ מרכיב בתהליך הסוציאליזציה של העיר: כאן נאספו בני שכבות העילית לכמה שעות ביום, רחצו, הזיעו במרחץ הזעה יבשה ורטובה, שמעו שירים, הוקראו להם סיפורים ויצירות תרבות. היוצרים השתמשו בבית המרחץ בתור במה ראשונית ועיקרית לפרסום יצירותיהם והקראתן. כאן גובשו היחסים החברתיים ועוצבה הפוליטיקה המקומית. לאחר שעות מספר של רחצה מעין זו פנו המשתתפים לסעודות הערב המשותפות. נשים באו לבית המרחץ לרחצה, אך בדרך כלל לא השתתפו בפן החברתי של הפעילות בבית המרחץ. כפי שראינו חייבו חז"ל מאוד את הרחצה וראו בה צורך חיוני; הם גם התירו להשתתף בפעילות החברתית, אם כי גם הסתייגו ממנה במקצת 69 ראו הנספח למסכת שבת. . בית המרחץ היה שירות עירוני שהפוליס העמידה לרשות הציבור. לעתים זה היה מתקן ציבורי השייך ממש לעיר וממומן גם מכספי הרשות המקומית, ולעתים היה שייך לאדם פרטי אך הועמד בתשלום לרשות הציבור 70 בבלי, מגילה פ"ג מ"ב; נדרים פ"ה מ"ג; בבא בתרא פ"ח מ"ח; ועוד. . לעשירים היו גם בתי מרחץ פרטיים שנועדו למספר קטן יותר של רוחצים. ברבים מבתי העשירים היו בתי מרחץ כאלה. בתי האחוזה שלהם היו רחוקים מהעיר, ובית המרחץ היה מרכיב קבוע בהם. באחוזות גדולות היה בית מרחץ גדול שהשתרע על מאות מטרים רבועים. עם זאת הוא נועד רק לבעל האחוזה ולעובדיו, ומספר המשתמשים הצפוי היה קטן. קשה להניח שהיה הבדל הלכתי בין בית מרחץ ציבורי העומד לרשות הציבור לבין בית מרחץ העומד לרשות הציבור אבל שייך ליחיד. הבעלות העקרונית והמשפטית במקרה זה אינה משמעותית מבחינה הלכתית. על כן קרוב להסביר שבית מרחץ פרטי הוא בית מרחץ קטן, ונועד למשתתפים מועטים. עד כאן המצב בפוליס הנכרית. גם בעיר היהודית היו בתי מרחץ, וגם אלו נועדו לשירות הציבור ומבחינה משפטית היו שייכים לציבור או למפעיל פרטי. יש להניח שמשנתנו עוסקת בבית מרחץ השייך לנכרים, בפוליס הנכרית. רק כך ניתן להבין מדוע לא נאמר שאין להסיק את בית המרחץ וכל ההתייחסות היא רק למצב של דיעבד, כשהמרחץ הוסק באיסור. גם במסגרת הקהילה היהודית היו בוודאי מקרים שהקהילה לא צייתה בהם לפסק ההלכה של חכמים. אבל חכמים לא היססו לנסח את הלכותיהם כהוראות של "לכתחילה" כיצד לבנות כבישים, כיצד לחלק את בורות המים וכיוצא באלו עשרות רבות של הלכות. יתר על כן, הקהילה הגשימה בפעולותיה את ערכיהם של חז"ל והקימה מערכת חינוך וצדקה בהתאם לאידאלים אלו. על כן הניסוח של משנתנו מעיד ככל הנראה על הפוליס הנכרית. חכמים אינם יכולים לצוות על סדרי הפעלתו, אלא, לכל היותר, להסביר ליהודי כיצד לנהוג בבית מרחץ זה. מרבית ההלכות הנוגעות לבית המרחץ מתייחסות לבית המרחץ בפוליס, כזה שהיהודים אינם שולטים על דרכי הפעלתו. כך, למשל, בערב שבת לא ישב אדם במרחץ סמוך לשבת (משנה, שבת פ"א מ"ב), וברור שבית המרחץ ממשיך לעבוד גם בשבת. כך גם בהלכות רבות אחרות 71 כגון משנה, עבודה זרה פ"א מ"ט; פ"ג מ"ד; תוס', כתובות פ"ז ה"ו ועוד. . לעתים אף מדובר בבית מרחץ בפוליס נכרית שהנהלתו נכרית, אף שרוב התושבים (הרוחצים) הם יהודים (משנה, מכשירין פ"ב מ"ה). לעומת זאת בהלכות תענית, למשל, נאמר שבתענית "נועלין את המרחצאות" (משנה, תענית פ"א מ"ו), ושם מדובר בבית מרחץ הפועל במסגרת הקהילה היהודית, וההנחיה היא אופרטיבית: לא איסור להיכנס לבית מרחץ פועל, אלא איסור לפתוח את בית המרחץ. כך גם ההסדר לסתום את הנקבים של בית המרחץ מערב שבת: הסדר זה הפעילו למעשה בבית המרחץ של בני ברק, שהייתה עיירה יהודית ולא פוליס נכרית (תוס', שבת פ"ג ה"ג), וכן עולה ממקורות נוספים. הירושלמי עצמו מביא נימוק כללי למשנה: "אין דבר שלרבים אסור" (לח רע"ג). המשפט נאמר בהקשר אחר, כסיבה להיתר להשתמש בבית מרחץ שעל פתחו ניצב פסל אלילי. להיתר זה גם סיבות אחרות 72 ראו במפורט יותר בנספח למסכת שבת. . לפי הסבר זה לא אסרו את ההנאה מבית מרחץ שהוסק בתבן שביעית משום שהוא שירות ציבורי. מעבר לכך מבצבצת ההכרה שהמרחץ הוא שירות חיוני ביותר. אין הדבר מצדיק, כמובן, עברה על הלכות ברורות, אך האיסור להסיק בצמחי שביעית הוא מעורפל ואינו חד דיו, ולכן הותר. הסבר זה מסביר גם את ההבדל בין בית המרחץ הפרטי לציבורי. בית המרחץ הציבורי הוא בבחינת "דבר של רבים", בניגוד לבית המרחץ הפרטי. התוספתא קובעת שתנור "שהסיקו בתבן ובקש של שביעית יוצן" (תוס', פ"ה הי"ט). מפרשים עמלו להסביר את ההבדל בין המשנה והתוספתא 73 ראו ההסברים השונים שמביא פליקס, שביעית, עמ' 210-209 . אין הוא מאריך בדחייתם אלא מציע את הפירוש שבעקבותיו אנו מהלכים. ליברמן מציע אף הוא פירוש זה, אלא שמוסיף שבית מרחץ של הדמוס הוא בהנהלת גויים ובית מרחץ יהודי בהנהלת יהודים. אין צורך בהסבר זה, והוא בניגוד לירושלמי. , אך לפי ההבנה הפשוטה בתוספתא מדובר על תנור ביתי של יהודי. כאן חכמים נוקטים בסגנון הרגיל, והם יכולים לצוות על כיבוי התנור וצינונו, לא כן בבית המרחץ הציבורי או הפרטי. ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחץ – למונח "להתחשב" הוצעו שלושה פירושים: 1. לבוא בחשבון; כלומר, אם הרוחץ משלם עבור הרחצה עלול להיווצר מצב שיגדילו את החום בשבילו, ולכן הדבר אסור. קשה להניח שבבית מרחץ ציבורי הדבר אפשרי. 2. אם האיש הוא חשוב; כשהוא בא לרחוץ יש חשש שיגדילו עבורו את החום או שיהודים אחרים יסיקו מנוכחותו שהרחצה מותרת, ולכן הדבר אסור (רמב"ם, ראב"ד, אלבק). ההסבר מעניין, אך מוקשה. וכי מה החשש שמא ילמדו ממעשהו, הרי באמת אין איסור ברחצה? בירושלמי נאמר: "אם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ ואם היה אדם שלצורה הרי זה לא ירחוץ" (לח סע"ב). ממשפט זה ניתן להסיק שתי מסקנות: האחת שאכן התלמוד סבר שאדם חשוב אסור לו לרחוץ בבית המרחץ, והשנייה ש"מתחשב" אינו זהה ל"אדם של צורה", אחרת מה התלמוד מחדש. "אדם של צורה" הוא בפשטות אדם חשוב, כמו ששנינו במדרש המתאר את פגישת מלך בבל באנשי הסנהדרין של ירושלים: "ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו, כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן" (איכה רבה, ב י, עמ' נח). 3. "להתחשב" משמעו לקיים יחסי ידידות. אכן, הפועל "מתחשב" מופיע בסדרה של היתרים להשתמש במתקני הבידור הרומיים. מסיבה זו מותר לבקר ביריד, בתאטרון ובקרקס. הסברנו שהאיסור הוא להשתתף באירוע החברתי ולהימנות כאחד החוגגים 74 ראו בפירושו של רבנו אלחנן בתוספות לבבלי, עבודה זרה יח ע"ב ד"ה שלא. . כן עולה מהירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ד, לט ע"ד): "אמר רבי אבהו אסור לעשות חבילה ביריד, ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב". אם כן, "חבילה ביריד" ו"מתחשב" הם כינויים להשתתפות החברתית, "שאילת שלום" שיש בה ידידות ושותפות חברתית. מותר אפוא להתרחץ במרחץ, אך לא להשתתף בפעילות החברתית בו. יש כאן אישור להשתתפות מוגבלת במצב של דחק. מגמה זהה זוהתה בהלכות אחרות הנוגעות לבית המרחץ, ליריד ולתאטרון. חכמים לא יכלו למנוע את ההשתתפות במופעים ובמתקנים, אך סייגו אותה למינימום ההכרחי, והתנגדו להשתתפות בהם כאחד החוגגים (ראו הנספח למסכת שבת). בירושלמי (לח ע"ב) מובא סיפור על רבי יהושע בן לוי שלא רצה לרחוץ בבית המרחץ בלוד ונסע להתרחץ בבית גוברין, שכן רבי יהודה הנשיא התיר אותה ממצוות שביעית (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג). רבי יהושע בן לוי ראה עצמו כנראה כ"אדם של צורה", או שסתם החמיר על עצמו, ואכן בהקשר אחר הוא נזכר כמי שמחמיר על עצמו, למורת רוחו של עורך הסוגיה המבקר את מעשהו (ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג). מן הראוי להעיר כי התפיסה שעל חכמים מוטלות חובות מיוחדות שאינן מוטלות על פשוטי עם נדירה בספרות התנאים, ותדירה מעט יותר בספרות האמוראים. המונח עצמו הוא גם תנאי (מדרש תנאים לדברים, יד כב, עמ' 77).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 8:11
אם מתחשב. כלומר אם אדם חשוב הוא והוא נכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להיטיב ריח המרחץ כגון דברים שיש להם ריח טוב והם עריבים לאכול:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 8:11
מותר לרחוץ. אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן: ואם מתחשב כלומר שבני אדם למדין ממנו ויש לו להחמיר על עצמו ובירושלמי (ה"ח) אמרינן אם היה אדם של צורה לא ירחץ כהדה ר"י בן לוי הוה אזיל מלוד לבי גוברין בגין מסחי:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 8:11
בפי' הרמב"ם שמפני כבודו אפשר כו' וכ"כ בחבורו פ"ה ה"כ. והראב"ד השיג א"כ לא ירחץ בשום מרחץ כו' ועיין בתוי"ט. ול"נ דל"ק דדוקא בזה יטעה לומר כמו דשרי בתבן של שביעית כמו כן שא"ד אפי' הנאכלים משא"כ משאר מרחץ מאין יבואו לטעות ודע שהרמב"ם שם כתב ברישא דאפי' בשכר מותר והראב"ד אוסר דהוי כסחורה והכ"מ כ' די"ל דלא נאסרה סחורה אלא בראוים לאכילה כו' ותמוה דהרי בפ"ו ה"ב כ' הרמב"ם דלא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה והרי הם ממין הצובעים ואפ"ה אסור הסחורה וה"נ ליישב קצת במש"כ הכ"מ לקמן פ"ז הט"ו כיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם ע"ש ודוקא נקט הרמב"ם קליפים אבל המשנה לעיל (פ"ג מ"ג) סתמה ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה כו':
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 8:11
מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו' . מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:11
או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 8:55-56