Sotah 9:12 — What Ceased and Dwindled with the Churban
Series · The ChurbanNashim › Sotah › Perek 9 › Mishnah 12נָשִׁים ‹ סוטה ‹ פרק ט׳ ‹ משנה י״ב
What Ceased and Dwindled with the Churban
מַה שֶּׁפָּסַק וְנִתְמַעֵט בַּחֻרְבָּן
Mishnah סוטה ט׳:י״ב · Sotah 9:12
מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
בָּטַל הַשָּׁמִיר
וְנֹפֶת צוּפִים,
וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ׳.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת.
When the early nevi'im died, the Urim v'Tumim ceased.
When the Beis HaMikdash was destroyed,
the shamir ceased,
and nofes tzufim,
and the men of faithfulness ceased,
as it is said, (Tehillim 12:2) "Save us, Hashem, for the pious have come to an end…"
Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yehoshua:
from the day the Beis HaMikdash was destroyed, there is no day without curse; the dew has not descended in blessing; and the taste has been removed from the fruit.
Rabbi Yossi says: also the fattiness of the fruit has been removed.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים
the early prophets die
↓
בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים
the oracle goes dark
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ
the Mikdash falls
↓
בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה
wonder-stone, honey, men of faith — gone
וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת… אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת
and it keeps deepening (RSB"G, then R' Yossi — each escalates the loss)
Summary Chartwhat does this mean?
What Ceased and Dwindled with the Churban▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What ceased when the early nevi'im died? | The Urim v'Tumim | — |
| What ceased when the Beis HaMikdash was destroyed? | The shamir, the nofes tzufim, and the men of faith | Tehillim 12:2 |
| What changed from the day of the Churban? | Rabban Shimon ben Gamliel (in the name of Rabbi Yehoshua): No day passes without its curse; dew falls without blessing; the taste is removed from produce | — |
| What did Rabbi Yossi add? | Rabbi Yossi: Also the fattiness was removed from produce | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (8)▾
משמתו נביאים הראשונים. כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני: בטל השמיר. כמין תולעת, בריתו כשערה, שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאליהן, ובו פתחו אבני האפוד והחשן, דכתיב בהו במלאותם, שיהיו שלמות שלא יחסרו בהם, אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ: ונפת צופים. דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה , ומשבח מאד: ופסקו אנשי אמנה. אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא :
משמתו נביאים הראשונים – all the prophets are called the Early Prophets, except for Haggai, Zechariah and Malachi and their associates for they were the Latter [Prophets] who were during the days of the Second Temple. השמיר – a kind of worm-like creature like the size of a barley-corn that they would show it–place it upon the stones marked with ink and they would split open on their own, [and through it] would open the stones of the Ephod and the Breastplate, as it is written concerning them (Exodus 28:20 – see also Talmud Sotah 48b): “in their mountings,” that they would be complete and not lacking [but he would write on them with ink] and the Shamir would show them outside upon the ink. ונופת צופים – honey that comes from a place whose name is the inner portion of the cells and is more praiseworthy. ופסקו אנשי אמנה – that believe in the Holy One, blessed be He.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sotah 9:12
Introduction The first section of this mishnah teaches what ceased when the earlier prophets died out. The remainder of the section teaches what ceased when the Second Temple was destroyed. When the former prophets died, the Urim and Thummim ceased. The Urim and Thummim were two oracular stones that the high priest would carry in his breastplate. When the Israelites had questions they would ask the Urim and Thummim (see Exodus 28:30). The Urim and Thummim were in use only during the First Temple period. When the prophets of the First Temple died out, the Urim and Thummim ceased. When Temple was destroyed, the shamir and nopheth zufim ceased. According to the Talmud, the “shamir” was a worm that was so strong that it could cut through stone. King Solomon used it to cut the stones to build the Temple and it was also used to the stones for the breastplate. The “nophet zufim” was a special type of sweet honey. According to the mishnah, after the Temple was destroyed, these wondrous creations ceased to exist. And people of faith ceased, as it says, “Help, O Lord, for the faithful are no more” (Psalms 12:2). Not only did the abovementioned wondrous creations cease to exist, but so did people of faith. This is hinted at in Psalms 12:2. Rabban Shimon ben Gamaliel in the name of Rabbi Joshua: from the day the Temple was destroyed, there is no day without a curse, the dew has not descended for a blessing, and the flavor has departed from produce. Rabbi Yose says: the fatness was also removed from produce. In these two statements we can see how bitter a loss the destruction of the Temple was for those who lived in that time period. Indeed, this statement reminds me of something someone would say after the loss, God forbid, of a spouse or child. Things just never again taste as good and every day is somewhat of a curse.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sotah 9:12
(כז) ומדקדוק הלשון שם העצם לא יתרבה, ואם כן האיך אמרו צופים. ונראה לפרש לדברי הר"ב שהמקום הוא נקרא צופים בלשון מקרא, כמה דאת אמר הרמתים צופים [שמואל א א], וכן נקרא בימי התנאים, אלא שנשתבש אחרי כן בפי ההמון והיו קוראין אותה צופיאה. ולשון הרמב"ם, דבש הבא מארץ ישראל נקרא צופים. משמע שרצונו לומר שהדבש נקרא צופים. ועין תוספות יום טוב: (כח) לותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים. רש"י: (כט) גמר. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואף על גב דדוד אמרו, מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah 9:12
משמתו הנביאים הראשונים תוס' פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ט) ודר"פ מי שאחזו ודפ' אין מעמידין דף כ"ג ודפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד.) ומכאן הוכיחו ז"ל דבבית שני היה שמיר מדקתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון לערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חרבן הבית כדתניא בגמ' משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתיא ביומא ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רשב"ג בגמרא משחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דקחשיב נמי ניטלה ברכה מן הפירות ואשכחן בבית שני שהיו הפירות מתברכות בימי שמעון בן שטח שנעשו חטין ככליות של שור הגדול ע"כ. ועוד הביאו ראיה דשמיר היה בבית שני ממעשה דדמא בן נתינה דבפ"ק דקדושין שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד שהיה בבית שני ע"ש: ופסקו אנשי אמנה אנשים שמאמינים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון רש"י ז"ל. ובירושלמי א"ר זעירא אנשי אמנה תורה כהדה חד רבי הוה קרי ליה לאחיה בצור והוו צווחין בפרקמטיא אמר לית אנא מבטלא ענתי אין חמי למיתי מיתי הוא ע"כ: שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד נבואה על העתיד לבוא אחר חורבן בית שני: אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד הטל וכו' תנחומא סדר ואתה תצוה מסיים בה רשב"ג גופיה שנאמר ואל זועם בכל יום וכן בירושלמי אבל בתלמודא דידן מייתי לה מקרא דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב שעבר ובערב תאמר מי יתן בקר שעבר ובעי בגמ' אלא עלמא אמאי קא מקיים ומשני אקדושא דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שכל אחד משני אלה חביב הרבה לפני המקום שיש בכל אחד תלמוד תורה וקדושת השם שמעיקרא לא תקנו סדר קדושה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומרים קרייתו ותרגימו כל ישראל יחד תלמידים ועמי הארץ והוי דומיא דאגדתא עם הקדיש שלה ומפיק לה מקרא דכתיב ארץ עיפתה כמו אופל וצלמות ולא סדרים ותופע וכו' הא סדרים תופיע מן אופל. וראיתי להעיר ולכתוב הנה במה שהייתי טועה ברוב ימי לומר כי האי דקאמר ואיהא שמיה רבא דאגדתא משמע דוקא לומר קדיש על אגדה ולא על למוד משנה ותלמוד ולכן הייתי נזהר לומר שום אגדה אחר המשנה או אחר ההלכה כדי לומר קדיש אחריה מיד וכמו שנהגו העם ג"כ בסוף כל פרק ופרק מפרקי אבות לומר ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה וכו' וכדמשמע מסוף פי' הרמב"ם ז"ל למסכת אבות שכתב שם שנהגו העם לומר ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה וכו' בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה ע"כ. וכעת מזמן קרוב דקדקתי מלשונו ז"ל בנוסח הקדיש שבסדר תפלה שבסוף ספר אהבה שכתב וז"ל כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בת"ת שבעל פה ואפי' במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה יתגדל וכו' מדקאמ' ואפילו במדרשות וכו' משמע שהוא ז"ל רוצה לפרש דהא דאמרינן ואיהא שמיה רבה דאגדתא ר"ל אפילו איהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא וכ"ש איהא שמיה דתלמודא ולפי זה חזר בו ממה שפירש בסוף מסכת אבות ובלאו הכי בע"ד קשיא לי אדבריו שכתב שם בסוף מסכת אבות דמי עדיפא משנת ר' חנניא בן עקשיא דמתניתא בסוף מסכת מכות למיקרי יתה אגדה טפי מכל משניות דבפרקי אבות ודוחק לומר שהוא סבר דר' חנניא בן עקשיא אומר וכו' אינה משנה כלל מדלא פירש בה כלום שם בסוף מסכת מכות כך נלע"ד [ עיין מה שהעיר ג"כ הגרי"ב ז"ל בגליון הש"ס כמ"ש הרב המחבר ז"ל ובאמת מה שנדפס פירוש הרמב"ם על פ"ו דמס' אבות הוא מפירוש רש"י ז"ל על המדרש שמואל ובדרך חיים למהר"ל מפראג ז"ל ובזה סרה תמיהתם על הרמב"ם ז"ל ועי' מ"ש ע"ז בריש פ' ש"ח בש"ס החדש שלנו שנדפס בווילנא.]:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sotah 9:12
משמתו נביאים הראשונים – הנביאים הראשונים תופסים מקום של כבוד בהלכה, ומייחסים להם כמה מההחלטות הראשונות הניצבות בתווך בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מייחסים להם את ייסוד התפילה (ספרי דברים, שמג, עמ' 395 ומקבילות), את מנהג ערבה, את ניסוך המים ובחלק מהעדויות גם את דין עשר נטיעות המהוות "מטע" לצורך הלכות שביעית (ירושלמי, שביעית פ"א ה"ה, לג ע"ב). תקנות אלו מיוחסות במקורות אחרים להלכה למשה מסיני. הייחוס אינו משקף מסורת היסטורית אלא תחושה שאלו מצוות קדומות, ו"נביאים הראשונים" הם בעלי סמכות ללא עוררין. עם זאת, במסורת חז"ל מובעות דעות שונות בדבר זהותם של נביאים אלו. מיהם נביאים ראשונים? 1. נפתח בסוגיית הבבלי למשנתנו המציגה את הפרשנות: "משמתו נביאים הראשונים. מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק 125 עלה (האורים והתומים ענו). וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: (שמואל ב טו כד) 'ויעל אביתר' " (מח ע"ב). פירוש הבבלי מבוסס על ניתוח העדויות המקראיות על השימוש באורים ותומים, ואכן הפעם האחרונה שהם נזכרים בה כמקור תשובה קונקרטי היא בימי דוד. מסקנה זו עולה גם ממשנה אחרת הקובעת שעשרים וארבעה משמרות כהונה תוקנו בימי "נביאים ראשונים". פסוקי המקרא מייחסים תקנה זו לדוד ושלמה ולשמואל הרואה (משנה, תענית פ"ד מ"ב ומקבילות רבות). 2. מימי השופטים ועד לנביאים בראשית ימי הבית השני (אבות דרבי נתן, הוספה לנו"א פ"א, עמ' 150). 3. הנביאים ישעיהו וירמיהו (תוספתא, ברכות פ"ה ה"א, כפי שהתפרשה בירושלמי, ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד), ואולי גם עמוס (ספרי דברים, כז, עמ' 43; שנז, עמ' 428). מסורת קרובה אומרת שקבר דוד וקבר חולדה נמצאים בירושלים מימי נביאים הראשונים, ונראה שכך מכנים את התקופה של ימי הבית הראשון (תוספתא, נגעים פ"ו ה"ב, עמ' 625; אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104). 4. ראשית ימי בית שני. המסורת מייחסת לנביאים הראשונים את בניית שערי הבית השני (ירושלמי, עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג). זו כנראה גם כוונת המימרה שמימיהם פעלה גינת ורדים בירושלים (תוספתא, שם; אבות דרבי נתן, שם). 126 במקבילה בירושלמי, מעשרות פ"ב ה"ג, מט ע"ג, לא נזכר שהגינה עמדה מימי נביאים ראשונים. כפי שנראה להלן, גם ביטול אורים ותומים מיוחס לתקופה זו. 5. מששת ימי בראשית, ואבן השתייה ניצבת במקומה "מימי נביאים הראשונים" (משנה, יומא פ"ה מ"ב). אם כן לפנינו פרשנויות שונות למונח זה, ולא נתפלא על בעל שכל טוב, הנאבק למתן עצמאות לחכמי בבל לתקן את עיבור השנה, באמרו: "ואין אדם יכול לומר 'במה דברים אמורים בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים. אבל בדורות האחרונים...' " (שכל טוב לבראשית יז). אם כן, אצלו "נביאים ראשונים" הם כל ימי בית ראשון, מימות משה ואילך. בטלו אורים ותומים – לפי מסורת חז"ל נגנזו אורים ותומים בימי הנביאים הראשונים. 127 ירושלמי, כד ע"ב; בבלי, מח ע"ב; ירושלמי, תענית פ"ב ה"א, סה ע"א ומקבילות נוספות. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 735. אלא שכאמור למונח "נביאים ראשונים" ניתנו כמה הסברים סותרים, לפיכך אי אפשר לדעת למה התכוונו חכמים, ואולי גם לא התכוונו לתאריך מסוים אלא להגדרת זמן כללית. במקורות אחרים אנו שומעים: "משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים" (תוספתא, פי"ג ה"ב; בבלי, מח ע"ב). ניתן להבין שעדיין נותרו החושן והאפוד, אלא שאלו לא פעלו כמגידי עתידות. ברם, כפשוטם של דברים לא היו להם חפצים אלו, ולא ניסו לייצרם. כך או כך, ברור שבימי בית שני כבר לא היו להם האורים והתומים. שתי המסורות שונות זו מזו, ברם הן אומרות אותו דבר. בימי בית שני כבר לא היו אורים ותומים, אך עדיין סופרו סיפורים עליהם, והיו מסורות שונות בדבר הזמן שבו אבדו. לפי המקרא נראה שבימי בית שני כבר לא היו אורים ותומים. בעל ספר עזרא ונחמיה אומר שהכוהנים שלא הוכיחו את ייחוסם הורחקו "עד עמד כהן לאורים ולתמים" (עזרא ב', סג). ברור שאורים ותומים הם מסממני העתיד, כמו "עד שיבוא אליהו", וכרגע אין הם בנמצא. יוספוס מספר שמאתיים שנה לפני חיבור ספרו "פסקו החשן ואבן שהם להאיר משום שכעס אלוהים על עבירת החוקים". 128 קד', ג 218. התאריך מביא אותנו בערך לשנת 110 לפני הספירה, ימי יוחנן הורקנוס והתגבשות הכתות. יוספוס אינו מספר מה העוון, ודומה שלפנינו מסורת פרושית שהתגבשות הצדוקים, והגדרתו העצמית של יוחנן הורקנוס כצדוקי (בבלי, קידושין סו ע"ב; קד', יג 298-288 129 לעיל מ"י. ) הם העוון הנזכר. אין ספק שהצדוקים הגדירו את האירוע אחרת. 130 ראו עוד פירושנו לסנהדרין פ"י מ"ב. לפי אופיו הסיפור שייך לסדרה של מסורות על העבר שבו התנהל המקדש כסדרו. חוט הזהורית הלבין, השעיר התרסק באמצע המדרון שגולגל אליו, אש המערכה בערה כתקנה, הנרות לא כבו, והייתה הברכה שרויה בלחם הפנים והוא הספיק לכל אוכליו. 131 ראו למשל ירושלמי, יומא מג ע"ג, ומקבילות רבות. עם זאת, יש בכך עדות שבסוף ימי בית שני לא פעלו האורים והתומים, אם כי לא נאמר שהכוהן הגדול לא לבשם אלא שלא האירו. מדברי בעל איגרת אריסטיאס 132 ברור שאין באיגרת תיאור ראלי של שליח מצרי שביקר במקדש, אבל בחיבור יש תיאור של המקדש שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, ואין זה משנה עד כמה המסגרת הסיפורית ראלית. משמע שהכוהן הגדול עבד בכל בגדיו, כולל החושן והאפוד. גם מדברי פילון משמע כן. 133 על המצוות, א 94-85; חיי משה, ב 135-109. יתר על כן, גם מי שמעיין במשנת יומא (פ"ז מ"ה) מתרשם כי הכוהן עבד עטור בכל בגדיו. 134 בתיאור שיפוץ המקדש בימי המכבים אין החושן והאפוד נזכרים, אך גם לא יתר בגדי הכוהנים. אין אלו מסורות שונות. תיאורי המקדש אצל כל סופרי התקופה (חז"ל, פילון, איגרת אריסטיאס, יוספוס) מורכבים משני רבדים. הראשון ראלי, ומשקף את שראו עיני המחבר. ברובד השני נותנים המחברים לעצמם את החופש לחזור לפסוקי המקרא. בעיני בני התקופה היה המקדש שבימיהם הד חיוור של המקדש האמתי. בשמים גנוז מקדש אחר, מקדש אוטופי ומושלם. שם יחזור הכול על כנו, ומצד שני פסוקי המקרא אינם תיאור היסטורי אלא מציאות חיה. משנת יומא (פ"ה מ"א) מזכירה את הארון כאילו הוא מצוי במקדש השני (יומא פ"ה מ"א), ורק המשנה שלאחריה מתייחסת לאפשרות (המעשית) שהארון אינו בקודש הקודשים. כך גם בפרק ז של משנת יומא (מ"ה). המשנה מתארת את בגדי הכוהן הגדול האופטימליים, אף שלא כל מרכיביהם קיימים. מעתה מן הראוי לשאול מדוע לא חודשו אבני החושן. בוודאי שלא הייתה לכך סיבה כספית, שהרי בית שני עשיר וגדול היה מהבית הראשון. לפחות בהמשך ימי בית שני לא היווה השיקול הכספי מניעה לקניית חפצי מותרות. נראה שכאן באה לידי ביטוי האידאולוגיה של חכמים שרצו לצמצם את ההיבט הניסי במקדש. על מטרה זו עמדנו כבר בכמה משניות, והיא עולה מסדרת הלכות ומסורות: אי הדגשת ניסים, מיעוט סיפורי רפואה, הרחקת השעיר וחוט הזהורית, ביטול המים המאררים ומרכיבים נוספים. 135 ראו לעיל במשנה ו בפרקנו. ההחלטה שלא לחדש את החושן ואת האפוד קודמת לעלייתם של חכמים. היא התחוללה לכל המאוחר בראשית ממלכת החשמונאים, או אולי כבר בימי עזרא ונחמיה, ונראה שכבר אז הייתה לאידאולוגיה זו תמיכה ציבורית. הבבלי למשנתנו מנסה לברר את העדויות המקראיות לאורים ותומים: מתיב רבה בר שמואל: "ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה המבין בראות אלהים", מאי לאו באורים ותומים! לא, בנביאים. תא שמע: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש, ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד, ואם לחשך אדם לומר: "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים" [אמור לו:] כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן נביאים הראשונים? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו; דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא. ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: 'שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא'. (שמעון וישמעאל לחרב וחבריו לקטילה ושאר העם לביזה וצרות רבות עתידות לבוא על העם); ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד, הי עניו, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות (בבלי, מח ע"ב). מסורת הבבלי היא מקור לדעה שאורים ותומים לא התחדשו בבית שני. עוד אנו שומעים מהבבלי את הדעה שיחד עם האורים והתומים בטלה הנבואה, אך נותרה בת הקול, ובה לא נרחיב. משחרב בית המקדש בטל השמיר – השמיר הוא כלי או צמח דמיוני שקדמונינו ייחסו לו תכונות פלאיות של חיתוך אבנים וברזל. ייתכן שביסודו של התיאור מצוי היהלום שקדמונינו לא ידעו להגדירו, אך התיאור שלו בספרות כבר רחוק מרחק רב ממציאות ראלית. אמר רבי יודה, מה טיבו של שמיר זה? בריה היתה מששת ימי בראשית 136 רעיון זה חוזר במסכת אבות פ"ה מ"ו ובמקבילות רבות שהשמיר נברא בין השמשות של סוף ששת ימי המעשה. כשנותנין [אותו] על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס. ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו, ואין כל דבר יכול לעמוד בו. כיצד עושין (אמ') לו, כורכין אותו במוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין. ובו בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר "ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל" וגו', דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, מגוררות במגרה היו מבחוץ, שנאמר "כל אלה אבנים יקרות במדת גזית מגוררות במגירה מבית ומחוץ", מה תלמוד לומר "מבית ומחוץ"? בבית לא היו נשמעין, אלא מתקנין אותן מבחוץ ומכניסין אותן לפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו (תוספתא, פט"ו ה"א; בבלי, מח ע"ב; ירושלמי, כד ע"ב בשינויים קלים). אם כן השמיר הוא כלי, או חומר גלם, מסוכן מאין כמוהו (מעין "חור שחור"), אך ניתן לשמרו בתנאים מיוחדים. לפי מסורת חז"ל הביאו הנשר הגדול לשלמה ובו בנה את המקדש: "ומי הביאו לו, הנשר הביאו מגן עדן, שנאמר 'וידבר על החיה הבהמה ועל העוף' (מלכים א ה יג), אמר להן היאך השמיר קבוע? והלך הנשר והביאו, איכא דאמרי לא הנשר הביאו, אלא הדוכיפת" (מדרש תהילים, עח יא, עמ' קעו). מסורת הבבלי מאמצת את התיאור האחרון (חולין סג ע"א). בית המקדש שבהקשר אגדי זה של המשנה אינו בית המקדש השני אלא בית המקדש הראשון. האגדה כולה קשורה לסדרת מסורות המתארות את בית המקדש השני כנחות לעומת הבית הראשון. הבית השני, אף שהיה גדול ומפואר יותר לא היה שלם כמו הראשון ומרכיבים מרכזיים היו חסרים בו, כגון ארון הקודש. כך גם סותתו אבניו בידי אדם ולא בסיוע פלאי שמים. המסורת הכיתתית החריפה תמונה זו וטענה שהמקדש גם לא תוכנן "נכון", ומבחינה ארכיטקטונית אינו בנוי כהלכה. אין צריך לומר שהעובדים בו אינם כשרים, וממילא אין לשתף עמו פעולה. 137 התוכנית ה'אמיתית' של המקדש מופיעה במפורט במגילת המקדש (ידין, מגילת המקדש, קימרון, מגילות, א, עמ' 145-142), ובקטעים נוספים המופיעים שם בהמשך (ראו רגב מקדש וספרות רבה נוספת). לא נאמר במפורש שזו הסיבה לפרישה מהמקדש הקיים, אך מובן שאם המקדש לא בנוי כהלכה הוא איננו יכול לשמש כמקדש 'אמיתי'. היחס לכהנים נרמז במגילת 'מקצת מעשי תורה (קימרון מגילות ב', 209, שורה 73) האשמה היא שהכהנים מתחתנים עם פסולים, כלומר עם ישראלים פשוטים. שרידים לביקורת על הייחוס מצויים גם בספרות חז"ל (בבלי, קידושין סו ע"א). מעבר לטענה זו אנשי קומראן נאבקים בממסד שהוא כוהני, הכהנים המקדשיים מכונים מנשה ואנשי הכת נאבקים גם ב'אפרים' (פרושים), ועוד יותר באנשי 'מנשה' הצדוקיםכהנים (פלוסר, אפרים ומנשה). הפרושים היו שותפים לביקורת על כוהני הבית השני (לפחות בדורות האחרונים), אם כי לא הסיקו אותן מסקנות קיצוניות של פרישה. ונופת צופים – נופת צופים הוא סוג מאכל: "ונופת צופים – אמר רבי לעזר דבש הבא בצפייה. אמר רבי יוסי בירבי חנינה סולת צפה על גבי נפה לושה בדבש וחמאה" (ירושלמי, כד ע"ב), וכן: "מאי נופת צופים? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן; ולוי אמר: שתי ככרות הנדבקות בתנור, ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו. ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע? כדמתרגם רב ששת: כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא" (בבלי, מח ע"ב). 138 כמו שעפות הבריות ושטות במרומי העולם ומביאות דבש מעשבי הר. בארמית סורית "טורא" הוא גם "שדה", ואולי עדיף לתרגם עשבי שדה. בהמשך הסוגיה מתנהל דיון ב"דבש הזיפים" שהוא דבש אחר, והקישור אסוציאטיבי בלבד. מסתבר שאת המינוח בירושלמי "דבש הבא בצפייה" יש לפרש כדברי הבבלי, והכוונה לדבש דבורים טבעי וטוב. אם כן, שני פירושים הם: דבש דבורים טבעי או מאפה קמח מסונן עם שומן רב. במדרש מסביר רבי יוחנן את הפסוק "נפת תטפנה שפתותיך כלה" (שיר השירים ד יא): "אמר רבי יוחנן מהו נופת, קלונינפי לשון יוני הוא, רבי אלעזר אמר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים שהוא מעולה מכל דבש שבעולם" (מדרש תנחומא בובר, כי תשא ט, עמ' נו). רבי יוחנן מסביר את השילוב נופתכלה בתור קלונינפי, נימפיאה יפה או אישה (בתולה) יפה, ורבי אליעזר מקשר פסוק זה למשנתנו ומסביר שנופת הוא דבש טוב, אם כי אינו מסביר את מקור השם "צופים". ייתכן שהוא מבין ש"צופים" הוא שם מקום, אולי המקום הצופה על ירושלים. הפסוק בתהילים אומר שמשפטי ה' טובים מנופת צופים (תהלים י"ט, א), ודרשות חז"ל הרחיבו דימוי זה, אך הדימויים אינם מוסיפים להגדרת המאכל. מכל התיאורים עולה שנופת צופים הוא מאכל, אבל לא ברור למה פסק, מתי פסק ומה משמעות הדבר. דומה שזו תלונה כללית על אובדן הטוב שהיה בזמן עבר, מעין המשך המשנה. ופסקו אנשי אמנה שנאמר הושיעה ה' 139 כאן נכתב שם הוויה בי' אחת, בניגוד לדרכו הרגילה של המעתיק לכתבו בשלוש אותיות. כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם – תהלים י"ב, ב. המונח "אנשי אמנה" נדיר. הוא מופיע בעוד מסורת אחת הקושרת את החורבן עם אנשי האמנה, אלא ששם הקישור הפוך. ירושלים חרבה כי פסקו בה אנשי אמנה (בבלי, שבת קיט ע"ב), ובהמשך שם מובאת דעה אחרת. בירושלמי מובא הסבר עמום שיש להבין ממנו כי המדובר באנשים דוברי אמת. בתלמוד הבבלי ניתן הסבר אחר, "אנשי אמונה": "דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: 'כי מי בז ליום קטנות'? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה" (מח ע"ב). המימרה קשה. היא מדברת בשבח אלו שמאמינים בקדוש ברוך הוא ואינם דואגים ליום המחר. לכאורה מימרה זו היא בניגוד לשיטת בית שמאי: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). רבי אליעזר הגדול היה תלמיד מובהק של בית שמאי, ולכאורה בברייתא שהבאנו הוא מתנגד לשיטתם, ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה את בית שמאי "צדיקים" אך גם "קטני אמנה". ברם, במקבילה במכילתא הדברים מובאים בשם רבי אלעזר המודעי ובהקשר אחר. שם מדובר על אוספי המן שלא האמינו להבטחת משה ואגרו מן המן (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ויסע פ, עמ' 161). אין כאן, אפוא, תאולוגיה כללית, אלא פרשנות מצומצמת למקרא. עם זאת, דומה שלפחות בהקשר של משנתנו יש כאן ביקורת מה, אולי על חוגי בית שמאי, וסביר שהדובר הוא רבי אלעזר המודעי. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יהושע מיום שחרב בית הקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה ונוטל [ בוטל ?] טעם הפירות רבי יוסה אומר אף ניטל שומן הפירות – אלו טענות כלליות על אובדן העולם בעקבות החורבן, או על העונש שכל העולם שותף לו. הגדות דומות פזורות בספרות, כגון "כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיים העולם היתה ברכה בעולם. הזול מרובה והדגן מרובה..." (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ה, עמ' 18). כמו כן: כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א, טו), ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן, שנאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (שם יז). וכן הוא אומר: "שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מטרם שום אבן על אבן בהיכל ה' מהיותם בא אל ערמת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשף חמשים פורה והיתה עשרים" (חגי ב', טו-טז). מפני מה לא נאמר ביקב עשרים, והיו עשרה, כשם שנאמר בחטים עשרים? לפי שיקב סימן טוב יותר מחטים. ללמדך שכל זמן שהיין לוקה סימן רע לכל השנה כולה. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אתה עשית לנו כך? השיבן רוח הקודש "פנה אל הרבה והנה למעט [וגו'] יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו" (שם א', ט). ואם אתם תעסקו בעבודת בית המקדש אני אברך אתכם כבתחלה. שנאמר "שימו נא לבבכם [וגו'] מיום כד לתשיעי למן היום אשר יוסד היכל ה' [וגו'] העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאינה והרמון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך" (שם ב', יח-יט), הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב"ה יותר מעבודת בית המקדש (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ד, עמ' 20). 140 ייתכן שבמדרש זה נשמעת תלונה על בני זמנו של הדרשן שלא התאמצו יותר בחידוש המקדש, או שמא אלו דברי דרבון שיתגייסו לפעולה לבניית המקדש, אולי במאה הרביעית עת נעשה ניסיון כזה על ידי הקיסר יוליאנוס. מימרות ברוח זו פזורות במקורות. מובן שאין לראות בהן חוות דעת על ירידת החקלאות בעולם, אלא ביטויי צער על החורבן. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יהושע – כך בהרבה עדי נוסח, 141 א, מ, ר, הפ, ע, פ, ג3, ג21, ל. אבל ביתר עדי הנוסח "העיד רבי יהושע". ההבדל בין עדות לסתם מימרה איננו מובהק. באופן עקרוני עדות היא מסירה פורמלית לפני בית הדין או לפני החבורה על מסורת מגובשת, ברם, למעשה כל מימרה שחכם מוסר משמו של פלוני היא מעין עדות. במבוא למסכת עדויות נברר שאלה זו במלוא היקפה. מכל מקום, הצירוף הוא תמוה. רבן שמעון בן גמליאל היה אב בית הדין ונשיא באושא, ורבי יהושע היה מבוגר ממנו ולא שמענו שנפגשו ביניהם. אולי משום כך נבחר המינוח "מעיד" המלמד שאין כאן מסירה רגילה, אבל לפי העדות הטקסטואלית "העיד" כאן הוא תיקון. מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה – כפי שגם נראה במשנה הבאה אין כאן דיווח קלימטולוגי אלא נוסטלגיה על "הימים הראשונים שהיו טובים מאלה", ולא ירד טל לברכה – הטל יורד ל"ברכה". ערכו של הטל במונחים כמותיים של מים זעום ביותר, אך הוא נתפס כמביא ומשקף ברכה. ואכן, הצירוף של "ברכה" ל"טל" חוזר במקבילות רבות. 142 כגון ספרי דברים לט, עמ' 80; ירושלמי, תענית פ"ב ה"ב, סה ע"ג; בבלי, ג ע"ב; ויקרא רבה, כד ד, עמ' תקנו, ועוד ועוד. בתוספתא (פט"ו ה"ב 143 וכן ירושלמי, כד ע"ב. ) מובא תיאור של השינוי. פעם היה הטל יורד על תבן או קש ומלבין אותו, ועכשיו הוא משחיר אותו, כלומר גורם לריקבון: "בראשונה כל עיר שהיו טלליה רבים מחברותיה פירותיה היו מרובין, עכשיו ממועטין" (שם שם). ונוטל – בעדי נוסח אחרים "ניטל", טעם הפירות רבי יוסה אומר אף ניטל שומן הפירות – צירוף זה של "טעם" ו"שומן" חוזר במשנה הבאה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah 9:12
משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים כו': נביאים הראשונים הם נביאי בית ראשון אבל נביאי בית שני והם חגי זכריה ומלאכי וחביריהן קורין אותן נביאים האחרונים. ושמיר נחש חופר אבנים ובו פתחו אורים ותומים והיה מצוי בזמן מן הזמנים. ונופת צופים מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום כו': טעם הנאה. ושומן ידוע ר"ל בזה פירות ארץ ישראל וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sotah 9:12
בטל השמיר . כתב הר"ב ובו פתחו אבני האפוד וכו'. דכתיב בהו במלואותם שלא יחסרו בהם וכו'. ומראה להם וכו' והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. [*ברייתא בגמ']: ונופת צופים . פי' הר"ב דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה ומדקדוק הלשון ששם העצם לא יתרבה. וא"כ היאך אמרו צופים. ונ"ל לדברי הר"ב שהמקום ההוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אומר הרמתים צופים בריש שמואל וכן נקרא בימי התנאים. אלא שנשתבש אח"כ בפי ההמון ובימי הר"ב והיו קוראין אותו צופיאה. ול' הרמב"ם מין דבש שהיה בא מא"י נקרא צופים משמע שר"ל שהדבש נקרא צופים. ובגמ' זה דבש הבא מן הצופים ופירש"י ההרים הגבוהים שמשם צופין למרחוק ומפרשינן בגמ' כדמתרגם רב יוסף [כאשר תעשינה הדבורים] (דברים א׳:מ״ד) כמה דנתזין דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי טורייא. וזה מן התימה על הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שאמרו בגמ'. ואע"ג דבתר הכי מייתי גמ' מתני' ט' פ"ה דמכשירין דתנן בה דבש זיפים. ואיכא דמפרש על שם מקומו כדכתיב (יהושע ט״ו:כ״ד) זיף וטלם ובעלות. לא משמע דמייתי לה לענין פירושא דמשנתינו. אלא דאגב דתנן הכא נופת צופים ומפרשינן בדבש טוב ומשובח. מייתי ליה מתניתין דמכשירין דמיירי נמי בדבש המשונה משאר דבש בענין העובי. אבל לא לומר דכי היכי דהתם איכא דמפרש על שם מקומו. הכי נמי הכא דכוותיה דאי הכי כי היכי דהתם מייתי ליה קרא דכתיב ביה מקום הנקרא זיף הכי נמי הוה ליה למיתי הכתוב דכתיב ביה מקום הנקרא צופים: ופסקו אנשי אמנה . פי' הר"ב אנשים שמאמינים בהקב"ה. גמ'. ופי' רש"י מאמינים בהקב"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויו"ט: שנאמר הושיעה ה' וכי גמר חסיד . וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע"ג דדוד אמרו מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד וחכמינו ז"ל ידעו שזה שפסקו *) אמונים היה משחרב בהמ"ק [*ודכוותיה נמי במ"ט]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah 9:12
משמתו נביאים הראשונים כך נקראים כל הנביאים חוץ מחגי זכריה מלאכי: בטלו אורים ותומים כח אורים ותומים להגיד עתידות: משחרב בית המקדש בטל השמיר תולעת קטן כשזוחל על דבר קשה נבקע. וכשרצו לכתוב על אבני האפוד שמות השבטים, רשמו בדיו צורות האותיות על האבן, ואחזו השמיר נגד הרשום, ומיד היה הרושם ההוא מתפרץ כתאנה וכשאור המתבקע, וגם בימי בית שני היה, כמו שהוכיחו הבעתוס' [גיטין דס"ח א' וזבחים נ"ד ב']. והר"י אברבנאל [מלכים א' ה' פט"ז] כתב שהיה רושמין בדם התולעת ועי"ז היה מתבקע ביושר, עכ"ל. ובמח"כ אין זה מסכים עם קבלתינו. ועי' בש"ס כאן, וכן בירושלמי בפרקן אמרינן כש"ס דלן שגוף השמיר היה מבקיע האבן, ולכן הוצרכו לכרכו בצמר גפן כרוך ומונח בסובן]: ונופת צופים דבש שבמקום צוף שמשובח מאוד: ופסקו אנשי אמנה שבוטחים בה' באמת, ואינן דואגים לשום חסרון ונזק: הושיעה ה' כי גמר חסיד וסיפא דקרא כי פסו אמונים: ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות נ"ל ר"ל כח ההזנה שבהן. וכ"כ שומן הדגן דלקמן הכי פירושו. אבל אין לומר דהיינו השרף הנפלט על פני הפרי דהרי זה לא שייך בדגן:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sotah 9:38-44
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
When the early prophets died, the Urim went still▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Yehoshua (ben Chananya) · Dor 2 · Yavneh — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
R’ Yehoshua ben Chananya was among Rabban Yochanan ben Zakkai’s foremost talmidim — and a Levi who had sung on the duchan while the Bais still stood. After the Churban he became the voice of measured grief. When ascetics swore off meat and wine because the mizbeach was gone, he answered that to refuse all mourning is impossible, for the decree has come — but to mourn without limit is also impossible, for one may not bind the community to what it cannot bear (Bava Basra 60b). His was the steady hand that kept a shattered nation from grieving itself into despair.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
The shamir — worm or snake, and why no iron
Bartenura: a creature the size of a barley-corn, set over ink-scored stones, which split open on their own — ‘like a fig that splits in summer, lacking nothing.’ By it the Ephod and Choshen stones were opened b'milu'osam, whole and unchipped. (Rambam calls it a nachash, a stone-boring snake, not a worm.) Fitting that no iron touched them: iron is the sword's metal, which shortens life, and may not touch what serves to lengthen it. Avos counts the shamir among the ten wonders of the first twilight.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
What nofes tzufim was
Alongside the shamir, the mishnah mourns the loss of nofes tzufim, and the meforshim preserve a small debate over what this delicacy even was. Mishnat Eretz Yisrael gathers the views: the Talmud Yerushalmi and Bavli describe it as honey gathered by skimming; as fine flour that floats on a sieve, kneaded with honey and oil (Rav); or as two loaves left in the oven until they swell and meet (Levi). What the opinions share is the sense that nofes tzufim named the choicest sweetness of Eretz Yisrael — a small luxury of the land, quietly counted among the things that went out of the world.
Who are the early prophets?
Bartenura and Rambam agree precisely: all the prophets are the ‘early’ ones except the last three — Haggai, Zechariah, and Malachi, the prophets of the Second Temple, called the latter ones. So the Urim v'Tumim's silence is dated to the very close of nevuah: when the last channels of prophecy went quiet, the Choshen went quiet with them.
The order encodes a chronology
Melechet Shlomo brings the Tosafos proof from the mishnah's sequence: the Urim v'Tumim lapsed earlier, with the early prophets, while the shamir survived all the way to the Churban — the list is not one moment but a staggered timeline. And it descends inward: a tool (shamir), a taste (nofes tzufim), then people (anshei amanah). A tool can be re-engineered and a sweetness re-bred; trustworthy people cannot be supplied from outside.
Series Insights
Series context▾
More than a legal rupture
The series reads the Churban as more than a change in the law — the Chachomim saw it bend the order of the world itself. This mishnah is the heart of that reading: divine guidance through the Urim v'Tumim, stone shaped without iron by the shamir, the sweetness of nofes tzufim, the trustworthiness of people — each dimmed at once. The destruction reached past the Mikdash into the grain of creation.