Sheviis 8:4 — Paying Wages and Debts with Sheviis Money
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 8 › Mishnah 4זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ח׳ ‹ משנה ד׳
Paying Wages and Debts with Sheviis Money
דְּמֵי שְׁבִיעִית: שָׂכָר וְחוֹב
Mishnah שביעית ח׳:ד׳ · Sheviis 8:4
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל,
הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם,
שְׂכָרוֹ מֻתָּר.
לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם,
שְׂכָרוֹ אָסוּר.
לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן,
כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ,
מֻתָּר.
לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם,
לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,
שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:
One who says to a worker:
'Here is this issar for you - gather vegetables for me today,'
his wage is permitted.
'Gather vegetables for me with it today,'
his wage is forbidden.
[If] he bought from a baker a loaf for a pundyon,
[saying] 'when I gather field vegetables I will bring [them] to you' -
it is permitted.
[If] he bought from him without specifying,
he may not pay him from Sheviis proceeds,
for one may not repay a debt from Sheviis proceeds:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Paying Wages and Debts with Sheviis Money▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| A worker is handed an issar to gather vegetables — when is his wage caught by the Sheviis kedushah? | 'Gather vegetables for me today' — mutar (the coin pays for his labor) 'Gather vegetables for me with it today' — assur (the coin is tied to the produce itself) | — |
| May one take a baker's loaf and say, 'When I gather field vegetables I will bring them to you'? | Yes — an exchange, not a sale | — |
| And if he took from the baker without specifying? | He may not pay the baker with Sheviis money | שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית — a debt may not be repaid from Sheviis proceeds |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
שכרו מתר. ואין בו קדשת שביעית. ואף על גב דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא: לקט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקט לי שויו ירק, אבל לקט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר: ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון: כשאלקט ירקות שדה אביא לך מתר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין: לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות: לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:
שכרו מותר – for it lacks the sanctify of the Seventh Year, and even though that the Seventh Year takes hold of its monetary value, this is not the money of the Seventh Year. לקוט לי בו ירק – this is the language of a sale, that implies, gather for me its equivalent in vegetables, but [the word] לקוט /gather-glean is the language of hiring someone, and not the language of a sale. ככר בפונדיון – not that he said to him, “I will give you a Pundiyon,” only a loaf worth a Pundiyon. כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר – because this one is giving to the other a free gift, since the vegetables of the field are found/available. לקח ממנו בסתם – debts for merchandise payable at certain seasons in the manner that they sell in the store. לא ישלם לו מדמי שביעית – for it is like business [dealings].
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 8:4
Introduction One who sells seventh year produce, the money that he receives from the sale has the same status as does the produce. That money has to be used to buy more produce for eating, drinking or anointing, the same things for which seventh year produce itself must be used. The first half of the mishnah teaches what happens when a person pays a worker to gather vegetables for him in the seventh year. Is this like buying sabbatical year produce? The second half of the mishnah teaches that while it is permitted to exchange sabbatical year produce for non-sabbatical year produce, it is forbidden to use sheviit produce to pay off debts. If one says to a worker: “Take this issar and gather vegetables for me today,” his payment is permitted. In this case the employer paid the worker an issar (a coin) for his labor and not for the vegetables. Since the money was not exchanged directly for the vegetables, it is “permitted” meaning that it need not be treated as if it was seventh year produce. [But if he said:] “In return for this [issar], gather vegetables for me today,” then his payment is forbidden. However, if he said that the issar was exchanged more directly for the vegetables, then the money is “forbidden” meaning that it must be treated as seventh year produce. It all depends on how he phrases the contract. If one bought a loaf from a baker worth a pondion [and said:] “When I have gathered vegetables from the field, I will bring them to you,” this is permitted. The second section deals with a person who wishes to buy a loaf of bread (made from non-sabbatical year produce) worth a pondion (a small coin) from a baker and he wishes to pay his debt with vegetables that he collects from the field. In the first case this is permitted, because one is allowed to exchange sabbatical year produce for food that is made from non-sabbatical produce. The bread now must be treated as if it too was sabbatical year produce, as we will learn in mishnah seven. If he bought it from him without any explanation, he may not pay him his debt with the value of seventh year produce, for no debt can be paid with the value of seventh year produce. If he bought the loaf of bread on credit without specifying how he was going to pay for it, he may not later pay his debt off with the sabbatical year produce, because one cannot pay a debt with sabbatical year produce. To summarize: one can trade sabbatical year produce for other foodstuffs as long as this is a trade. But when it becomes paying off an already existent debt, it is prohibited.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 8:4
לקח מן הנחתום ככר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך . לרמוז התנא דצריך שיאמר לו כשאלקוט וכו' תיכף ומיד תוך כדי דבור ללקיחת הככר, דאל"כ הוי כלקח ממנו סתם, לא הפסיק ביניהם בתיבת ואמר דהכי הוה ליה למימר:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 8:4
(ח) שכרו מתר. ואם תאמר ומאי שנא מצובע בשכר דמשנה ג' פרק ז'. ויש לומר דדוקא בדבר מרבה דבצובע רויחי טפי ודמיא לסחורה קנסו רבנן. ועין בתוספות יום טוב: (ט) שכרו אסור. רצונו לומר שהוא דמי שביעית ואסור לנהג בו אלא כמנהג דמי שביעית. הר"מ:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:4
שכרו מותר. כתב תי"ט וא"ת מ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז עכ"ל. ונ"ל פשוט דלק"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל: והעבודה שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ"כ התו' בע"ז (דס"ב) [ד"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ"מ קנה ע"ש: והשתא דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ"מ בצבע אסור. ע"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה"י: ובין כך או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ"ש דהכא בפועל העושה בשל בע"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ"פ יש כאן מדמי פ"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו: ומ"ש הרבתי"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ"ש שלו ובמתכוין כנ"ל: ונ"מ לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי"ט ז"ל שרי אפי' בפ"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ"ש: משנה לחם בלח"ש ד"ה שכרו ש"ה. חברו נ"ב (כה"ג אליבא דכ"ע. עיין מציעא דקיח"א).
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 8:4
האומר לפועל וכו'. ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן: שכרו אסור. ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית: כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 8:4
האומר לפועל 34 שתי מילים אלו חסרות ב- ס . בעל מלאכת שלמה מעיד שהן חסרות במשניות כתיבת יד, ונראה שהוא מתכוון לאותו כתב יד, או לכתב יד קרוב לו, ויש לבחון היטב את כל הציטוטים של פרשן זה בשם "משניות כתיבת יד", וראו פירושנו לפ"י מ"ד. הילך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר – הפועל מקבל תשלום עבור ליקוט ירקות הפקר. באופן תאורטי הוא היה רשאי ללקט את הירקות לעצמו, ברם משום מה הוא נמנע מכך. אפשר לפרש שהמדובר בירקות שדה, צמחי בר הגדלים בשטחים בלתי מעובדים, אבל סביר יותר שכאן מדובר בספיחים; אלו גדלים בשדותיו של בעל הקרקע 35 אנו מפרשים את המשנה כמתנגדת לאיסור ספיחים, כלומר שאינו חל, וראו להלן פירושנו לפ"ט מ"א. . באופן עקרוני השדות הללו הם הפקר, אבל סביר להניח שבפועל בעלותו של האדון על אדמותיו לא הועמדה במבחן. אם הוא אפשר לאחרים ללקוט בשדהו הם שמחו על כך והודו לו, אך מן הסתם לא נכנסו לשדה נגד רצונו 36 גם מבחינה משפטית הפרות הופקרו, אך לא הנחלה החקלאית שבה צמחו. . מכל מקום ודאי ששכירת פועלים אינה רצויה, אך לא נאסרה. מותר אפוא לשלם תשלום עבור עבודה חקלאית בשביעית. בעצם הפועל מוכר את עבודתו בפרות שביעית בכסף, וכאילו מוכר לו את הפרות שליקט. לקט לי בו – באיסר זה ירק היום שכרו אסור – ההבדל הוא שבמקרה זה התשלום ישיר יותר, שכן הוא אומר "לקט לי בו", באיסר זה, כסף תמורת פרות. ההבדל הוא פורמלי בלבד. בהלכה האמוראית אבחנות מסוג זה רגילות ביותר, אך בהלכה התנאית הן נדירות יותר. ואכן בתלמוד הירושלמי ההלכה מוגדרת כאחת מהלכות עמעום: "מהלכות שלעימעום היא" (לז ע"ד). עמעום הוא מושג הלכתי של אמוראי ארץ ישראל בלבד. במקורות התנאיים העמעום הוא פקפוק אישי של אדם פרטי, שאינו מתעקש לברר את האמת. הבעל, למשל, מעמעם על אשתו החשודה כסוטה (ספרי במדבר, ז, עמ' 12 ומקבילות). המונח נמצא במשמעות זו גם בירושלמי (סנהדרין פ"ה ה"ז, נג ע"א). אבל השימוש הרגיל הוא בתור קטגוריה הלכתית מיוחדת. "הלכות של עמעום" הן קבוצה של איסורים שחכמים הקלו בהם לא מסיבות הלכתיות אלא בגלל הקושי בביצועם, וההלכה בהם (האיסור או ההיתר) עמומה ומעורפלת. הסוגיה בירושלמי למשנתנו מונה מספר הלכות כאלו: 1. מותר לאדם לומר לחברו "העלם (את פרות מעשר שני) שנאכלם ונשתם בירושלם", אך אסור לו לומר "העל את הפירות האלה לירושלם לחלק" (משנה, מעשר שני פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה). 2. "שואל אדם מחבירו בשבת כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני" (משנה, שבת פכ"ג מ"א). 3. ההיתר לאכול פת של גויים "והתירוה מפני חיי נפש" (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ו) 37 אם יזכנו החונן לאדם דעת נברר היתר זה במקומו. בכך עסק שטינפלד בסדרת דיונים מלומדים, ראו שטינפלד, פת גויים, ולא נרחיב בכך. . לרשימה זו אפשר לצרף את קידוש החודש או את עיבור השנה מתוך עמעום, כאשר הזמן הולם אך החודש החדש לא נראה (ירו', ראש השנה פ"ג ה"א, נח ע"ג). הקבוצה המוצגת וההסבר המוצע בעייתיים. ראשית לא נאמר במפורש שהעמעום היה על מנת להתיר את האיסור. ייתכן גם לפרש שהעמעום היה דווקא לאסור, זאת כיוון שהאיסור או ההיתר שקולים, ואם יש איסור הרי הוא גזרה מיוחדת. דיון על כך יש לגבי פת של גויים. כל האיסור הוא שמא הגוי אופה את הפת עם שומן אסור. כנראה החשש היה רחוק, שהרי לפחות בארץ ישראל הקדומה הייתה אפייה עם שומן מן החי נדירה ביותר. על כן התלמוד מציע שהעמעום היה לאסור את הפת, והתירו את האיסור העמום במקום שפת ישראל מצויה, כלומר במצב שבו קל וזול למצוא פת של ישראל. אם כן האיסור העמום הוא כדי להרחיק יהודים מגויים. ההסבר נדחה ש"אין עמעום לאיסור", כלומר אין אוסרים בצורה מעומעמת ובאופן כזה רק מתירים. אם כן הירושלמי יודע מהו עמעום, ורק בזכות זה יודע להכריע מה היה האיסור ומה ההיתר. את המקרים הראשון והשני, כמו גם את ההלכה במשנתנו, ניתן להסביר בהסבר משפטי. כך, למשל, "השאילני" מבטא יותר חברות וידידות ו"הלווני" מבטא עסקה בת החזר. הסבר זה אפשרי, ושני התלמודים למסכת שבת מקבלים אותו למסקנה (ראו פירושנו לשבת פכ"ג מ"א). הוא הדין בהסבר משנת מעשר שני (ראו פירושנו למעשר שני פ"א מ"א). ריש לקיש מציע להסביר גם את משנתנו באופן דומה (להלן). התלמוד הבבלי מפרש את כל הלכות עמעום כבעיות משפטיות. המונח "עמעום" אינו נזכר כלל בתלמוד זה, ובמקומו באים הסברים משפטיים. האבחנות שהזכרנו לעיל מצויות שם כהסבר הלכתי רגיל 38 ראו למשל בבלי, עבודה זרה סב ע"א. . ההבדל בין התלמודים הוא ביטוי לשוני המהותי בגישתם ההלכתית. הירושלמי מבטא גישה שיש בה עירוב של תפיסות משפטיות עם עירנות לשינויים חברתיים והיסטוריים; הבבלי, לעומת זאת, מנסה לצייר תמונה שכל כולה רק שיקולים הלכתיים משפטיים. עבורו האבחנות הפורמליסטיות הן בעלות חשיבות מרכזית, והן השיקול היחיד (או כמעט היחיד) להתפתחות ההלכה. דומה שגם חכמי בבל הגיבו לשינויים חברתיים, אך השפה ההלכתית שנקטו בה הייתה בעיקרה משפטית. גישה זו מצויה כאמור גם בדיוני האמוראים בירושלמי, אך בארץ ישראל הצד המשפטי-פורמלי אינו ההסבר היחיד. דומה אפוא שצריך להבין את העמעום בצורה רחבה יותר. העמעום הוא בעצם הדין. למעשה אין מניעה להעניק לפועלים שכר; הם הרי מבצעים עבודה מותרת בתשלום. הוא הדין בחלוקת הפרות בירושלים או הלוואה של מצרכי אוכל בשבת. האיסור הוא משום גזרה מיוחדת, כדי שלא יתקרבו לכלל איסור, כדי לשמר את רוח ההלכה, ולא בגלל בעיה הלכתית טכנית. על כן הסתפקו חכמים בפתרון סמלי של שינוי בנוסח הדברים, שינוי המבטא הכרה במצב ההלכתי שהשותפים נמצאים בו. בהמשך הירושלמי ריש לקיש מציע: "במראה לו את הקולח שאינו אלא כנותן שכר רגלו". בעל הבית הולך עם הפועל ומביא אותו לשדהו, לכן הוא משלם לפועל שכר הליכה, ואת הירק מקבל ממנו במתנה. רבי יוחנן הופך הסבר זה לסמלי לחלוטין: "אפילו לא הראה לו, כמי שהראה לו" (ירו', לח ע"א). ההבדל בין שני האמוראים הוא בשאלה האם בעל הבית והפועל רשאים במקרה רגיל לעשות עסקה זו ביניהם. הירושלמי מביא ברייתא כריש לקיש המעידה שיש לשלם לפועל שכר רגלו בלי קשר לעבודתו (תוס', פ"ו הכ"ד). נראה אפוא שהמחלוקת היא בשאלה העקרונית של שכר עבור עסקות אפלות, כשהפועל אינו שותף לדבר העברה ובעל הבית פועל בתחום האפור או מעבר לו. אותה שאלה מתעוררת סביב משנת עבודה זרה (פ"ה מ"א). שם מדובר במי ששוכר פועל לעשות עמו ביין נסך, ששכרו אסור. שני התלמודים מקשים מהברייתא בתוספתא על משנתנו: "החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית שכרן משביעית" (תוס', פ"ו הכ"ו), מכאן משמע לכאורה שמותר לאדם להשכיר את עצו לדבר עברה, ועל כל פנים השכר מותר. הירושלמי מסביר שאת העובד ביין נסך קנסו קנס מיוחד, והדין בחמרין הוא בפרות היתר, שאין שם עברה על הלכות שביעית, ושיש לשלם להם בפרות ולא בכסף (ירו', ע"ז פ"ה ה"א, מד ע"ג). הלכה זו קרובה להלכה של בית שמאי (תוס', פ"ו ה"ט) 39 על משניות וברייתות סתמיות כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. הקובעת שמותר למכור פרות שביעית רק בפרות אחרים. אם כן אסור לקבל שכר על עבודה בשביעית, ואת משנתנו יש לפרש בעמעמו עליה והתירוה. הבבלי (סב ע"א) מסביר שדינו של יין נסך חמור במיוחד, ואילו החמרים מקבלים את שכרם מפרות שביעית. הבבלי סבור שאת החמרים והכתפים קנסו במיוחד, מפני שזו עבודה ממש. הוא גם רואה בעיה בתשלום מפרות שביעית, שכן יש כאן מעין פריעת חוב מדמי שביעית, ומסביר שהשכר ניתן להם בצד היתר, כלומר לא בתור שכר אלא בתור מתנה. ברור שהבבלי החמיר בדין השימוש בפרות שביעית למסחר ולכן נזקק למעין הערמה של "צד היתר". הלכות נוספות בנושא מובאות בתוספתא והן מצוטטות בסוגיית הירושלמי למשנתנו ובמסכת עבודה זרה: "וכן לא יאמר אדם לעני הילך סלע זו והבא לי לקט היום, הבא לי שכחה היום, הבא לי פיאה היום, אלא אומר לו בלקט שתביא היום, בשכחה שתביא היום, בפיאה שתביא היום. וכן בן לוי שהיתה בידו סלע של שביעית ומבקש ליקח בה חלוק, הולך אצל חנוני ואומר לו: תן לי בזה פירות, ונותן לו. והלה אומר לו הרי פירות האילו נתונין לך במתנה, והוא אומר לו הרי סלע זו נתונה לך במתנה" (תוס', פ"ו הכ"ד-הכ"ה). ההלכה הראשונה היא כמשנה, והשנייה היא הערמה שלמה. יש בה איסור על מסחר בפרות שביעית, אך דווקא האיסור החמור גורר הקלות בדרך של הערמה. דומה שלפנינו שתי גישות אמוראיות ששורשיהן בתקופת התנאים. גישה אחת מחמירה בהלכות ופותרת את הבעיות המעשיות בדרך של הערמה (נותן לו שכר רגלו, צד היתר, נותן לו מתנה וכו'), וגישה שנייה מקילה בהלכה, אם כהלכה ואם מתוך עמעום, ולפיה מותר לשלם בפרות שביעית. לסיכום ההלכות נחזור להלן. לקח מן הנחתום מכיכר בפונדיון – כיכר בפונדיון הוא המחיר הרגיל לכיכר של לחם סטנדרטי שמשקלה כחצי ק"ג (ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ז), כשאלקוט ירקות השדה אביא לך מותר – באופן מעשי יש כאן סחר חליפין. הנחתום מוכר פרות שביעית או פרות רגילים, והקונה מוכר ירקות. אבל מותר להחליף פרות בפרות. לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית – במקרה כזה נוצר כאן מצב של חוב, וההלכה היא: שאין פורעין חוב מדמי שביעית – ההלכה שאין פורעים חוב מדמי שביעית מופיעה במקבילות (תוס', פ"ז ה"ט; ירו', דמאי פ"ג ה"א, כג ע"ב) והיא נראית כשריד של ההלכה הקמאית שאין לסחור בפרות שביעית. באופן מעשי ההבדל בין תשלום חוב לבין מכירה שלא באופן מקצועי קטנה ביותר, ואכן בתוספתא נאמר שברישא רבי יהודה ורבי נחמיה אוסרים (תוס', פ"ו הכ"א). דעתם של שני התנאים מצטרפת לדעות המחמירות בעניין מסחר בפרות שביעית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 8:4
ענין שאמר שכרו מותר ר"ל שאינו דמי שביעית ומה שאמר שכרו אסור שהוא דמי שביעית ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית והתמורה בפירות שביעית מותר כגון שיאמר לו קח זה הפרי ותן לי פרי פלוני ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום ואומר לו אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם מותר אבל אם לקח ממנו לחם בדמים ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות נעשה כחוב עליו ואסור לתת בחובו פירות שביעית: ואמר פונדיון ואיסר על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר ואיסר רביע דרכמון ופונדיון חצי דרכמון והדרכמון ט"ז גרעיני שעורים וכבר בארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה):
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 8:4
שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית אע"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא: שכרו אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה. ירושלמי (הל' ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ"ג דמעשר שני (מ"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה: ככר בפונדיון. כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (שם) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין: לקח ממנו סתם. כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות: שאין פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 8:4
ברע"ב ד"ה כשאלקוט כו' משום דמת"ח יהבי זה לזה כפי' הר"ש לכאורה גם בלא טע"ז מותר כמו במשנה דלקמן אבל נותן הוא לבייר לשתות ומה לי דמי שביעית ומ"ל פירות שביעית עצמן רק דקמ"ל הכא דאף דעדיין אין בידו הירקות ומחזי כמו שלוקח ממנו הככר באמונה ואח"כ משלם לו החוב מפירות שביעית אפ"ה שרי משום דמצויין. וה"ל כאלו הן כבר בידו וכ"נ שפי' הרמב"ם. ואולי הר"ש רוצה לפרש מותר דהכא כמותר דרישא דפירש דהככר אין בו קדושת שביעית כלל ודלא כהרמב"ם בחבורו שכ' ואותו הככר ה"ה כפירות שביעית:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 8:4
ולקוט לי ירק . עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג: שכרו מותר . וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי: שכרו אסור . ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם: ככר בפונדיון . ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:4
האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 8:25-31