Sheviis 9:1 — Sefichin and Wild Plants
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 9 › Mishnah 1זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ט׳ ‹ משנה א׳
Sefichin and Wild Plants
גִּדּוּלֵי בָּר וּסְפִיחִין
Mishnah שביעית ט׳:א׳ · Sheviis 9:1
הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר,
פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת,
וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית,
שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין:
Rue, wild amaranth, purslane, mountain coriander, river celery, and meadow cress -
are exempt from tithes,
and may be bought from anyone in Sheviis,
since their like is not [normally] guarded.
Rabbi Yehuda says: mustard aftergrowths are permitted, since transgressors are not suspected regarding them.
Rabbi Shimon says: all aftergrowths are permitted, except cabbage aftergrowths, since their like is not [found] among field vegetables.
But the Chachamim say: all aftergrowths are forbidden:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Sefichin and Wild Plants▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How do we treat the wild growths — rue, wild goosefoot, purslane, hill coriander, river celery, and meadow berries? | Patur from maasros May be bought from anyone on Sheviis | שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר — nothing of their kind is guarded; they only grow wild |
| Which sefichin — aftergrowth that came up on its own, from dropped seed, not consciously planted — may be eaten on Sheviis? | Rabbi Yehuda: Sefichin of mustard — mutar | שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה — even the violators are not suspected of planting these |
| Rabbi Shimon: All sefichin — mutar, except sefichin of cabbage | שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה — cabbage has no counterpart among wild field greens | |
| Chachamim: All sefichin — assur | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
הפגם. עשב שקורין רוט"א בלע"ז: והירבוזין. אספרג"י בלע"ז. והשוטים הם אספרג"י של שדות, אותן שאינן של גנות: והחלגלוגות. בערבי רגל"א ובלע"ז ווירדולאג"ש: וכסבר. קוליאנד"ר בלע"ז. ודוקא של הרים אבל של גנה חשוב הוא: וכן כרפס. של נהרות דוקא אבל לא של גנה: כרפס. אפיי"ו בלע"ז: גרגר. אוריג"א בלע"ז: שבאפר. הגדל באחו. אבל של גנה חשוב הוא: פטורים מן המעשר. בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר, שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטל מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית, שהוא חשוד לשמר הפרות ושלא להפקירן, והלוקח מן המשמר אפלו כחצי אסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מתר לקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלש סעדות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פרות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפרות הן מן ההפקר, יותר ממזון שלש סעדות, מפני שהוא חשוד לאצר הדמים ואינו נוהג בהם קדשת שביעית: שלא נחשדו עליהם עוברי עברה. להביאם מן השמור. ואין הלכה כרבי יהודה: כל הספיחין מתרין. לקחת מכל אדם, דמחזקינן להו שאינם מן השמור: חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור: לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה. שאין גדלים כמותן במדבר . ואין הלכה כרבי שמעון:
הפיגם (the herb rue – with leaves that a re wide below and narrow on top) – a grass that is called RUTA in the foreign language. והירבוזין (asparagus, strawberry-blite) – ASPARGEE in the foreign language, and the wild ASPARGEE of the fields that are not of the gardens. והחלגלוגות (purslane)- in Arabic RAGLA and in he foreign language VIRDOLAGESH. וכוסבר (coriander) – COLIANDER in the foreign language. And especially of the mountains, but they of the gardens they are highly regarded. . And similarly, and parsley of the rivers especially but not of the garden. כרפס – APIYU in the foreign language. גרגיר (garden rocket) – ORIGA in the foreign language. שבאפר – that grows in the reed-grass. But of the garden it is highly regarded. פטורים מן המעשר – in all of the years, as it (i.e., the Mishnah) explains the reason, that there are not in a similar manner guarded and are not highly regarded in the eyes of their owners and they make them ownerless, and that which is ownerless is exempt from the tithes, as it is written (Deuteronomy 14:29): “Then the Levite, who has no hereditary portion as you have,” with a a matter that he does not have a hereditary portion as you have, he takes his tithes, excluding that which is ownerless, gleanings, the forgotten sheaf and the corner [of the field] that he does have a portion as you have. ונלקחים מכל אדם בשביעית – (and are brought from anyone during the Sabbatical Year) – because there is no way to guard them, for every thing that has a way to guard it is prohibited to acquire it from an illiterate individual (i.e., a person who does not know/observe the laws of Levitical purity and the tithes) in the Seventh Year , for he is suspect to guard the produce, and not to make them ownerless, and a person who acquires it from that which guarded, even like one-half an Issar’s worth is prohibited. And all of these of our Mishnah whose legal presumption is that they don’t guard them are permitted to purchase them for an illiterate individual in order to have food for the three meals [of the Sabbath or Festival day] alone and not more, for we don’t transfer the monies of the produce of the Seventh Year to an illiterate individual, even though that this produce is from that which is ownerless, more than food for three meals, because he is suspect to store the monies and don’t practice with them the Sanctity of the Seventh Year. שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה – because to bring them from that which is guarded. But the Halakha is not according to Rabi Yehuda. כל הספיחין מותרין – to acquire from all persons, for we legally presume that they are not from that which was guarded. חוץ מספיחי כרוב – that their legal presumption is that they are from that which is guarded. Because there is nothing of a similar manner among vegetables of the field that do not grow like them in the wilderness, but the Halakha is not according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 9:1
Introduction Our mishnah teaches that there are certain types of produce that grow in the field which are not subject to the laws of sheviit. There are two such categories in our mishnah. The first are wild plants that people do not cultivate and store. The assumption automatically made with regard to these plants is that they are ownerless. The second category is plants that grow without being cultivated. If something grows on its own, it should be permitted to eat it on sheviit. However, we shall see that some rabbis were stricter on this matter. Rue, goosefoot, purslane, hill coriander, celery, and meadow-berries, are exempt from tithes. Plants that are ownerless such as those in this section need not be tithed. Since these things grow wildly and people don’t gather them in order to store them, they are not subject to tithes. And they may be purchased from anyone during the sabbatical year, since such produce is not usually stored. Generally speaking it is prohibited to purchase sheviit produce from an “am haaretz” a person who is not scrupulous in observance of these laws. The reason for this prohibition is that the sanctity of the sheviit produce is transferred to the money when one uses it to buy the produce. Henceforth, that money can only be used to buy food, drink or oil for anointing. Since we can assume that the am haaretz will not observe these laws, one should not buy sheviit produce from an am haaretz. However, since these things grew on their own without being cultivated the laws of sheviit do not apply and one may buy them from anyone, even an am haaretz. Rabbi Judah says: aftergrowths of mustard are permitted, since transgressors are not suspected concerning them. The second half of the mishnah deals with things that grew on their own on Sheviit. The problem with such produce is that it is impossible to tell whether something grew on its own on sheviit or was planted and cultivated on sheviit. Rabbi Judah holds that mustard is permitted, because it is unlikely that someone had planted this mustard and grew it intentionally on the sabbatical year. Rabbi Shimon says: all aftergrowths are permitted, with the exception of the aftergrowths of cabbage, since such cannot be placed within the category of field-vegetables. Rabbi Shimon is even more lenient and holds that it is permitted to purchase all vegetable aftergrowths except for cabbage which is clearly not an aftergrowth because it grows only in a garden and only if it is specifically planted. But the sages say: all aftergrowths are forbidden. The other rabbis hold that it is forbidden to eat any aftergrowths because they may have come from produce planted on sheviit. I should note that I have explained the mishnah according to Albeck. Others explain it differently.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 9:1
השוטים . יש ליתן טעם למאן דגריס והשוטים ושאלו הם האי ספר"סי, דלהכי נקראו שוטין מפני שהם עשויים כמקל ממש, הנקרא בלשון מקרא שוט (עי' משלי כו,ג) : פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית . אע"ג דעיקר מכלתין בשביעית, הקדים מעשרות משום דתדירי, לרמוז דתדיר קודם:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 9:1
(א) כתב התוספות יום טוב הכי תניא בסכה דף ל"ט, ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי אסר, והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה הוי מצי למנקט: (ב) התירו לו כדי מזונו כדאיתא במסכתא הנזכרת, ושלש סעדות הן מזון יום השבת. הר"ש: (ג) צריך לומר דשדה דתנן במתניתין ודנקט הר"ב ברישא, מדבר קרינן ליה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:1
ונלקחין מכל אדם בשביעית. כתב הרע"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור: ונ"ל טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע"ה דמי ג' סעודות. וקיי"ל בעירובין [ד' פ"ב ע"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו"ל חצי סעודה. דקמ"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור: ותו למ"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ"ב ע"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד: ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע"ב אינו מדוקדק קצת:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 9:1
הפיגם. אית דגרסי הפיגס בסמ"ך: והירבוזין. בערוך פינוגי בלע"ז: השוטים. מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ולא כן משמע בפי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע"כ וכ"ה ג"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ"ו ובמגילה פ' שני דף י"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות: כרפס שבנהרות. יש מפרשים פריגיל בלע"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר"מ דילונזאנו ז"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע"כ. וכ' בתי"ט לא ידעתי מ"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו: בפי' ר"ע ז"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת: ונלקחין מכל אדם בשביעית. מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ"ל דאע"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח דה' שמיטה ויובל אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט.) ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר"ש שירילי"ו ז"ל: ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה"ר יהוסף ז"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובת"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס"ל כרבנן. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע"כ: ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. פי' ה"ר שמשון ז"ל רבנן סברי גזרינן הר"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע"כ ובפסחים פ"ד דף נ"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז"ל וז"ל הקשה רבינו נסים גאון ז"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ"ט דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע"כ וע"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז"ל. והר"ש ז"ל ג"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ"ק דברכות גרסי' ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א"ל ולית אסור א"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס"ל כאבוה:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 9:1
הפיגם – המשנה מונה צמחים שאינם נחשבים לפרי נשמר; על אלו אין חלק מהמצוות חלות, אין מעשרים מהם ופרותיהם אינם חייבים בשביעית. פרות אלו אין כיוצא בהם נשמר, והם נחשבים להפקר. המשנה מתחברת למשנה הקודמת. שם הוזכרו צמחים ששימשו להסקה, וזו נאסרה. צמחים אלו עשויים לשמש להסקה בהיתר. הפיגם הוא צמח המשמש כתבלין (תוס', שבת פי"ד הי"א), ולפי משנתנו הוא צמח בר אפילו אינו נשמר ואינו חייב במעשרות. הסופרים והפרושים מוצגים בברית החדשה כמי שמעשרים "את המנתה ואת השבת ואת הכמון" (ובמקבילה מנתה, פיגם וירק), ואינם ממלאים את מצוות החסד והאמונה. הווה אומר שהמחבר הכיר נוהג לעשר את המנתה, השבת והכמון, או את המנתה והפיגם, אך ראה בכך מצווה קלה בבחינת חומרה בלבד 1 מתי, כג 23 ; לוקס, יא 42 . במתי הירקות הם: ηδύοσμον ‘ (הדואוסמון) מנתה, άνηθον (אנטון) שבת, κύμινον (קומינון) כמון. בלוקס: ηδύοσμον ‘ (הדואומון) מנתה, πήγνον (פאגנון) פיגם, λάχανον (לחנון) ירק. המתרגם הסורי מתרגם את ηδύοσμον ‘ (הדואוסמון) כנגעה, את άνηθον (אנטון) כשבתא ואת πήγνον (פאגנון) פיגם שבלוקס כפגנא. . בקיאותם ההלכתית של מחברי האוונגליונים לא הייתה אולי מלאה, ואין הם מייצגים את הרובד המלומד בעולמם של חכמים, אך הם מייצגים תפיסות עממיות. מתוך קבוצה זו הכמון חייב במעשרות ללא עוררין, וכנראה היה יקר. חלק מהכמון בשוק היה יבוא (משנה, דמאי פ"ב מ"א; תרומות פ"י מ"ד). החרדל חייב במעשר, אך במקורות יש רמזים להקלות מסוימות ולפטור של חלק מצמחי החרדל ממעשרות 2 משנה, פ"ב מ"ט; מעשרות פ"ד מ"ו; תוס', פ"ג ה"ז. , ובעיקר עדות לכך שלעתים היה החרדל צמח הפקר 3 משנה, פ"ב מ"ט. . לעומת זאת הפיגם פטור ממעשרות, כפי שעולה ממשנתנו. השבת חייב במעשרות, אך לא על חלקי הצמח 4 ראו פירושנו למעשרות פ"ד מ"ה; תוס', שביעית פ"ב ה"ז. . הבבלי קובע שיש שני מיני שבת: האחד מוצר חקלאי בר מכירה, והשני אינו למכירה ולכן אין לקנותו בכסף מעשר שני (בבלי, נידה נא ע"ב). מכל מקום נראה שהפיגם נחשב לצמח חסר חשיבות; לוקס מהסס אם חייבים להפריש ממנו, אך מכיר גם נוהג להחמיר. [ו]הירבוזין – צמח בר. פליקס מזהה אותו עם ה Amaranthus , [ו]השוטים – כנראה אין וי"ו חיבור בין שתי המילים, אך בכתבי יד אחרים 5 א , ב , כ , ל , ן , ש , ס , צ , מ . נכתב "והשוטים" כאילו זה היה צמח בפני עצמו. בכתב יד קופמן נוספה וי"ו החיבור בידי המעתיק, ברם בכתב יד זה המעתיק נהג שלא לצרף וי"ו חיבור ברשימה של שמות רצופים, כאילו היה פסיק בין שם לשם. אם כן לנוסחה ללא וי"ו החיבור עדי נוסח טובים, אך גם לנוסחה השנייה עדים טובים. לפי הנוסחה השנייה ודאי אלו מינים נפרדים, ולפי הראשונה עדיין הדברים פתוחים. הצירוף "צמח שוטים" ("צמחים שוטים") הוא אפשרי, כמו "לוף שוטה" (לעיל, פ"ז מ"א), על כן ניתן לפרש "הפיגם והירבוזין השוטים". כלומר, יש סוגים נוספים של פיגם וירבוז, ומהם יש להפריש מעשר. כפי שראינו, הפרשת מעשרות מפיגם אכן נזכרת בברית החדשה, וניתן להסביר שהכוונה לפיגם תרבות. במקביל נזכרת גם אפשרות של הפרשת מעשרות ותרומות מירבוז (ירו', מעשרות פ"ה ה"ח, נב ע"א; כלאים פ"ה ה"ה, ל ע"א), והוא נחשב כירק (תוס', כלאים פ"א הי"א; פ"ב הט"ו; ערלה פ"א ה"ג, סא ע"ב). על כן סביר לפרש שמשנתנו עוסקת בפיגם וירבוז שוטים, ויש מינים מצמחים אלו החייבים במעשרות. לפי הפירוש השני השוטים הוא צמח לעצמו, ואולי הנוסח הנכון הוא "שיטים" (כמו ברש"י לסוכה לט ע"ב ועוד). שני הפירושים הוצעו על ידי המפרשים, ולזיהוי השוטים הוצעו הצעות מספר: שומר הבר או אספרג הבר. אנו מעדיפים את הפירוש הראשון משום שאכן ידוע לנו על סוג אחר של ירבוז תרבות. כפי שנראה להלן, המאחד את משנתנו הוא שמדובר במיני משנה, ולפיכך סביר שהמשנה מדברת על ירבוז שוטה בלבד. בלשון הירושלמי: "שלא תאמר הואיל ורוב המינין הללו נזרעין ובאין מן האסור יהו אסורין, לפום כן צרך מימר מותרין" (לח ע"ג – לכן צריך לומר [שהם] מותרים). ו[ה]חלגלוגות – זהו השם העברי של פרפחיניה, הוא רגילת הגינה. בירושלמי מובא סיפור ברוח קלילה על שפחתו של רבי שידעה את פירוש המילה בעברית, ועל התלמידים שכבר לא הכירו את השם העברי, ואף לא מספר מילים עבריות נוספות (ירו', לח ע"ג; בבלי, ראש השנה כו ע"א; מגילה יח ע"ב). היו שסברו שהשפחה הייתה זקנה מיהודה שהעברית הייתה מדוברת בה יותר 6 קוטשר, עברית וארמית. . ברם קשה להניח שבימי רבי עדיין היו פעילים פליטים מיהודה. מכל מקום שפחה זו דיברה עברית, ובהוויה הגלילית נשכחו מספר מילים בעברית. כפי שראינו במשניות רבות חכמים מתרגמים את השמות העבריים לארמית, ומסתבר שהתרגום היה אכן נחוץ, והיו בציבור שהכירו את הצמחים טוב יותר בשמם הארמי 7 ראו פירושנו לכלאים פ"א מ"א, והנספח למסכת שקלים. לתרגום זהה של החלגלוגות ראו ירו', פאה פ"ח ה"ד, כא ע"א; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד. . עם זאת, בסך הכול הציבור היה דו לשוני, ומסתבר שרק שמות של צמחים חסרי חשיבות כחלגלוגות חדלו להיות מוכרים 8 ראו פירושנו לעיל, פ"ח מ"א. . כיסבר שבהרים – בכוסבר עסקנו לעיל וראינו כי היו סוגי כוסבר שונים: כוסבר סתם וכוסבר שדה (משנה, כלאים פ"א מ"ב), או כוסבר שבגליל וכוסבר שביהודה (משנה, דמאי פ"א מ"א וראו פירושנו לה), וכאן נזכר כוסבר שבהרים שהוא זהה כנראה לכוסבר שדה 9 "הר" ו"שדה" הם צמד מילים מתחלפות, ובארמית סורית טורא הוא הר ושדה כאחד. . מכל מקום הכוסבר גם הוא צמח תבלין, ומכונה כך גם היום. [ו]כרפס 10 ב- ל – "כוסבר", וזו טעות; ב- ן – "כורפס". שלנהרות – פליקס מזהה אותו עם כרפס הביצות; בירושלמי הוא מתורגם "פיטרה-סילנין", וכן בסורית. פליקס מניח כי זו טעות, או שאת הכרפס כינו פיטרהסילנין. בירושלמי כלאים נאמר שמהכלאה של זרגון ולפת יוצא פיטרוסילינון 11 ירו', כלאים פ"א ה"ד, כז ע"א; פליקס, כלאים, עמ' 110 . הירושלמי שם מונה סדרת הכלאות וביניהן אחדות בין צמחים שלפי המחקר המודרני אינם בני הכלאה זה בזה. זיהויו של הזרגון אינו ברור. . כנראה היה גם כרפס אחר שהיה נפוץ וחשוב יותר. גרגר שלאפר – המילה אפר נדירה למדי והיא משמשת לתיאור אחו, שטח פתוח המשמש למרעה. לדעתו של פליקס אפר הוא שטח מרעה רווי מים, ביצה או גדות נחלים, ובאכדית אכן זה משמעה של המילה "אפרו" 12 פליקס, שביעית, עמ' 215 . . הוא מתבסס על התוספתא השונה: "החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר" (תוס', כלאים פ"ג הי"ד), ולטענתו אלו צמחי מים. הזיהויים כמובן מחייבים בירור, וזיהוים אינו פשוט וברור מאליו. אדרבה, זיהוים מושפע מהבנתו את המילה "אפר". התוספתא קובעת שאלו מיני דשאים, והדגש הוא על ההגדרה המעין בוטנית, ואין כל הכרח לפרש שם שהאחו הוא דווקא ליד מים. בארץ ישראל שטחי מרעה לחים הם מעטים ביותר. ברם האפר מופיע כדוגמה הרגילה למרעה חצי מבוקר. הוא משמש תדיר כדוגמה ל"פרה רועה באפר" 13 תוס', בבא בתרא פ"ז ה"ד; בכורות פ"ו הט"ז, עמ' 541 ; בבלי, פסחים ח ע"ב ועוד. . האפר הוא גם הדוגמה למרעה של בהמות מחוץ לתחום היישוב: "אלו הן... המדבריות הלנות באפר" (ביצה פ"ה מ"ז, וראו פירושנו לה). מרעה כזה היה באזורי המדבר, ואין בארץ אזורי מרעה נרחבים רוויי מים, ודאי שלא במדבר היבש. על כן נראה שאפר הוא מרעה סתם, כל מרעה שהוא. בדרך כלל הוא מרעה מדברי, אך כמובן גם שטחי ביצה נכללים בהגדרה זו. את גרגיר האפר זיהה פליקס עם "גרגיר הנחלים", אך כאמור הזיהוי מבוסס על זיהוי האפר. בערבית השם "גרגיר" משמש בתור שם כללי לסדרת צמחים. המשנה במעשרות קובעת: "אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד" 14 משנה, מעשרות פ"ד מ"ה; תוס', שביעית פ"ב ה"ט, והשוו בבלי, עירובין יח ע"ב. . הגרגיר מופיע בסדרה יחד עם השחלים והשום (ספרא, בחוקותי פרק יב ה"ט, קטו ע"א) בתור צמחים שיש להם זרע, וייחסו להם סגולות רפואיות: "ג' דברים נאמרו בגרגיר: מאיר עינים ומרבה את הזרע וממעט כשפים" 15 פרקי רבינו הקדוש, פרק השלושה, אוצר המדרשים, עמ' 507 . על מיעוט הזרע ראו אבות דרבי נתן נו"ב, פמ"ח, עמ' 132 . לסגולה רפואית נוספת ראו פרקי רבינו הקדוש, פרק השישה, אוצר המדרשים, עמ' 512 . . לדעת פליקס הגרגיר זהה לבן החרדל המצוי ממשפחת המצליבים, "ארוקה" Eruca sativa)), וגרגיר האפר זהה לדעתו לגרגיר הנחלים 16 פליקס, שביעית על אתר (עמ' 216). . לפירושו, כאמור, אפר הוא אזור לח. מאחר שפירשנו שהאפר הארץ ישראלי היה מדברי – הרי שיש לזהות את גרגיר האפר עם אחד ממיני הגרגיר היבשים יותר (אולי "הטורים המצויים" Diplotaxis erucoides). פטורין מן המעשרות – סתם גרגיר חייב במעשרות, או שלפחות זרעו חייב במעשר, אך גרגיר האפר פטור, ונלקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר – המשנה מניחה שאין קונים ירק בשביעית מאדם סתם, משום שיש חשש שאלו גידולי שביעית, או ספיחי שביעית. אבל אלו אין שביעית חלה עליהם, כי אינם בעלי ערך. אבל בשנה השביעית, שמצרכי המזון בה מעטים, גם בהם סוחרים. המשנה לעיל (פ"ז מ"ג) קבעה שיש דרכים לסחור בירקות שדה. אמנם נאסר על אדם להפוך את עצמו לסוחר מובהק, אך למעשה הותר מסחר זעיר, ועל כך המשנה מדברת. אופייני הוא שהמשנה מדברת על אדם סתם ואינה מבחינה בין החשוד על השביעית לבין מי שאינו חשוד. כפי שאמרנו הבחנה זו מופיעה במקורות התנאיים, אך רק בתקופת האמוראים היא הופכת לאבן בניין ולאבחנת יסוד המשרתת את כל הלכות שביעית (ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ט, ובמבוא). על כן הירושלמי מעיר בעניין דומה שכל זה באדם סתם, אבל מחשוד על שביעית אסור לקנות כלום, אפילו לא ירקות שאין שביעית חלה עליהם 17 ירו', מעשרות פ"ה ה"ח, נב ע"א. במשנה שם מובאת רשימה של צמחים שאינם חייבים במעשרות ואין שביעית חלה עליהם. . מבנה זה חוזר בעוד שתי מסורות. המסורת התנאית קובעת שמותר לקנות מאכל כלשהו מכל אדם, משום שאין כיוצא בו אסור, והירושלמי מעיד שדין זה חל רק על אדם סתם, אך מהחשוד על השביעית אין לקנות כלום 18 תוס', פ"ה ה"ח, כנגד ירו', פ"ט ה"ה, לט ע"א; תוס', פ"ו הי"ג, כנגד ירו', פ"ח ה"ב, לח ע"א. . יש לראות אפוא בתוספת זו את שיטתם של אמוראי ארץ ישראל, המשקפת את תנאי זמנם. כפי שהסברנו במבוא, תופעת עברייני השביעית גדלה והתפשטה וגרמה לשינויים בהלכה. מצד אחד היא הובילה את חכמים להחלטה על הקלות רבות, ומצד שני הובילה התפשטות העבריינות להחרפת היחס אליהם. כך הפך החשוד על השביעית להגדרה משפטית מאובחנת וברורה, ונקבעו גדרים מיוחדים שאסרו על סחר עמו. רשימת המינים שאין שביעית חלה עליהם אינה שלמה. הירושלמי מסביר מדוע אין המשנה מזכירה את הסיאה, האזוב והקורנית (לח ע"ג 19 שלושה מינים אלו הם קבוצה. ראו לעיל, פ"ח מ"א; מעשרות פ"ג מ"ט ועוד. ), ומוצא לכך הסבר. אבל בסוף מסכת מעשרות מובאת רשימה ארוכה של מינים נוספים. על כן אין מנוס מהמסקנה שהרשימה, כמו רשימות רבות אחרות בספרות חז"ל, אינה שלמה, והתנא התכוון לתת דוגמאות מספר או להעלות דוגמאות מיוחדות. הרשימה במשנתנו מיוחדת בכך שרוב הצמחים המותרים בה הם מיני משנה, והמינים העיקריים (ירבוז רגיל, כרפס רגיל, גרגיר רגיל וכיוצא באלו) חייבים במעשרות ובשביעית. אפילו אם זו כוונת התנא אין הרשימה מלאה, ובלשון הירושלמי "שלא תאמר הואיל ורוב המינין הללו נזרעין ובאין מן האסור יהו אסורין, לפום כן צרך מימר מותרין" (לח ע"ג). לפי אחד מפירושי הירושלמי גם לוף שוטה שייך לרשימה שבמשנתנו (ראו פירושנו לפ"ה מ"ג) ואין בכך תימא, והרשימה אינה מלאה. המשנה קובעת בפשטות שמה שאינו נשמר בשביעית אינו חייב במעשרות, שהרי רק פרי בעל ערך ש"נשמר" חייב במעשרות (משנה, מעשרות פ"א מ"א). כמו כן, משנה אחרת (מעשרות פ"ה מ"ח) אומרת שמה שפטור ממעשרות נלקח מכל אדם בשביעית. רבי יהודה אומר ספחי חרדל מותרין – מותר לקנות מאדם סתם לא רק את הצמחים שנזכרו לעיל אלא גם ספיחי חרדל, שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה – חרדל חייב במעשרות ושביעית אך נראה שמכירתו הייתה מוגבלת, אולי משום שהוא צמח בר הגדל בשולי שדות מעובדים. בשדה תבואה שלא עובד (כגון בשביעית) יצמחו צמחי חרדל רבים, ולכן בשנה שביעית נוצר שפע רב של חרדל. זהו הצמח היחיד שבשנה שביעית גדל בשפע, יותר מבשנה רגילה. על כן עוברי העבירה אינם מגדלים אותו, או שאינם מוכרים אותו. לא היה חשש שאדם יגדל חרדל בכוונה או שיסחר בחרדל. לכן אם אדם נצרך לקנותם – מותר לו לקנותם מאדם סתם. דברי רבי יהודה ורבי שמעון שבהמשך המשנה הם המקור התנאי העיקרי לדין ספיחים בשביעית, ונרחיב בכך להלן בסוף המשנה. רבי שמעון אומר כל הספחין מותרין חוץ מספחי אכרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה וחכמים אומרים כל הספחין אסורין – את דברי רבי שמעון (ורבי יהודה) ניתן להבין באחת משתי דרכים. בהקשר המצומצם של המשנה אין מדובר על דין ספיחים עצמו, כלומר שאסור לקטוף ירקות שגדלו מעצמם בשנה השביעית ללא שנזרעו, או שנזרעו בהיתר בסוף השנה השישית וצמחו בשנה השביעית 20 המדובר בירקות שעיקר גידולם בשנה השביעית והתחייבו בשביעית לפי הגדרים המקובלים. יש להניח שגזרת שני הפרקים (לעיל, פ"א מ"א) הייתה מונעת צמיחת ספיחים אלו. אבל כידוע גזרת שני הפרקים אינה חלה על ירקות אלא על שדות דגנים ומטעים בלבד. , ואותו נסביר להלן, אלא על קניית ירקות מאדם סתם. הספיחים עצמם מותרים, והמוכר טוען שהירקות שהוא מוכר הם ספיחים. רבי יהודה אוסר, בדרך כלל, לקנות ירקות בגלל החשש שהם גידולי שביעית, אך מתיר לקנות חרדל שאין חשש שגידלוהו בשביעית בכוונה. רבי שמעון מתיר לקנות כל ירק מתוך ההנחה שהוא ירק שגדל בשדה, ירק הפקר מעין ספיח, חוץ מכרוב שאינו גדל אלא בזריעה מכוונת ולכן אפילו אם המוכר אומר שהוא ספיח או ירק שדה אי אפשר להאמינו. לפי פירוש זה מותר לאכול ספיחים בשביעית, אלא שיש הגבלות על מכירתם בגלל החשש. אפשרות שנייה היא שלדעת התנאים גזרת ספיחים חלה. גזרת ספיחים הוטלה בגלל החשש שאנשים יזרעו ויגדלו ירקות בשביעית ויאמרו שהם ספיחים. הגזרה הוטלה לא על סחר בספיחים אלא על גידולם. רבי יהודה אומר שגזרת ספיחים הוטלה על כל הירקות חוץ מעל החרדל, ורבי שמעון סבור שהגזרה לא הוטלה אלא על כרוב, משום שברור שהוא נזרע בשביעית, אבל על יתר הירקות אין גזרת ספיחים. שני ההסברים מוצעים בירושלמי (לח ע"ד); הירושלמי קשה להבנה, והסברנו את דעות החכמים כפי שהבנו את מסקנת הירושלמי. למרות שני ההסברים, והאפשרות שהמחלוקת היא רק על סחר בספיחים, הירושלמי ממשיך בדעה שהמחלוקת היא על אכילת ספיחים. כך מסופר על רבי שמעון שזעם על אחד שראהו מלקט ספיחים. הלה טען שהוא עושה כרבי שמעון עצמו, ורבי שמעון התרעם עליו שהרי "חביריי חלוקין עליי. קרא עליו 'פורץ גדר ישכנו נחש' וכן הוות ליה" 21 ירו', לח ע"ב. למעשה מקבילות רבות, והוא חלק מהסיפור הידוע על הסתתרותו של רבי שמעון בר יוחאי במערה. ראו ירו', ברכות פ"א ה"ב, נג ע"א; בראשית רבה, עט ו, עמ' 945 ; פסיקתא דרב כהנא, בשלח יז, עמ' 194-193 ; בבלי, פסחים נא ע"ב ועוד. . רבי שמעון התרעם על אדם המנצל את המחלוקת על מנת להקל על עצמו, והדרשה נסבה על הפסוק "ופרץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י ח), פסוק שבמסורת חכמים התפרש, או נדרש, על המפר הוראות חכמים. כך דורשים על רבי טרפון שאינו נוהג בקריאת שמע כדעת חכמים (ירו', ברכות פ"א ה"ב, ג ע"ב) ובמדרש התנאים על כל "פורץ גדרם של חכמים, לסוף שפורעניות באות עליו" (ספרי דברים, מח, עמ' 109), כלומר מעין ביטול תרבות המחלוקת לטובת פסיקה אחת מחייבת. מעיון במשנתנו ניתן היה להבין ששתי דעות הן בדבר אכילת (ליקוט) ירקות: הכול אסור חוץ מחרדל, או שהכול מותר חוץ מכרוב. אבל מדברי התלמוד (ירו', לח ע"ג) משמע שרבי יהודה מתיר. רבי יוחנן וריש לקיש פוסקים כמוהו, והאלטרנטיבה היא שכל הירקות אסורים, כולל חרדל. נמצאנו למדים ששלוש דעות היו: הכול אסור (חכמים? רבי עקיבא 22 רבי עקיבא מביא דרשה לאיסור ספיחים, והשאלה האם הוא אבי האיסור תידון להלן. ראו ספרא, בהר פרק א ה"ג, קה ע"ד; בבלי, נא ע"ב. אלו הן שתי המקבילות העיקריות למשנה. ); הכול מותר חוץ מכרוב (רבי שמעון); הכול אסור חוץ מחרדל (רבי יהודה). כאמור רבי יוחנן פסק כרבי יהודה, ורבי חנינא איש ציפורי פסק כחכמים (שהכול אסור). פסיקה זו מתוארת כעילה לפרישת רבי יוחנן מבית המדרש בציפורי לזה שבטבריה; פרשה זו ראויה לעיון, אך לא כאן מקומו. ממשנתנו ואזכוריה ברור שרבי שמעון מיקל ומתנגד לכל איסור ספיחין ומודה רק בכרוב. כן משמע מהמעשה שהבאנו לעיל באותו אדם שרבי שמעון נזף בו על ליקוט ספיחים. אבל לתלמוד הבבלי הייתה נוסחה אחרת ולפיה רבי שמעון אוסר בכל הספיחים ומתיר רק בכרוב: "דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה, וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים, ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: 'הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו' – אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין – מהיכא אוספין? – מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא, ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא" (בבלי, פסחים נא ע"ב). את המימרה נפרש להלן, אך ברור שלבבלי מסורת אחרת. קשה לנמק את ההיגיון ההלכתי שבה, ודומה שהיא עומדת נגד המסורות האחרות ויש לקבל את עדות רוב המסורות 23 אפשר ליישב את גרסת הבבלי בשינוי גרסה קל ולהוציא את המילה "כרוב" מכל אזכורי הסוגיה, כולל המעשה ברבה בר בר חנה שם, אך במרבית כתבי היד מצינו כרוב. אין ספק שעמדת הבבלי עקבית, ובהמשך הגמרא שם מובא מעשה בחכם שהורה לתלמידו לאכול כרוב, כנוסחת הבבלי למשנה. פרשנים עמלו ליישב את נוסח הבבלי ותירצו בדרכים שונות; ראו ר"ש, בעל מלאכת שלמה ואחרים. . במקורותינו לא נאמר מדוע זכה הכרוב למעמד מיוחד. הר"ש מסביר שהוא גדל במהירות, והרא"ש מוסיף על כך ומסביר שאי אפשר לדעת האם הכרוב הנמכר הוא טרי או מהשנה השישית: "לפי שכל ירק אתה יכול לעמוד עליו ולהכיר בין חדש לישן חוץ מספיחי הכרוב שהן גדלין ומתעבין מהר". ידידנו פרופ' י' אניקסטר הציע הסבר אחר: את עלי הכרוב קוצצים, והקציצה מגרה את הפקעת לגידול מהיר יותר של עלים חדשים. על כן קציצת הכרוב, שיש בה טיפול ישיר בהמרצת הצמח, נאסרה. הסבר זה הוא לפי נוסחת הירושלמי שרבי שמעון מתיר ספיחים רגילים אך לא כרוב. ייתכן שלכך התכוון הר"ש, אלא שלא פירט את הרקע החקלאי. מעתה עלינו לברר את המקורות העוסקים בגזרת ספיחים באופן כללי. איסור ספיחים ספיחים הם ירקות הצומחים בשדה בשנה השביעית. רובם צמחו מתוך זרעים שנותרו בשדות מהשנים הקודמות, וכפי שאמרנו במקרים נדירים ייתכן שנזרעו במכוון בסוף שישית. משמעות זו של המונח עולה מדברי הנביא ישעיהו על התנאים שישררו בארץ לאחר מצור סנחריב: "וזה לך האות אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס ובשנה השלישית זרעו וקצרו..." (ישעיהו לז ל). איסור ספיחים הוא מרכזי וחשוב, עולה מסוגיות רבות אבל כמעט ואינו נדון במפורש. משנתנו היא ההתייחסות המפורשת היחידה לאיסור זה במשנה. כפי שראינו גם במשנתנו האיסור בא כבדרך אגב ואינו מובהר, עם זאת הוא מונח ברקען של משניות וסוגיות אחדות 24 באיסור עסק בהרחבה פליקס, ספיחים. לדעתו האיסור מרכזי ביותר, והוא סבור שמשניות רבות עוסקות בו. את חלקן הסברנו אחרת (למשל פ"ו מ"א), אך עדיין העדויות רבות. . המונח "ספיח" נזכר במקרא: "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה ה), אלא ששם מדובר על דגן בלבד. בשנה השביעית נותרים פרות שונים שגדלו בהיתר והם פרות האילן, ירקות וזרעים, ובעיקר דגנים. פרות האילן מותרים מן התורה, הם הפקר וכל הרוצה לקטוף מהם רשאי. על הירקות חלה מחלוקת הספיחים, ואילו קמה שגדלה כספיח כנראה אסורה לדעת הכול. הדגן הוא תוצרת חשובה בהרבה מירקות; בשדה דגן שלא נזרע עשויים לצמוח ספיחים רבים. הבעלים אף יכולים להותיר בכוונה זרעים רבים יותר בשדה בזמן הקציר של השנה השישית. אין בספרות התנאים עדות לשאלה האם מחלוקת הספיחים חלה גם על דגנים, אבל דומה שהאיסור נלמד ישירות מהמקרא, מהפסוק המובא לעיל, לפיכך לא הזכירו את האיסור במפורש. מכל מקום, לירושלמי ברור שבדגנים גם רבי שמעון אוסר (ירו', ערלה פ"ב ה"י, סב ע"ג). להלן נציע אפשרות לפרשנות אחרת בדבר המקור לאיסור ספיחי דגנים. בתלמודים יש דיונים על מינים שונים האם איסור ספיחים חל עליהם, ובכך לא נרחיב. הדרשה הבסיסית היא בספרא, וממנה בתלמודים. כן שנינו: "את ספיח קצירך לא תקצור – מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. ואת ענבי נזיריך לא תבצור – מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר]. לא תבצור – לא תבצור כדרך הבוצרים" (ספרא, בהר פרק א ה"ג, קה ע"ד). אם כן שתי דרשות הן, האחת למילה "ספיח" והשנייה למילה "תקצור". בתלמוד הירושלמי משתמע ששתי הדרשות כאילו מתחרות על אותה מילה: "כתיב 'ואת ספיח קצירך לא תקצור' הא קצירה כנגד הקוצרים לא. אמר רבי לא, אם אינו עניין לספיחי איסור תניהו עניין לספיחי היתר. אמר רבי מנא, לכך נצרכה בשעלו מאיליהן. שמא לא תאמר, הואיל ועלו מאיליהן יהו מותרין? לפום כן צרך מימר (לכן צריך לומר) אסור" (ירו', פ"ח ה"ו, לח ע"ב), ובתלמוד הבבלי: "דתניא, רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה, וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים, ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, דתניא: 'הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו' – אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין – מהיכא אוספין? – מכאן לספיחין שהן אסורין. במאי קא מיפלגי? רבנן סברי: גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא, ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא" (בבלי, פסחים נא ע"ב). קשה להכריע האם קביעת ההלכה הושפעה מהדרשות או שהדרשה באה רק לאשר הלכה ידועה. בתלמוד הבבלי ברור שספיחים הוא איסור ככל איסור אחר, אבל הנימוק שבגללו פסקו שספיחים אסורים אינו חל על הכרוב. מכאן אפשר אולי ללמוד שהלכות ספיחים אינן הלכה ככל הלכה אחרת, וודאי שאינן גזרת הכתוב הנלמדת מדברי תורה, אלא מעין גזרה, כדי שלא יוכל אדם לזרוע ירקות ולומר שהם ספיחים. כפי שאמרנו, לבבלי היה נוסח של ברייתא שונה ממשנתנו. מסקנה שונה עולה מהספרא: "וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים" (ספרא, בהר פרק ד ה"ה, קח ע"א). כאן מובאת דרשה אחרת ובה כאילו מחלוקת האם איסור ספיחים הוא מהתורה (רבי עקיבא) או מדברי סופרים. דרשה זו שבספרא מנוגדת לדרשות הקודמות שהבאנו. רבי עקיבא לומד אותה מכך שבני ישראל עתידים לשאול מהיכן תהיה להם תבואה לאסוף, ומכאן שאין אפשרות שיאספו ספיחים. ברם פסוק זה עוסק בתבואה בלבד. אין משיבים על הדרשה, אבל אולי כל הלימוד הוא על תבואה בלבד ואת הפסוק "את ספיח קצירך לא תקצור" הבינו הדרשנים רק בתור איסור לקצור כדרך הקוצרים? אם כן הוא, המחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים היא על איסור אכילת ספיחי חיטה בלבד, ואת איסור ספיחי ירק תלו בפסוק אחר. מכל הדרשות משמע שאיסור ספיחים כולל אכילת ספיחים, ולא רק מסחר בהם. ניסוח הספרא השפיע על ניסוחו של הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ד ה"א-ה"ב). הוא אומר שמדבר תורה ספיחים מותרים, ומדברי סופרים נאסרו. אם כן הוא פוסק כחכמים שבספרא, ואולי גם הושפע מהדרך שבה הבין התלמוד את דברי רבי עקיבא; אף שרבי עקיבא הביא פסוק, ולכאורה ההלכה מהתורה, ניתן להבין כאילו יש בכך רמז שאין זו הלכה רגילה. דומה שלימודו העיקרי של הרמב"ם הוא מהספרא. פרשנים מסורתיים, שהספרא לא נחשב עבורם סמך הלכתי חד משמעי, ניסו להראות כיצד למד הרמב"ם את דבריו מהבבלי. נראה שהרמב"ם הושפע מחלוקתו הסכמטית בין דברי תורה לבין גזרות של חכמים (הלכות ממרים פ"ד). ממשנתנו (להלן מ"ד) הבין, ובצדק, שאיסור ספיחים הוא גזרה בגלל עוברי עברה; מסקנה זו עולה מפשט המשנה, ונרמזת גם בבבלי פסחים. אם כן כיצד יובן שלגזרה יש מקור מהתורה? על כן אימץ את הדרשה החריגה בספרא ויצר מחלוקת עקרונית בין רבי עקיבא וחכמים האם איסור ספיחים הוא מהתורה או לא. הרמב"ם אף הושפע מעדויות תנאיות שמשתמע מהן שאיסור ספיחים אינו קיים, ואכן בדבריו הוא מזכיר את המשנה בפ"ד מ"ב כביטוי ל"דין תורה". אנו נברר להלן עדויות אלו, ונראה כי האבחנה האם איסור ספיחים הוא מהתורה או לא עולה במפורש בירושלמי. כפי שראינו בפירושנו לעיל (פ"ה מ"ג), הנושא נדון במפורש ושנוי במחלוקת אמוראים. מי שסובר שאיסור ספיחים הוא מדרבנן מפרש את המשנה שם כאילו נאמרה לפני גזרת ספיחים. הרעיון מוזכר גם בסוגיות אחרות, ומשמע שהתלמוד הבין שרבי עקיבא סבור שאיסור ספיחים הוא מהתורה, ולפי חכמים הוא מדרבנן. "כמה דרבי עקיבה אומר אסור ספחים תורה כן רבי יונתן בי רבי יוסי אמר איסור ספחים תורה" (ירו', מעשרות פ"ה, ה"ד, נא ע"ד). לפי דרכנו מסקנה זו של הרמב"ם משקפת חלוקה משפטית מאוחרת שבימי התנאים טרם הוגדרה. החלוקה בין דינים הנלמדים מהתורה לבין גזרות סכמטית מדי, ולהחלטות רבות שחכמים יזמו הם מצאו סמך מהתורה 25 דה פריס עמד על כך שבאופן כללי בדברי תנאים אין למונחים "מהתורה", "דבר תורה" ו"דאורייתא" מובן משפטי חד. ראו דה פריס, המושגים. . ברוב המקורות איסור ספיחים הוא איסור לכל דבר ויש לו סמך מהמקרא, אך אין בכך כדי להצביע אם הוא מהתורה או לא. במשנתנו (להלן מ"ב) האיסור מוצג כגזרה בגלל עוברי עברה, וכן בבבלי (שם). הבאת פסוק מהתורה אינה סותרת זאת. המחלוקת בספרא בין רבי עקיבא לחכמים היא רק על שאלת הדרשה, האם אותו פסוק מופנה לדרשה על ספיחים או שיש ללמוד ממנו דין אחר. עם כל זאת עדיין עלינו לברר מתי התחדשה ההלכה על איסור ספיחים, וזאת נעשה להלן. לרמב"ם הייתה השפעה מכרעת על התפתחות ההלכה בכלל, אך בתחום המצוות התלויות בארץ השפעתו הייתה גדולה במיוחד. פוסקים אחרים מיעטו לעסוק בנושא 26 בקרב חכמי אשכנז במאות השלוש עשרה והארבע עשרה התפתחה מגמה של עיסוק במצוות הארץ כביטוי ליחסם למצוות התלויות בארץ ולעלייה לארץ. לא נעסוק בשאלה זו, וראו במבוא למסכת דמאי. , על כן התקבלו דבריו של הרמב"ם ללא עוררין. גם חוקר כפליקס קיבל כמובן מאליו שאיסור ספיחים נגזר בזמן כלשהו, והוא התמקד בשאלה מתי חודשה גזרת ספיחים. להערכתנו איסור ספיחים הוא כמו הלכות שביעית האחרות, החלטה רגילה שקיבלוה חכמים, והשאלה מתי התקבלה ההחלטה מחייבת בירור כמו כל פרט הלכתי אחר. מהותו של האיסור כפי שראינו ניתן לפרש את המשנה או כאיסור לאכול וללקט ספיחים או כאיסור לסחור בהם. במשנה שני הפירושים אפשריים. את המקבילות המזכירות את האיסור פשוט יותר לפרש כפירוש הראשון. כך, למשל, במעשה ברבי שמעון בר יוחאי מדובר על אדם שלקט ספיחים, והחכם רואה בכך הפרת פסק ההלכה של חכמים. גם כל הדרשות שהובאו מתפרשות יפה כאיסור אכילה. בספרות הפרשנית קיימות הצעות מספר לפרשנות אחרת, אך אין להצעות אלו בסיס במכלול העדויות 27 פליקס, ספיחים, עמ' 390-389 . מרבית ההצעות מבארות מקור אחד או שניים, אך כאמור לא את מכלול המקורות. . מהדרשות שהבאנו ברור שרבי עקיבא ובני דורו הכירו את האיסור, וחכמי הדור הבא, דור אושא, חולקים בפרטי האיסור, ובמידה מסוימת חולקים עליו בכללו (דברי רבי שמעון). כאשר החליט רבי להתיר קניית ירק במוצאי שביעית התיר למעשה חלק מאיסור ספיחים, אך עדיין נותר האיסור לאכלם בשביעית עצמה. פליקס הציע שרבי עקיבא כבר מדבר על איסור ידוע, ולכן סבר שהאיסור הוא פרי החלטתם של רבן גמליאל ובני דורו. פליקס מפנה למימרה ידועה שהבעל טוען בה להגנתו שחלה היא דבר תורה, ושביעית "מדרבן גמליאל וחביריו" (ירו', פ"ט ה"ט, לט סע"א). לדעתו האיש התכוון שאיסור ספיחים הוא רק חידוש של רבן גמליאל ובית דינו. דומה שזה פירוש מפליג. האיש שם חשוד על השמיטה, ולא על אכילת ספיחים בלבד. כל כוונתו היא שחכמי דור יבנה החמירו רבות בהלכות שביעית, ואין לתלות בו למדנות יתרה והכרה בחידוש ההלכתי של הלכות ספיחים דווקא. עדויות מספר מלמדות על מצב שגזרת ספיחים אינה נוהגת בו 28 פליקס, ספיחים, עמ' 394-390 . אנו חולקים על חלק מראיותיו, והרוצה יעיין וימצא את ההבדלים בין דרכנו לדרכו. : • יוספוס אומר "ומה שתוציא הארץ מאליה יהא לשימוש משותף לכל מי שירצה לבני העם ולנכרים ולא יישמר ממנו דבר" (קד', יב ג, 281). המשפט נכון על פרי העץ, אך אינו נכון על ספיחים ודגנים. פליקס מפרשו כאילו משמע ממנו שגזרת ספיחים טרם נגזרה. לו היה יוספוס מנסח את דבריו בקפדנות היה צריך להזכיר שספיחי דגנים אסורים, שכן זה כתוב במפורש בתורה. אין זאת אלא שהמשפט מנוסח באופן כללי בלבד. הוא מתייחס ישירות לפסוק המקראי "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה ו), מבלי לתת את דעתו לפסוק הקודם "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר" (שם ה). על כן אי אפשר להסיק מהמשפט מה הייתה דעתו של יוספוס על ספיחי ירק, שחשיבותם במכלול סל המזונות שולית. • משנת שקלים (פ"ד מ"א) מדברת על שומרי ספיחים, ומכאן משמע לכאורה שיש לשמור עליהם וניתן להשתמש בהם. ברם המדובר הוא בשומרים על התבואה שרצו להביא ממנה את העומר. אין לכך קשר לגזרת ספיחים, שהרי ספיחי דגנים אסורים מהתורה. נראה שההלכה הייתה שליחיד ספיחי דגנים אסורים, אך מותר להביא מהם קרבן עומר למקדש, ואין לכך קשר לגזרת ספיחים 29 פליקס מסכים כי מדובר רק בשמירת ספיחים למקדש. . • שדה שנטייבה (פ"ד מ"ב) – עסקנו במשנה בהרחבה וראינו שלפי פשוטה אין בה עניין לגזרת ספיחים, ועניינה זיבול השדה בשנה השישית במועד האסור או בשנה השביעית בצורה אסורה. • עקירת לוף (פ"ה מ"ד) – בפירושנו הראינו שמשנה זו מתפרשת טוב יותר ללא כל קשר לגזרת ספיחים. • התוספתא קובעת: "כל ירקות שהושקו לפני ראש השנה מותר לקיימן בשביעית, אם היו דקין אסור לקיימן מפני מראית העין. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחין כמות שהוא" (פ"ב הי"א). אם כן ספיחי הירק מותרים באכילה. • לוף שעברה עליו שביעית (פ"ד מ"ג) – בפירושנו ראינו כי הירושלמי פירש את משנתנו בלוף שוטה, ירק שדה שעליו לא חלה מצוות שביעית, וזאת כדי להימנע מלתרץ שהמשנה היא מלפני גזרת ספיחים. • בסדרת ברייתות מדובר בפשטות על ליקוט ירקות, כלומר שאלו ספיחים ומותר ללקטם ולאכלם 30 משנה, פ"ח מ"ד; תוס', פ"ה ה"י; פ"ה הט"ז; פ"ו הכ"א; ירו', פ"ז ה"ב, לז ע"ג. . בדוחק רב ניתן להעמיד מקורות אלו בספיחים של ירקות שדה, וכאילו עליהם אין גזרת ספיחים חלה 31 המשנה לעיל (פ"ח מ"ד) אכן עוסקת בירקות שדה. . במקורות התנאיים בדרך כלל פסקו לאיסור כחכמים ורבי עקיבא, ולכל היותר הקלו כרבי יהודה (שספיחי חרדל מותרים). בירושלמי מסופר שרבי חנינא איש ציפורי פסק כרבי יהודה, ורבי יוחנן כרבנן (ירו', לח ע"ג; ביצה פ"א ה"ה, ס ע"א; בבלי, ד ע"א). גם רבי פסק לאיסור. הוא התיר ירק במוצאי שביעית, הווה אומר שבשביעית עצמה הירק אסור (ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ד). אגב, שם מדובר על מסחר בירק. אך היו גם שפסקו אחרת. כך למשל מסופר: "אמר רבה בר בר חנה, סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לי, ואמר לי: בני, בפני – אכול, שלא בפני – לא תאכל" (בבלי, פסחים נא ע"א-ע"ב). רבי יוסי בן לקוניא פוסק כרבי שמעון שמותר לאכול ספיחי כרוב, אך מזהיר את תלמידו שלא ינהג כן אלא בנוכחותו כי אחרים פוסקים לאיסור 32 ואולי התכוון לומר "אכול בפני כדי להראות שאתה מקבל את דעתי, שהיא כדעת רבי שמעון". . זאת כאמור לפי שיטת הבבלי שרבי שמעון הוא המיקל ומתיר רק בספיחי כרוב. במקביל יש עדויות לנוהג להקל ולהתיר גזרת ספיחים: "מתריעין על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים" (בבלי, תענית יט ע"ב). ממימרה זו ניתן להסיק שתי מסקנות. ראשית שבפועל היה ניתן להשתמש בספיחים, ואפילו ברצון חכמים. הווה אומר שבפועל נהגו כרבי שמעון, או שפירשו את האיסור בצורתו המצומצמת, כאיסור על המסחר בלבד. המסקנה השנייה היא שמבצבצת התפיסה שרק עניים רשאים לאכול ספיחים, ומלכתחילה גם ההיתר לאכול פרות שביעית הוא לעניים בלבד. אמנם "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך..." (ויקרא כה ו), אבל הכוונה היא שהכול רשאים לקטוף מהפרות, או לפחות כך פירשו חכמים את הצו המקראי. הווה אומר שגם הספיחים נתפסים כפרנסת עניים, אך הכול רשאים לאכלם, אלא שלעשירים אין צורך בהם. זאת ועוד, בספרות חז"ל המושג "עני" יש שפירושו בלשון חכמים אדם סתם, שאינו עשיר או שאינו רם מעלה. כל זאת משום ש"עניות מצויה" (ירו', נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ג). הדיון ב"עני" תוך כוונה לסתם אדם מופיע גם במקורות נוספים 33 משנה, פ"ה מ"ג; כתובות פ"ה מ"ח; פ"ו מ"ד; פאה פ"ח מ"ה; שקלים פ"א מ"ז, וראו במבוא למסכת מעשרות ועוד. הדנים בסתם אדם מישראל, שבכל השנים מצבו קשה ובשנה השביעית הוא על סף רעב 34 ראו פירושנו לעיל, פ"ה מ"ג. . כך או כך, המדרש מבין שספיחים עומדים לאכילה. הר"ש למשנתנו מעיר שיש שאינם גורסים את המשפט, ברם עדי נוסח טובים אחדים מעידים כי אכן המשפט מקורי 35 מלטר, תענית, עמ' 78 , וראו דקדוקי סופרים על אתר, עמ' 108 הערה א. . מכל מקום, על אף שהמשפט מופיע רק בתלמוד הבבלי נראה שהוא משקף מסורת ארץ ישראלית, שהרי בבבל לא היה דין ספיחים, שהרי לא נהגה שם שביעית. מימרה סתמית נוספת המניחה שספיחים מותרים בשביעית מופיעה בתלמוד הבבלי, אך שם היא מובאת רק במהלך דיון דיאלקטי כאפשרות תאורטית (בבלי, מנחות ה ע"א). לספיחי שביעית מעמד מיוחד. מצד אחד רבי שמעון מודה שהם קדושים בקדושת שביעית (ירו', שביעית פ"ו ה"ג, ו ע"א ועוד), ומצד שני אם התערבבו בירקות היתר הם בטלים באחד ממאה, שלא כפרות שביעית שאינם בטלים בתערובת (ירו', תרומות פ"ה ה"א, מג ע"ב), ושתי האבחנות רק אמוראיות. כמו כן שאלו האם דין ספיחים חל על צמחים מסוימים (ירו', פ"ט ה"ה, לט ע"א; מעשרות פ"ה ה"ז, נב ע"א). אם כן, רוב המשניות העוסקות בשעה שטרם נגזרה גזרת ספיחים מתפרשות היטב ללא קשר לספיחים. לדעתנו איסור ספיחים מצטרף לשאר הלכות שביעית; יסודו בדברי התורה הכלליים, ופיתוחו בדיוני חכמים. הדרשות למקרא אינן יותר מאסמכתא בלבד, ולא הן יצרו את ההלכה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 9:1
וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים הרמב"ם בפירושו פירש שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד עם הארץ וכו' אבל בחיבורו פ"ד דין ב' תפס לו פירוש אחר וכתב ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה וכו' ע"ש וכתב מרן בכסף משנה דהגם דבפירושו פירשה לענין אחר כאן הוא מפרשה לענין זה: וחזה הוית למרן שם בכסף משנה שכתב בת"כ חכ"א אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס ותניא תו התם את ספיח קצירך מכאן סמכו חכמים שיהיו אסורין בשביעית ובפ"ט דשביעית תנן וחכ"א כל הספיחים אסורין עכ"ל ונראה מדבריו דהא דתניא בת"כ את ספיח קצירך וכו' אתיא כרבנן דרבי עקיבא דסברי דספיחין אסורים מד"ס וק"ק דהך ברייתא טפי איכא לאוקומה כרבי עקיבא מכרבנן וכי האי לישנא דקתני הכא מכאן סמכו וכו' נקט רבי עקיבא במילתיה לקמן גבי הן נזרע. והכי עדיף לאוקומי סתם ספרא אליבא דרבי עקיבא כדאמרינן פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ו) וכ"כ הרא"ם פ' בהר דהך בריתא אתיא כרבי עקיבא: הגם הלום הנה אשו"ר להרב קרבן אהרן שכתב אהך ברייתא וז"ל מכאן סמכו לפי שאין אסור ספיחים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לז"א דאהאי קרא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמרו מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב"ן והרא"ם וכו' ע"ש. ומוכח מדבריו דבמילתא דהוי דאוריתא לא קתני מכאן סמכו ויש להרגיש דלקמן בת"כ אקרא דהן נזרע תניא א"ר עקיבא מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית וחכ"א אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים עכ"ל עין רואה ואזן שומעת דר' עקיבא סבר דאסירי מדאוריתא ואפ"ה קאמר מכאן סמכו חכמים ולא קאמר מכאן אמרו או מכאן למדו: תו קשה על הרב קרבן אהרן מהא דאמרי' פ"ק דכתובות דף יו"ד ע"א רשב"ג [אומר] כתובת אשה מן התורה ומי אמר רשב"ג הכי והתניא כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה רשב"ג אומר כתוב' אשה אינו מד"ת אלא מד"ס איפוך. ומוכח מהכא דמ"ד דאוריתא הוא האומר מכאן סמכו וזה נראה הפך הרב קרבן אהרן כמבואר. ואחר זמן ראיתי בתוס' סוטה דף ז"ך ע"א ד"ה איש איש שכתבו וז"ל אפילו רשב"ג דאמר כתובת אשה דאוריתא לאו ממש דאוריתא אלא אית ליה סמך דאוריתא כדאמרינן מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה עכ"ל הרי דהתוס' עשו עיקר מלשון מכאן סמכו ומכח זה פירשו דמ"ש רשב"ג דאוריתא לאו ממש דאוריתא. שוב בא לידי שיטה מקובצת כתובות וראיתי שם בדף יו"ד דאייתי בידיה דברי הרמב"ן בשילהי המסכ' (וכן הוא בחידושי כתובות שנדפסו בק"ק מיץ על שם הרשב"א והם להרמב"ן כמ"ש במקום אחר) שכתב וז"ל ומשמע דאפילו לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כשאר תורה שבע"פ וכדאמר בחולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואע"ג דמדברי קבלה גמר לה עכ"ל ויש קצת הפרש בין הרמב"ן להתוספות כמבואר. ומ"מ כלם קבלו וקיימו דלשון מכאן סמכו הוא אסמכתא. ובזה נתישבו דברי הרב קרבן אהרן: והתוספות פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"א) מייתו פירוש רבינו נסים גאון בדברי רבי שמעון דהתם דאסר כל הספיחי' חוץ מספיחי כרוב דאיירי בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית וכשאכל רשב"י בן לקוני' ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל כרשב"י וכתבו עלה דלא משמע הכי ופירש מהרש"א בחידושי הלכות דהיינו מההיא דירושלמי דמייתו התוס' לעיל דההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית הוה וא"ל לר"ש ולאו את הוא דשרית ע"ש ואפשר לומר דרבינו נסים גאון ז"ל הוה גריס בירושלמי כגירסתנו פ"ט דשביעית בירושלמי דגרסינן התם רשב"י הוה עבר בשביעתא וחמא חד מלקט שביעית א"ל ולית אסור ולאו ספיחים אינון א"ל ולאו את הוא מתירן וכו' ע"ש וכן הביאו לשון הירושלמי רבינו הערוך בערך ספח ורבינו שמשון במשנתנו הרי דבמקום ספיחי כרוב שכתבו התוס' בלשון הירוש' קתני בנסחתנו ספיחים סתם ואפשר דמפרש רבינו נסים גאון דהני ספיחים דהוה מלקט ההוא גברא הוו ספיחים שגדלו בששית ונכנסו בשביעית דר"ש מתירן כפי פירוש רבינו נסים גאון במשנתנו דקתני ר"ש אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב כמ"ש התוס' שם והירושלמי הלז הוא על משנתנו הלזו ועל זה א"ל ההוא גברא ולאו את מתירן. אמנם אם לא גדלו בששית מודה ר"ש שכל הספיחים אסורים: ובהא אשכחנא פתרי לישב מאי דקשיא להו להתוס' התם פ' מקום שנהגו ד"ה אני ראיתי את ר"ש שאכל תימא לר"י דאמרו בירושלמי ר"ש חזא לההוא גברא וכו' והשתא כיון שבעצמו היה אוכל למה הקפיד על הסומך על הוראתו. ואפשר לומר דדוקא ספיחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית סמיך ר"ש על סברתו אע"ג דפליגי רבנן עליה דאף רבנן לא אסרי אלא בכדי שיעשו' כיוצא בהן וכיון דלרבנן נמי אית להו שריותא ושר"ו חכימיא בכדי שיעשו כיוצא בהן אמטו להכי עביד כשמעתיה. ואולם ההיא דירושלמי לפום נסחתין ונסחת הנך רבוואתא מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דלדעת רבנן אסורים לגמרי בהא לא סמיך רשב"י על דעתיה ושמותי שמית כיון דלרבנן אין להם היתר וק"ל ועי' מאי דאמרו בירושלמי בריש ברכות דפריך אר"ג דאמר לבניה אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ורשב"ג פליגי רבנן עילויה ועביד כוותיה ומייתי מתנאי ר"מ ור' עקיבא ורשב"י דלא עבדי כשמעתייהו ומייתי הא דספיחים ע"ש ודוק:
Sefaria · Petach Einayim on Mishnah Sheviis 9:1
נבאר עתה עיקר זו המשנה ואחר כך נפרש מליה וממה שתצטרך לדעת שפירות שביעית אסיר להצניע ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שאמרנו ואם מכר מהם כלום אותם המעות יהיו דמי שביעית ואסור להצניעם ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שבארנו אלא לקנות בהם מאכל ויהיה נאכל בקדושת שביעית ואסור לתת דמי שביעית לע"ה מפני שהוא חשוד עליהם שמא יגנזם ולא יקנה בהם מאכל וכשנראה עם הארץ מוכר פירות שביעית אם הפירות ההם מן הדברים שדרך ב"א לעשות מהם גנות ולשמור אותם כגון התאנים והענבים והחטה אסור לקנות ממנו ואפי' בדמים מועטים שהקונה ממנו הוא נותן לו דמי שביעית ואם היו הפירות ההם מן הדברים המופקרים במדברות מותר לקנות ממנו בדמים מועטים ושיעורם מזון ג' סעודות והוא משום כדי חייו וכן אמרו (סוכה פ"ג דף לט.) ואין מוכרים פירות לע"ה יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן השמור אפי' בחצי איסר אסור מפני שהוא שומרם ומצניען שלא כדין ומה שאמר בכאן ונלקחין מכל אדם בשביעית הוא מיוחד בגמ' במזון ג' סעודות בלבד והוא מה שאמר בכדי מן שנו ועוד יתבאר לך שהמעשרות אינם חייבים אלא בנשמר: ופיגם הוא עשב נקרא פיגם ובלע"ז רודא: והירבוזין השוטים. הם שיש להם עלים רחבים: והחלגלוגות. מין ממיני הירק הנקרא בל' ערבי רגלה ובלע"ז בורדולייג"ש עלים שלו גדולים וקנה שלו ארוך והוא הנקרא בלשון ערבי בקלה אלחמקה: והכוסבר. של הרים הוא זרע גד הררי: והכרפס. ידוע: והגרגיר של אפר. הוא גרגיר המדברי ואפר שם המדבר וספיחים הוא מה שיצמח אחר הקציר וכבר פירשנו אותו פעמים (במכילתין פ"ז משנה א' ובכלאים פ"ב מ"ה) וכבר ידעת מה שאסר הכתוב לקצור ספיח הוא מה שאמר בתורה את ספיח קצירך וכבר בארנו שענין לא תקצור כנגד הקוצרים: ורבי יהודה אומר שספיחי חרדל לא נחשדו עליהם עוברי עברה להביא אותם מן השמור: ורש"א שהספיחים כולם מותר לקחת אותם על הדרך שאמרנו מכל אדם מפני שהם ספק אם הם מן השמור או מן ההפקר וסוף מה שנוכל לומר אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ כשיתברר לנו שהוא מן השמור אלא ספיחי כרוב שהוא מן השמור על כל פנים שלא ימצאו בהם במדבר: וחכמים אומרים. שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד עם הארץ בשום פנים ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 9:1
הפיגם. שקורין רודא: הירבוזין. אישל"א בלע"ז וטעמו קרוב ללולבי גפנים: שוטים. מין ירק הן: חלגלוגות. פורפייר: כוסבר. אליינדרא שגדל בהרים אבל כוסבר של גינה חשוב הוא: כרפס של נהרות. אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי"א: גרגר של אפר. אורגא הגדילה באחו אבל של גינה חשוב הוא: פטורין במעשר בכל השנים משום דאין כיוצא בהן נשמר ומפקירים אותם והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק יטול מעשר יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך וב"ה ילפי משמטה כדפרשינן במסכת פיאה פ"ו (מ"א): וניקחין מכל אדם בשביעית. ואע"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואע"ג דלא ידעי' ביה בהאי אם הפקיר מחזקי' בהכי דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה ולא ינהוג בהם תורת שביעית ופרק לולב הגזול (סוכה דף לט:) פריך אהא דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ומתני' קתני ונקחין אפילו טובא ומשני בכדי מן שנו כדי מזונו דהיינו ג' סעודות ומן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א׳:ה׳) וימן להם המלך וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי שלש סעודות: כל הספיחין מותרין. כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי (הל' א) דפריך אספיחי כרוב ומפני שאין כיוצא בהן בירקות שדה יהיו אסורים ומשני חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר"ח מפני שדרכן לגדל אמהות ופריך מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין ומשני אמר רבי שמואל בר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש הוא בין ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדילין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב רשב"י הוה עבר בשמטה חמא חד מלקט ספיחים א"ל אסור א"ל ולית את מתירן א"ל ואין חבריי חולקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה וגירסא להפך בכל הספרים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נא.) דתניא רש"א כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה וחכ"א כל הספיחין אסורים וההיא בספיחין שגדלו בשביעית ופירש שם בקונטרס דאיירי לאחר הביעור וספיחי כרוב דמותרים משום דכרוב אינה כלה לחיה כל ימות החורף וקשה דאם כן ליתני חוץ מעיקר לוף השוטה והדנדנה וכל הנך דחשיב לעיל (פ"ז מ"ב) דאין להן ביעור ועוד הביעור דרשינן מדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בפ' בא סימן (נדה דף נא:) ואיסור ספיחים דריש התם (בפסחים שם) מקרא אחרינא דאמרינן ותרוייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר ר"ע וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין במאי קא מיפלגי רבנן סברי גזרה ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ורבי שמעון סבר לא גזרינן ועוד הקשה ר"ת מהא דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה:) תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין ועל כרחיך היינו קודם ביעור דבפסח של שביעית עדיין לא הוה ביעור דאינו כלה לחיה ואדרבה אז התבואה במלואה ובשמינית היה הביעור כדאמר במקום שנהגו (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח כו' והיינו בשמינית ועוד דאי לאחר הביעור מי פליגי רבנן עליה דר"ע הא כולהו מודו דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ועוד דתניא בת"כ וכי תאמרו עתידין אתם אומרים מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א"ר עקיבא אם אינן זורעין מה אוספין מכאן לספיחין שאסורים וחכ"א אין ספיחין מן התורה אלא מד"ס א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסים לקיום אמרה לנו בערוהו מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך אלמא דקודם הביעור פליגי אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו ומפרש ר"ת דקודם הביעור איירי כדכתב בשנה השביעית וספיחי כרוב דשרו משום דכתב את ספיח קצירך דבר הנקצר כתבואה אסר הכתוב אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן כדאשכחן בסוף כתובות (דף קיא:) כרוב גדול הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם ועוד דלא נזרע כתיב משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת מה שאין כן בכרוב דהוי כאילן והא דתני במתני' דהכא אסורים ומותרים לאו לענין איסור אכולה דהא ר"ש שרי ספיחי כרוב בההיא דספיחין אלא מותרים לנהוג בהן מנהג חולין חוץ מספיחי כרוב דיש בהן קדושת שביעית ובמגילת סתרים דרבינו נסים פי' ההיא דספיחין בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין עד שיעשו כיוצא בו (לפי שגדלו אמהות) כדתנן לעיל בסוף פ"ו (מ"ד) ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו (לפי שגדל אמהות) ולא גזר ר"ש אטו שאר ספיחין ורבנן גזרי וכי אכל ר"ש בן יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל והא דאמר תרוייהו אליבא דר"ע משום דלר"ע דאיסור ספיחין בשביעית דאוריי' הוא דאיכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל לרבנן דאיסור ספיחין דרבנן ליכא למיגזר וא"ת ספיחי ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו דהא בירק אזלינן בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדאי' בפ"ק דראש השנה (דף יד.) וכן מוכח בההיא דנודר מן הירק (דף נז:) דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו דגידולי היתר מעלין את האיסור למה לי עקרו לימא בצל שעברה עליו שביעית ורבו גידוליו בשמינית אלא ודאי משום דאזלינן בתר לקיטה ואי לא דעקרו בשביעית כי לא רבו נמי שרי ולרבי יוסי הגלילי דאמר התם (בר"ה דף יד) מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ניחא לאוקמינהו כגון שנגמר גידוליו בששית אי נמי רוב גידולין דתו לא גדלי על מי שנה הבאה כדאמרינן התם אמתני' דלעיל פ"ב (מ"ט) דבצלים הסריסים ופול המצרי כשמנע מהן מים אבל לר"ע דדריש מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים קשה וכי תימא מ"מ בעי שיגדלו קצת בשביעית והכא כשנגמרו גידוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט לו ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכי האי גוונא תניא בהאי פרקא גבי אתרוג דבתר לקיטה משמע אע"פ שלא גדל ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול מקצת שביעית ואם באנו להשוותן צ"ל דר' שמעון ורבנן דהכא כר' יוסי הגלילי דאזיל בתר שנה שעברה אבל בההיא דפסחים [אי] אפשר לומר כן דתרוייהו כר' עקיבא ור"ע דריש על רוב מים ושמא אפי' ר"ע מודה דכיון דנגמר גידולין נעשו כבעל כדפרשינן לעיל בפ"ב (שם) גבי בצלים הסריסים מכח הירושלמי ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ"ז (מ"ג) וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אע"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (ה"ב) דאמרי' גבי תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים ולא חלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו עשבים הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחין וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו העשבים כלומר חלה ולא חלה דקאמר היינו אם ליקטן עשבים ומותרים משום ספיחין ואסורים היינו אם ליקטה תבואה שנגמר בישולה דהא אמרי' בפ"ק דר"ה (דף יב:) דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית הא לא הביאה לא וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כדתנן לעיל בפ"ז (מ"ב) גבי עלה הלוף ולא משכחת לה אלא כגון שהיה תחלת גידול בששית והוסיף בשביעית ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל דאם הביאה שליש בששית לא חלה עליה קדושת שביעית כדאמרינן בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות דאזלינן בתר שליש הראשון לכל דבר בין לענין נכרי לר"ע בין לענין סדר השנים דשני ועני בין לענין ספיחים בין לענין קדושת שביעית ואם הביאה שליש בשביעית אסורה משום ספיחין ובירק נמי תימא היכי משכחת בה דין ביעור לר"ש דאמר בפ"ק דר"ה (דף ט"ו.) גבי אתרוג דאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ואלו ירקות כי האי גוונא אסור משום ספיחים דרבי שמעון כר"ע וכי תימא ביעור לר' שמעון בירק לית ליה התנן בפירקין רבי שמעון אומר כל הירק חייב בביעור ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים כדפרישית וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן לעיל בירושלמי פרק ו' (הל' ג) ומייתי לה בפרק הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כל שכן להחמיר ובמס' תענית משמע דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה בריש פירקא דחסידי דתניא מתריעין על האילנות בשאר שני שביעית רשב"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים תניא אידך מתריעין על האילנות כו' ר"ש בן אלעזר אומר אף על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים אבל יש ספרים דלא גרסי' תניא אידך ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר"ע נמי משכחת לה כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י"ל דהא מילתא דלא שכיחא:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 9:1
[אות מא] כל הספיחין אסורים. ור"ש פי' דמיירי מספיחי ששית שנכנסו לשביעית דהיינו שנגמר גדולם בששית ונתלקטו בשביעית ומותרים ואסורים דקתני הכא במתני' היינו דמותר לאוכלן בתורת חולין חוץ מספיחי כרוב דצריך לנהוג בהם קדושת שביעית שלא ילך ויביא מן האיסור דבכרוב אין ניכר בין אותם של ששית לאותם של שביעית. והא דשאר ספיחים מותרים אף דנלקטו בז' וקיי"ל שבירק אזלינן בתר לקיטה היינו דאזלינן בתר גמר פירי ולא בתר לקיטה ממש (ועמ"ש בגליון תוי"ט לעיל (פ"ו מ"ד)) ובפסחים איתא בהיפך כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב דר"ש וחכ"א כל הספיחים אסורים דהתם מיירי בספיחי שביעית דכל הספיחים אסורים לאכלם. (לרע"ק דאורייתא דיליף לה מקרא כדאיתא בפסחים ולרבנן אסורים מדרבנן כדאיתא בת"כ) חוץ מספיחי כרוב דכרוב יש לו קלח גדול וענפים כאילן ואינו בכלל לא נזרע. וחכמים גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים דסברי כרע"ק דאסורים מדאורייתא. והא דמבואר במתני' דמסכתין כמה פעמים דירק נאכל בקדושת שביעית היינו דגדל מעט קודם שביעית וכיון דלא היה תחלת גדולו בז' לא מיקרי ספיחי שביעית. ומ"מ כיון דלא נגמר קודם שביעית יש בו קדושת שביעית ואם נגמר קודם שביעית הוי ספיחי ששית דמיניה מיירי משנתנו. ואם היה תחלת גדולו בשביעית אסור לאכלו. ומיני' מיירי בסוגיא דפסחים. ועיין בהר"ש לעיל (פ"ח מ"ג) הובא בתוי"ט שם ועי' לעיל (פ"ז מ"ג) בתוי"ט ד"ה ירקות:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 9:1
והירבוזין השוטים . כן גירסת המשנה. וכן נראה פירוש הר"ב שהוא לועז לשניהם אספרג"י וכ"כ הרמב"ם בהדיא. אבל גירסת רש"י בפרק לולב הגזול. והשוטים ומפרש הירבוזין (ז) אויידל"ש והשוטים (ב) אישפר"ש [*וראיתי במשניות כתובי' שהגירסא ג"כ והשוטי' בוא"ו]: פטורים מן המעשר . הא דכתב הר"ב מדכתיב ובא הלוי וגו' עיין מה שאכתוב בזה בארוכה בריש מעשרות: ונלקחים מכל אדם בשביעית . מ"ש הר"ב והלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר הכי תניא בפ' לולב הגזול (סוכה דף לט ע"ב) ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה ה"מ למנקט. וטעם מזון ג' סעודות שכ' הר"ב כתב הר"ש שהתירו לו כדי מזונו כדאיתא בפ' הנזכר וג' סעודות הן מזון יום השבת: [*שאין כיוצא בהם בירקות שדה . פי' הר"ב שאין גדלין כמותן במדבר. וכן פי' הרמב"ם וכן פי' הרמב"ם ברישא דטעמא שגדילים במדברות וא"כ שדה דתנן במתניתין ודכתב הר"ב ברישא צ"ל דכל שאין בגינה מדבר קרינן ליה אבל הרמב"ם מעצמו בסיפא זו בחיבורו רפ"ד מה' שמיטה מפרש בע"א ועי' בפירוש הר"ש ובתוספות פ"ד דפסחים דף נא ע"ב]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:1
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 9:1-13