Taanis 2:10 — A Taanis That Falls on a Festive Day
Series · The ChurbanMoed › Taanis › Perek 2 › Mishnah 10מוֹעֵד ‹ תענית ‹ פרק ב׳ ‹ משנה י׳
A Taanis That Falls on a Festive Day
תַּעֲנִית הַמִּתְנַגֶּשֶׁת עִם יוֹם מוֹעֵד
Mishnah תענית ב׳:י׳ · Taanis 2:10
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים,
וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין,
דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר,
אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין.
וְכֵן תִּשְׁעָה בְאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
One does not decree a public fast on Rosh Chodesh, Chanukah, or Purim;
and if they had already begun, one does not interrupt —
these are the words of Rabban Gamliel.
Said Rabbi Meir:
although Rabban Gamliel said one does not interrupt, he conceded that one does not complete the fast.
And so too Tisha B’Av that falls on erev Shabbos.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
תַּעֲנִית צִבּוּר מוּל יוֹם מוֹעֵד
a public fast meets a festive day — who gives way, and where?
the start
אֵין גּוֹזְרִין
the day wins — a fast may not begin on it
←
the middle
אֵין מַפְסִיקִין
the fast wins — once begun it runs on
←
the end
אֵין מַשְׁלִימִין
the day wins again — it is not fasted to completion
Summary Chartwhat does this mean?
A Taanis That Falls on a Festive Day▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May a public fast be decreed on Rosh Chodesh, Chanukah, or Purim? | Rabban Gamliel: No — one does not fast on them | — |
| And if the fast-sequence already began? | Rabban Gamliel: One does not interrupt it — one fasts | — |
| Does one complete such a fast? | Rabbi Meir: No — one breaks the fast before nightfall, and even Rabban Gamliel agrees | — |
| And Tisha B'Av that falls on erev Shabbos? | The same — one need not complete the fast | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
ואם התחילו. שגזרו התעניות קדם לכן והתחילו להתענות על הצרה אפלו יום אחד ופגע בהן אחד מאלו הימים, אין מפסיקין: מודה הוא שאין משלימין. להתענות בהן כל היום, אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה: וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. כגון בזמן שהיו בית דין קובעים על פי הראיה, אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה, מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב. ואין הלכה כרבי מאיר, אלא מתענין ומשלימין. וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים:
ואם התחילו – that they decreed these fasts earlier than this and began to fast on the trouble, even one day, and one of these days came up, we don’t halt [from fasting]. מודה הוא שאין משלימין – to fast on them the entire day, but he eats in the evening close to sunset. וכן ט' באב שחל להיות בערב שבת – such as at the time when the Jewish court would establish [the months] through visual [sighting of the New Moon]. But he would eat in the evening near sunset because of the honor of the Sabbath, so that he would not enter the Sabbath while he is hungry. But the Halakha is not according to Rabbi Meir but rather, we complete the fast. Similarly, Tisha B’Av that occurs on a Friday, we complete the fast (Note: Today, this situation would never arise due to the fact that the first day of Passover is always the same day of the week as Tisha B’Av, and the first day of Passover can never fall on a Friday, since the time and edicts of Hillel II in the fourth century CE).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Taanis 2:10
Introduction This mishnah deals with fast days that come into conflict with other various holidays. They do not ordain upon the community a fast on Rosh Hodesh, on Hanukkah, or on Purim, but if they had already begun [a series of fasts and one of these days intervened] they do not interrupt [their fasts], the words of Rabban Gamaliel. According to Rabban Gamaliel, the court may not decree that a series of fast days begins on any of these holidays. However, if a series of fast days had begun and then one of these holidays landed on a Monday or Thursday on which people were supposed to fast, they do indeed fast. Rabbi Meir said: even though Rabban Gamaliel said that the [fasts] should not be interrupted he agrees that they should not complete their fasts. Rabbi Meir says that when Rabban Gamaliel said that Rosh Hodesh, Hannukah and Purim do not interrupt if the series of fasts had already begun, he nevertheless agrees that on these days they should not complete their fasts until the evening. In this way people will signify in at least some way that the day still has some celebratory character to it. And the same applies to the Ninth of Av should it fall on Friday. In the days in which the monthly calendar was not predetermined, the Ninth of Av (Tisha B’av) could fall on Friday. Today this cannot happen. If this happens they do not complete the fast, due to the honor accorded to Shabbat, so that they shouldn’t begin Shabbat with ravenous hunger. Another reason seems to be that there is a mitzvah to add on to Shabbat at both the beginning and at the end. If one fasts during this period he is diminishing the joy of a time of day when he should already be celebrating.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Taanis 2:10
(לג) בראש חדש. דאקרי מועד. רש"י: (לד) אין כו'. דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. רש"י. אבל פורים אף על גב דכתיב ביה יום משתה ושמחה, כיון דלא אקרי מועד לא חשיב ליה, אף על גב דאקרי יום טוב, לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanis 2:10
משנה לחם אין מפסיקין עמ"ש שם בס"ד.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit 2:10
אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח וכו'. ס"פ בכל מערבין (עירובין דף מ"א.) ונראה ששם הוא שנפל טעות שכתוב שם דברי רשב"ג ואינם אלא דברי רבן גמליאל אע"פ שרש"ל ורב"א ז"ל לא הגיהוהו. ומלות על הצבור מחקם ה"ר יהוסף ז"ל: ואם התחילו. אפי' יום אחד כר' יוסי ודלא כר' אחא דאמר דהתחלה בשלש בעינן ופי רש"י ז"ל דאמוראי נינהו אבל הר"ן ז"ל כתב דתנאי נינהו. ומשמע דגריס רבי אחא אומר ר' יוסי אומר אבל רש"י ז"ל כתב דגריס רב אחא אמר רב אסי אמר וכו'. ונלע"ד דמדקתני ואם התחילו לשון דיעבד משמע שפיר דלאו דוקא שהתחילו בטעות שלא ידעו שיפגעו בהן ר"ח חנוכה ופורים דה"ה דאפילו שידעו שיפגעו בהן ר"ח חנוכה ופורים אין מפסיקין ועיין בתוספתא מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד וכו' ותחלתה הובאה בפ"ק דר"ה דף י"ח. וביד פ"א דהלכות תענית סי' ז' ובטור א"ח סי' תי"ח וסי' תקע"ב. ובירוש' כתיבת יד משמע דרב אחא הוא דאמר אחת. אכן ז"ל הירוש' שבדפוס כמה היא התחלה ר' בא אמר אחת ר' יוסא אמר שתים ע"כ. ושמע שמעתי שהיתה מחלוקת בין קצת חכמי ארץ ישראל יצ"ו שיש אומרים דואם התחילו אין מפסיקין דקתני ר"ל שהתחילו כבר והתענו ג' תעניות ראשונות של עצירת גשמים של הצבור אז אין מפסיקין ומתענין השלש שניות או הז' אחרונות בר"ח חנוכה ופורים וקצתם סוברים דמשנה כמשמעה והג' תעניות הראשונות מילתא באפי נפשייהו וכן השלש שניות וכן השבע אחרונות ולא הוו כולהו אחדות אחת למיקרי להו התחלה לשל אחריהם. והן אמת כי לשון הגמ' דקאמר רב אחא אמר שלש מסייע קצת למאן דס"ל דכל השלש ראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם דאי לת"ק היכי משכחת להו דהוו ג' התחלה בתענית של עצירת גשמים אמת שהוא הלשון של פי' רש"י ז"ל שהעתקתי בסמוך משמע דמפרש לה דוקא בתעניות של שאר הצרות שכתב ואם התחילו שקבלו תעניות מקודם לכן ונכנס בהו ר"ח אין מפסיקין ע"כ ושם ס"פ בכל מערבין באר לשונו יותר שכ"כ וז"ל ואם התחילו שהתחילו (הגה"ה. בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מוגה שקבלו עליהם להתענות וכו') להתענות עשרים או שלשים יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ר"ח ע"כ. וקרוב ללשונו זה כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל בסימן תי"ח וז"ל אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו שגזרו להתענות כך וכך ימים והתחילו בהן קודם ר"ח אפילו יום אחד אין מפסיקין ומתענין ומשלימין ע"כ. ויש לתמוה דמי דחקו לרש"י ז"ל [*) נמחק כאן איזה תיבות.] והיה אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דדוקא בשאר תעניות דצרות הצבור הוא דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין אבל על עצירת גשמים מפסיקין דכיון דמילתא דשכיחא היא ויש בה [*) נמחק כאן איזה תיבות.] [קולא] שאין גוזרין על הצבור עליה יותר מי"ג תעניות י"ל ג"כ שיש לה ג"כ זו הקולא שאם ע"פ שהתחילו מפסיקין התענית מיד אך יש לדחות והוא הנכון בעיני דרש"י ז"ל נקט בפירושו מילתא שאי [*) נמחק כאן איזה תיבות.] אפשרות לטעות כגון שקבלו עליהם להתענות על שום צרה עשרים או שלשים יום וע"י שהם תעניות מרובות וזמן מוקדם אתרמי מילתא שטעו ולא ידעו שיכנס בו ר"ח או חנוכה או פורים אבל לאו דוקא דהה"נ לתעניות של עצירת גשמים שאם התחילו יום א' מן השלש ראשונות אין מפסיקין וכן יום א' מן הג' שניות וכן יום א' מן הז' אחרונות אין מפסיקין בין שהתחילו בשוגג בין שהתחילו במזיד וכדכתיבנא לעיל וגם מפי' הרמב"ם ז"ל למשנתנו משמע שלא כדעת הסובר שכל הי"ג תעניות ?אחרות אחת הוו ומיקרו הראשונות התחלה לשניות שהוא מפרש דמאי דקאמר בגמ' דהתחלה הויא אחת ר"ל שעה א' שז"ל אם התחילו אין מפסיקין ר"ל אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום ואר"מ מודה היה שאין משלימין ר"ל שמתענין קצת היום ואוכלין בקצתו ע"כ ומינה דס"ל דמ"ד שלש ר"ל שלש שעות וא"כ שפיר משכחת שלש שעות התחלה בכל תענית ותענית וליכא לסיועי מינה מידי למ"ד דכולהו הי"ג תעניות אחדות א' ומתקרו הראשונות התחלה לשניות ויש לו להרמב"ם ז"ל הכרח לפירוש זה מדקתני שלש לשון נקבה וכן אחת לשון נקבה ולא קתני אחד שלשה לשון זכר וגם בלשון הירושלמי קאמר שתים אחת לשון נקבה דהיינו שעות ולא ימים שהם לשון זכר. אכן רש"י ז"ל נלע"ד שהרגיש בזה ולזה פי' שלש תעניות שני וחמישי ושני ע"כ. כלומר לעולם דשלש ואחת הוו ימים והאי דנקט שלש אחת לשון נקבה משום דקאי אתעניות שהם לשון נקבה וכדתנן בכולה מכלתין שלש תעניות שלש שניות וכו'. ובמה שסיים לפרש שני וחמישי ושני נשמר שלא אפרש דשלש ר"ל שתי תעניות ועתה השלישית אתרמי בר"ח או חנוכה או פורים ויבא מכוון עם לשון הירושלמי דקאמר שתים במקום שלש קמ"ל דלא אלא שלש תעניות שלימות קאמר וגם לשון הר"ן מוכיח כן שפי' ר' אחא אמר שלש להתחיל להתענות ג' תעניות בחול ע"כ והויא סייעתא מינה למאן דסבר דכולהו י"ג תעניות הוי אחדות א' ושהראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם וכ"ש שניות לז' אחרונות דדמו טפי בחומרות אהדדי וכדמשמע מלישנא דמתני' פ"ק דקתני שהן י"ג תעניות על הצבור דמשמע שהן אחדות א'. אכן אני כבר פרשתי שם טעם אחר ליתור לשון אותה משנה ע"ש. וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו ביד אשר עשה ופירש אחת יום אחד וז"ל בפ"א מהלכות תעניות אין גוזרין תענית בתחלה בר"ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום אחד ופגע בהן יום א' מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית ע"כ. וכן הוא ג"כ בלשון הטור סי' תי"ח כמו שהעתקתי לעיל. ויש לי מקום לשאול שאלה קטנה הגע עצמך שגזרו בתחלה בחמישי מהו מפסיקין או אין מפסיקין ונלע"ד דמכ"ש הוא ואין מפסיקין ויש לי כדמות קצת ראיה לזה שתמצא בגמ' שמביא שתי פסקות יחד ואלו הן אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי וכו' אין גוזרין תענית בר"ח וכו' ובתר הכי קאמר וכמה הויא התחלה רב אחא אמר שלש ר' יוסי אמר אחת ע"כ ואפשר להיות דבעיית וכמה הויא התחלה ותירוציה קאי ג"כ ארישא דאין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי דס"ל לתלמודא דואם התחילו אין מפסיקין דקתני סיפא קאי אתרוייהו באבי ולפי זה יתפרש ואם התחילו להתענות בתחלה בחמישי אפי' שעה אחת אין מפסיקין והא כדאיתיה והא כדאיתיה וה' יורנו דרכי אמת בתורתו וינחנו במעגלי צדק למען שמו וקדושתו אמן: בסוף לשון ר"ע ז"ל אלא מתענין ומשלימין. אמר המלקט כחכמים דאמר רב דס"ל הכי וכתבו תוס' ז"ל הא דקפסיק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב ע"כ: ומוכח מס"פ בכל מערבין דחכמים היינו ר' יוסי וכתבו שם תוס' ז"ל מודה היה שאין משלימין משמע דלרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן בגמ' אמרינן זו דברי ר"מ שאמר משום רבן גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבא דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדר"מ סברי דמשלימין והכא ה"ק מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanis 2:10
אין גוזרין תענית 181 בדפוסים נוסף "על הצבור", וכנוסח שלנו ב- מל, מיל, מנ, מפ, מדק, מרא, מרש, מרג, מפי, כ. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים – אין מכריזים על תענית ציבור בימים אלו. ראשי חודשים היו מעין ימי מועד בימי בית ראשון. עדויות רבות לכך במקרא בהקשרים שונים, החל מן הקרבת קרבנות המיוחדים ליום זה ועד עדויות שונות בספרי נביאים ראשונים ואחרונים ומקורות מחוץ למקרא 182 במדבר כח יא-טו; שמואל א כ יט; מלכים ב ד כג; ישעיה א יג-יד; שם טו כב; יחזקאל מה יג ועוד, וראו בהמשך. . לא נזכר בתורה איסור או ביטול ממלאכה ביום ראש חודש כפי שנזכר במועדים האחרים, אך נראה כי היה מקובל איסור או נוהג של ביטול ממלאכה בראש חודש 183 ישעיה א יג, ובמיוחד עמוס ח ה. הדבר משתמע אף מאוסטרקון שנמצא בערד. ראו לוונשטם, אוסטרקון, עמ' 332-330. (איור 21). מציאות זו ממשיכה במידה רבה בימי בית שני ובימי המשנה. במקדש הוקרבו הקרבנות של ראש החודש, ובהמשך הימים מתייסדת תפילת המוסף שאינה נערכת אלא בשבת ובימי מועד. מקורות תנאיים ואמוראיים מדגישים כי אין איסור מלאכה בראש חודש 184 מכילתא, פסחא פ"ט, עמ' 30; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 19-18; בבלי, שבת כד ע"א; חגיגה יח ע"א; ערכין י ע"ב. , אך לאידך גיסא מקורות שונים בתלמוד הבבלי מניחים כעובדה כי בטלים ממלאכה ביום ראש חודש. ברייתא בתלמוד הבבלי קובעת: "זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין ג', ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד' " (מגילה כב ע"ב). האמורא אביי מסביר את הטעם שהשיאו משואות כשבית דין קידש את החודש החסר "משום ביטול מלאכה לעם שני ימים" (בבלי, ראש השנה כג ע"א), כדי שהעם ידע שראש החודש החל כבר הערב ולא יתבטל ממלאכתו שני ימים 185 רש"י פירש שטעם זה תואם רק את ראש חודש תשרי שאסורים בו במלאכה, אולם כפשוטה של הסוגיה הדיון הוא בראשי חודשים של כל ימות השנה, וכפי שהעירו התוספות בד"ה "משום" שלחינם נדחק רש"י לפרש בראש השנה שכן בכל ראשי חודשים בטלו ממלאכה, וכסמך לדבריו הביא בעל התוספות את הברייתא במגילה שהבאנו. . בתלמוד הירושלמי (פ"א ה"ו, סד ע"ג; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג) מובאת רשימה של נוהגי נשים שלא לעשות מלאכה בימים או בשעות מסוימות. הסוגיה מונה את אלה שאינם "מנהג" ואת אלה שהם "מנהג". בין אלה שהם מנהג נמנה נוהגן שלא לעשות מלאכה בראש חודש. נראים דברי בעל התוספות בשבת (כד ע"א ד"ה "או") הכותב שאין אמנם איסור בעשיית מלאכה אלא "מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה". ההלכה לא אסרה עבודה בראש חודש, אך פשט המנהג שלא לעשות מלאכה ולכן הברייתא ואביי יכולים להשתמש בנוהג זה להסבר דברים בהלכה. בספר מלכים ב (ד כג) אנו לומדים כי היה נוהג לבקר אצל הנביא ביום ראש חודש. בעלה של האישה הגדולה אשר בשונם רואה כיצד אשתו מכינה את עצמה ללכת אל הנביא והוא שואלה: "מדוע אתי [את] הלכתי [הלכת] אליו היום לא חדש ולא שבת" 186 ממעשה זה למד רבי יצחק שחייב אדם להקביל פני רבו בשבת ורגל (כך לפי גרסת רבינו חננאל), אם הוא נמצא בקרבת מקום. . על נוהג זה אנו שומעים בסוף ימי התנאים. רבי שמעון בן חלפתא היה נוהג לבקר את רבי יהודה הנשיא בכל ראש חודש 187 ויקרא רבה, פי"ח, עמ' שצה; קהלת רבה, פי"ב, ובלשון אחר בבבלי, שבת קנב ע"א. . מקומו של ראש חודש בחיי העם יש בו כדי להסביר את ההלכה במשנתנו שאין גוזרים תענית על הציבור בראש חודש. איסור צום בראש חודש או נוהג שלא לצום ביום זה נזכר כבר במקור מן הימים הראשונים בימי הבית. ספר יהודית מספר על יהודית כי בכל ימי אלמנותה הייתה צמה "חוץ מערבי שבתות ושבתות וערבי ראש חדשים וראשי חדשים ומועדים ושמחה לבית ישראל" (ח ו) 188 ראו בפירושו של גרינץ במהדורתו (עמ' 132) ובהשלמות לפסוק זה בעמ' 188-187. . בתלמוד הירושלמי למשנתנו מסופר ש"רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא אין אתת אית[ת]א מישאלינכון, אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים" (סו ע"א) 189 =אם באה אשה לשאלכם, אמרו לה... . האישה באה לבית הכנסת שבו מצוי בית הספר או לבית הסופר כדי לשאול אילו ימים ראויים לתענית שהיא מבקשת לקבל על עצמה, והחכם רבי יעקב בר אחא אשר אינו מצוי לא בבית הכנסת ולא בבית הספר מסביר לסופרים, הם מלמדי התינוקות, כי יורו לנשים הבאות אליהם, אולי בהזדמנות שהן מביאות את התינוקות לבית הספר, כי הן רשאיות להתענות בכל ימות השבוע פרט לשבתות, ראשי חודשים, חולו של מועד, חנוכה ופורים. משנתנו אינה מזכירה שבתות וימים טובים, שהרי הדברים מובנים מאליהם. היא אינה מזכירה חולו של מועד שאף הוא אסור, כפי שמדגישים מפרשי המשנה והגמרא. אי הזכרת חולו של מועד היא כנראה מפני שמשנת תענית סודרת את הלכות תענית ומנהגיה לתעניות מחמת אי ירידת גשמים, וחולו של מועד אינו חל בעונת הגשמים בארץ ישראל. ראשי חודשים, חנוכה ופורים חלים בעונת הגשמים 190 וראו דיוננו למגילה פ"ד מ"ב. . אם התחילו – אם התחילו בסדרת תעניות שהן בימי שני וחמישי ובאחד הימים חל ראש חודש חנוכה או פורים, אין מפסיקין – את סדר התעניות, ומתענים אף בימי מועד אלו. בשני התלמודים (ירו', סו סע"ג; בבלי, יח ע"ב) חלוקים אמוראים (בשינוי שמות החולקים) מה היא התחלה. יש שאומר שלוש תעניות ויש שאומר אפילו רק אחת. התלמוד הירושלמי מוסיף: "ונפק עובדא כהדא דרבי בא" (סז ע"ג) שאמר אפילו אחת, דברי רבן גמליאל. מברייתא המצויה בתוספתא, בתלמוד הבבלי ובחלקה אף בירושלמי 191 תוס', פ"ב ה"ד-ה"ה; בבלי, עירובין מא ע"א, ובחלקה בירו', סו ע"א; מגילה פ"א ה"ו, ע ע"ד; נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד; בבלי, ראש השנה יח ע"א. אנו לומדים כי התעצמו בהלכה זו בימי רבן גמליאל ולאחר מותו. בתוספתא שנינו: "תענית צבור אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה (כלומר מגילת תענית) מה שאין כן בתענית יחיד". לפי פשוטה ברייתא זו חולקת על משנתנו, וכפי שמתברר מהמשכה של הברייתא היא דעתם של רבי אליעזר ורבי יהושע שחלקו על רבן גמליאל 192 וכפירושם של התוספות בעירובין שם ד"ה "מידה". . כך אנו קוראים בהמשך: "מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד 193 כלומר, גזרו לפני כן והמשיכו בחנוכה. מעשה זה הובא בירושלמי ובבבלי ראש השנה לשאלה האם בטלה מגילת תענית. , אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר לרבי יהושע ורחץ, אמר להם רבי יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם", ובהמשך: 194 ההמשך רק בתוספתא ובבבלי שם. "לאחר מיתתו של רבן גמליאל 195 רבן גמליאל נפטר לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, כמסופר בירו', מועד קטן פ"ג ה"א, פג ע"א ועוד. בקש רבי יהושע לבטל את דבריו, עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל 196 = רואה אני, אחר הראש, הגוף הולך. , כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו, אמר רבי 197 כך בכ"י לונדון, ומעינו בבבלי. יהושע [אין] 198 כך בכ"י ערפורט ולונדון ובבבלי. אנו שומעין לך, נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל ולא עירער אדם על דבריו". בתלמוד הבבלי מובאת התעצמות זו של רבי יוחנן בן נורי עם רבי יהושע בהלכה הבאה במשנתנו, שאף היא נמסרה בשם רבן גמליאל. מעשה זה מוכיח כי למרות דברי המשנה לעיל (פ"א מ"ה) לא הייתה ההחלטה על גזרת התענית בידי חכמים. או שהציבור נקט בדרך זו בהחלטה ספונטנית, או ש"בית הדין" הנזכר שם היה בית הדין של העיר היהודית ולא בית הדין של חכמים. אמר רבי מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקים מודה היה שאין משלימין – את תעניתם בערב שבת עד כניסת השבת אלא סמוך לשקיעת החמה אוכלים ולו משהו, "כדי שלא ייכנס לשבת מעונה" (ירו', סו ע"ב). וכן תשעה באב שחל להיות ערב שבת – אין משלימים את התענית, ואוכלים מאכל כלשהו לפני כניסת השבת. בסידור הלוח הנהוג בישראל לא יחול לעולם תשעה באב בערב שבת, אולם בימי המשנה כשקידשו על פי הראייה יכול היה תשעה באב לחול בכל ימות השבוע. מברייתא בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ב ה"ז; ירו', סו סע"ג; בבלי, יח ע"ב) אנו לומדים שזו הייתה מחלוקת תנאים. בתוספתא אמור: "תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אוכל אדם כביצה ושותה אפילו כביצה כדי שלא יכנס זה כשהוא מעונה דברי רבי יהודה רבי יוסה אומר הרי זה מתענה ומשלים". מעין דברים אלו אף בירושלמי. בבבלי בסתם: "חכמים אומרים מתענה ומשלים", ובבבלי עירובין מא ע"א 199 מועתק בתנחומא בראשית סימן ב, והוא העתקה מספר השאילתות, שאילתא א. מספר רבי יהודה: "פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה והביאו לו ביצה מגולגלת (צלויה רכה – רש"י) וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה". משנתנו מדברת על תענית בראשי חודשים, פורים וחנוכה, ואילו התוספתא המקבילה מעבירה הלכה זו לכלל הימים הכתובים במגילה (תוס', פ"ד ה"ד-ה"ה). משנה זו שימשה כבסיס עיקרי לדיוני החוקרים על ביטול מגילת תענית. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה ח, במגילת תענית ערוכה רשימת ימים האסורים בתענית ובהספד ובתוכה נכללים חנוכה, פורים, חמישה עשר באב ועוד ימים שונים המציינים מאורעות מימי בית שני. כמה מהמאורעות קשורים לסוף ימי הבית. האמוראים אומרים ש"בטלה מגילת תענית", וכן בירושלמי ובבבלי 200 ירו', סו ע"א; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ד; בבלי, שבת יג ע"ב; ראש השנה יח ע"ב. , והשאלה היא מתי בטלה ומדוע. לא נרחיב בכך, אך נעמוד על עיקרי הדברים. המינוח "בטלה מגילת תענית" הוא כללי, וכאילו המגילה עברה מן העולם. המינוח מטעה, שכן חנוכה ופורים לא בטלו מעולם, והתלמודים מעידים כי הם יוצאי דופן. יתר על כן, אמוראים נחלקים מה קורה למי שנדר להתענות באחד מהימים הללו, ורבי יוחנן מתנגד לביטול. דבריו אינם תגובה להם אלא מימרה בפני עצמה, והגמרא מחברת אותה לאותו עניין (ירו', נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד). אם כן, הביטול שנוי היה במחלוקת אמוראים. משנתנו אומרת שלראש חודש, חנוכה ופורים מעמד מיוחד, שאין גוזרים בהם תענית לכתחילה, ואם התחילו נוהגים בהם באופן שונה מימים רגילים. כפי שראינו, בתוספתא מובא סיפור על תענית בחנוכה שהנהיג הציבור שלא ברצון חכמים, ועל חכמי דור יבנה שרצו לבטל את ההלכה במשנה, אם כי מהסיפור לא ברור מה רצו, האם סברו שמותר להתענות בחנוכה ללא הגבלות או להפך, שהדבר אסור לחלוטין. מצירוף שני הסיפורים משמע שסברו שאין להתענות בחנוכה כלל. תבורי רואה בכך צעד ראשון, "פרצה ראשונה" לערעור מגילת תענית כבר בדור יבנה. בצדק העיר שרמר כי מבחינה הלכתית אין טענה זו תקפה. מגילת תענית מדברת על תענית יחיד, ואילו במשנה מדובר בתענית ציבור. אבחנה זו מפורשת בתוספתא 201 שרמר, מגילת תענית, עמ' 439-431; תוס', פ"ב ה"ד, נזכרת גם להלן. . צריך לראות את הדברים גם באופן ראלי: בחנוכה עדיין לא ירדו גשמים והדאגה בציבור התלוי בגשם מרקיעה שחקים, ואין זו עדות לערעור על מגילת תענית אלא למצוקה מקומית. ברם, דומה שכל הפרשנות הקושרת את משנתנו למגילת תענית בעייתית ומפוקפקת. את הקשר למגילת תענית יוצרת רק התוספתא (פ"ב ה"ד). במקום "חנוכה ופורים" היא שונה "אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה, מה שאין כן בתענית יחיד". ליברמן פירש שהתוספתא משלימה את המשנה, והימים הכתובים במגילה הם חנוכה ופורים. אבל התוספתא כשלעצמה 202 שרמר, שם שם. , אף שהיא ערוכה על בסיס המשנה, משקפת עריכה עצמאית גם בתוכנה. כך, למשל, בהמשך התוספתא מובא המעשה בתענית שגזרו (בלוד) בחנוכה, ועמדנו על כך שזו מסורת שונה מהמשנה. אם כן, במשנה מדובר רק על חנוכה ופורים. גם כשבטלה מגילת תענית אלו לא בטלו, וממילא אין קשר בין ההלכה שבמשנה לבין ביטול המגילה. אי אפשר לדעת מה המשנה סבורה על יתר הימים שבמגילה. ייתכן שהיא סבורה כתוספתא שדינם כחנוכה ופורים, ייתכן שהיא סבורה שבאלו מותר להתחיל בתענית וייתכן שהיא סבורה שמשום שהם חגים לאומיים אפילו צריך להפסיק בהם את סדרת התעניות שהחלו בה. במקורות יש ביטוי לכך שבמועדים אלו החמירו ואסרו להתענות אף לפניהם, כדי להגן על מעמדם של חגים אלו הצריכים חיזוק. המשנה מתעלמת ממגילת תענית, כמו מקורות רבים אחרים, כפי שנראה להלן. אם כן, ממשנתנו אי אפשר ללמוד על ביטול המגילה או על תקפותה. מהתוספתא ניתן ללמוד שהיא משקפת מצב שבו הימים המפורטים במגילה עדיין מוכרים ונוהגים. כפי שאמרנו, כך יוצא גם ממקורות תנאיים אחרים, ומשמע מהם שהמגילה בכללותה נחשבת כתקפה. מקור אחר שדנו בו החוקרים הוא הברייתא בתלמוד הבבלי שבה מוצגת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי האם הימים במגילת תענית קיימים לאחר חורבן המקדש (ראש השנה יט ע"ב). ברם זו העמדה אמוראית בלבד, ו"ברייתא" זו איננה בספרות התנאים. בתוספתא ובירושלמי מדובר ב"אותן הימים", והכוונה לימים שבהם היו משפחות מביאות את קרבן העצים. ואכן כך מוכח מלשון הברייתא בהמשך, "מפני שאבל הוא להם", אבל למשפחות שהיו מביאות קרבן עצים ועתה בוטלה החגיגה 203 תוס', פ"ג ה"ו; ירו', פ"ד ה"ו, סח ע"ב; שקלים פ"ד ה"א, מז ע"ד; מגילה פ"א ה"ו, ע ע"ג; נעם, מגילה, עמ' 217. . אם כן, אין בידינו עדות לכך שתנאים רצו לבטל את מגילת תענית, אדרבה, המגילה נזכרת כמקור תקף לכל דבר, ודיוני התנאים נסובים על פרטים מעשיים הקשורים לה. אמנם תנאים עשויים לדון גם בנושאים תאורטיים כאילו היו מעשיים; כך, למשל, נידונים דיני קרבנות כאילו היו חיים וקיימים. על כן הנתון החשוב הוא היעדר כל רמז לביטול המגילה. אזכור לכך יש רק במקורות אמוראיים, אם כי הבבלי תולה זאת גם בתנאים. עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאיננו שומעים על מקרים הלכה למעשה שצוינו בהם הימים המנויים במגילה, חוץ מחנוכה ופורים. אחד המועדים במגילה הוא ט"ו באב, ולהלן נראה שאמנם איננו שומעים על חגיגות המוניות, אך נותר זיכרון ל"מחול הכרם" (פ"ד מ"ח). עם כל זאת, ודאי שהחגיגות לא תפסו אותו מקום חשוב שנודע להן בתודעת הציבור בימי בית שני 204 מועד אחר הוא יום טוריינוס, או טיריון, בי"ב באדר. זכרו של היום מעורב במקורות ביום זיכרון למותם של פפוס ולולינוס, אולי במרד התפוצות בימי טריינוס. אמנם המקורות המעידים על יום אבל בתאריך זה מאוחרים (מגילת הצומות), ובנוסח ארץ ישראל הוא חל בשבעה באדר (ראו במבוא). יש להניח שאם נקבע יום צום הוא נקבע בסוף דור יבנה, ואם אכן היום חל בי"ב באדר הוא נקבע למרות מגילת תענית. אבל כל המידע על היום מאוחר, והפרשנות התולה אותו במאורעות מימי טריינוס גם היא בעייתית עד למאוד, ולא נרחיב בכך כאן. . מועד אחר הנזכר במגילה הוא שלושה בתשרי, ובמסורת חז"ל ציינו יום זה כיום אבל על מות גדליהו בן אחיקם. הנביא אומר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים" (זכריה ח יט), ועל כך מסבירים התנאים שצום השביעי הוא ג' בתשרי שבו נהרג גדליהו בן אחיקם 205 ספרי דברים, לא, עמ' 51; סדר עולם רבה, כו; תוס', סוטה פ"ו ה"י (לפי כתב יד וינה בלבד), ומקבילות אמוראיות. . במקורות התנאיים לא נקבע שצריך לצום בימים אלו, להוציא את שבעה עשר בתמוז ואת תשעה באב (להלן, פ"ד מ"ו). מסקנה זו מסיק התלמוד הבבלי, ואף הוא מציע את הצום כאפשרות או כמנהג (ראש השנה יח ע"ב). מסוגיה אחרת משמע שנהגו באותו יום מקצת אבלות, שלא לאכול בשר, ואף זה מתואר כמנהג פרטי בלבד (בבלי, נדרים יב ע"א; שבועות כ ע"ב). יום צום בג' בתשרי מתנגש עם יום החג הנזכר במגילת תענית. הבבלי מסביר שכאן לפני הבית וכאן אחריו (ראש השנה יח ע"ב - יט ע"א). מכאן עלינו להסיק שהבבלי סבור שמגילת תענית בטלה לאחר החורבן. ברם, אנו מציעים להבדיל בין המקורות השונים. במקורות התנאיים (רבי עקיבא) אמנם לא נזכר יום צום בג' בתשרי, אך בהחלט ניתן להבין שהיום הוא יום רע לישראל. בעתיד יהיה יום שמחה, אך לא כיום. אמנם אין כאן ביטול מועד הנזכר במגילה, אך היעדר אזכור ליום החג מוזר ומעיד על כך שהיום כבר לא צוין כיום שאירעו בו שמחות 206 קשה דעת האם בזמן שנקבע יום ג' בתשרי כיום שאין להתענות בו היו שראו בכך קיומה של נבואת זכריה. נראה שהיום לא היה יום צום בימי הבית, ואף על פי כן לא היה גם יום שמחה, עד לקביעתו ככזה במגילת תענית. . גם מעמדו של חג הפורים כורסם ורבי ניסה לבטלו, או לפחות לעמעם את דמותו 207 ראו המבוא למסכת מגילה. . על כן נראה שבימי התנאים הצטמצמו ימי השמחה וזיכרון האירועים המשמחים היטשטש והלך. היו ניסיונות מודעים ובלתי מודעים לצמצם את מספר ימי השמחה, אך לא ביטול כללי של מגילת תענית. בראשית ימי האמוראים התעצם התהליך. עם זאת, גם בימיהם לא היה מעמד של ביטול מגילת תענית, אלא של ביטול למעשה של הימים הנזכרים בה, כך שבסופו של התהליך נותרה המגילה כרשימה היסטורית שאין לה השלכה הלכה למעשה. ייתכן שההלכה שיש להימנע מתענית יום לפני הימים הנזכרים במגילה ויום אחריו היא חלק ממאבק לשמור על המועדים הללו כימי חג. חז"ל מנמקים כך את ההלכה (ראו פירושנו לעיל, מ"ח), ואולי הדבר מעיד על ערעור מעמדם של הימים, כך שהפכו זקוקים לחיזוק. לסיכום: דומה שיש להבין את כל פרשת מגילת תענית בצורה פחות משפטית. מגילת תענית היא מסמך הלכתי למחצה, וספק אם הוא נושא גושפנקה פורמלית של החלטת חכמים. היו אלו ימים שהציבור נהג בהם שמחה, והמגילה כונסת אותם יחדיו. אין להסיק מכאן שכל הימים נקבעו באותו זמן כהחלטה אחידה. אין גם להסיק שלכל הימים היה אותו מעמד הלכתי או ציבורי. ממילא גם "ביטול" המגילה לא היה פעולה חד פעמית. ימים אחדים בטלו מעצמם, ובהדרגה, ואחרים נותרו על כנם. על כן הוויכוח בין האמוראים הוא רק במישור הפורמלי, ובמציאות צומצם מספר הימים בהדרגה. השחזור המוצע לתולדות הימים הנזכרים במגילה מציג את כל שאלת "ביטול המגילה" באופן שונה מזה הנדון בספרות המחקר 208 תבורי, מגילת תענית; שרמר, מגילת תענית. ומאפשר להתבונן במקורות באופן שונה במקצת. מן הראוי להוסיף שבכל הנושא של יצירת ימי תענית היה לציבור משקל גדול. כבר עמדנו במבוא על בודדים וציבור הגוזרים על עצמם תענית שלא ברצון חכמים, או לפחות באופן עצמאי מבלי לחכות להנהגתם של חכמים ולהוראתם. על כן יש לצפות שכך יהיה גם דינם של ימי "אזכור" וביטולם בגלל צרות השעה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Taanis 2:10
אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים כו': ואם התחילו אין מפסיקין רוצה לומר אם התחילו להתענות שעה א' אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום: ואמר ר' מאיר מודה היה שאין משלימין רוצה לומר שמתענין קצת היום ואוכלים קצתו. וכן תשעה באב שחל להיות ערב שבת מתענין קצת היום ואוכלין בסוף היום מפני כבוד השבת ואין הלכה כרבי מאיר אלא אם התחילו מתענין ומשלימין. אבל תשעה באב שחל להיות ערב שבת מתענין לכתחלה ומשלימין. ותשעה באב לא יחול בערב שבת אלא כשהיו עושין על פי הראיה אבל לא בחשבון העבור שהוא בידינו היום:
אם התחילו אין מפסיקים – It (Rabban Gamaliel) wishes to state that if they began observe one fast, they don’t stop the fasting but rather they fast on that Rosh Hodesh or except for it (see The Laws of Fasting, Chapter 1, Halakha 7). And what Rabbi Meir stated: "מודה היה שאין משלימין", he means to say that they fast part of the day and eat at its conclusion, and similarly, the Ninth of Av that occurs on Friday, they fast part of the day and eat at is end because of the honor of the Sabbath (note: This cannot happen today, given the way the Jewish calendar has been fixed since the days of Hillel II in the fourth century CE). But the Halakha is not according to Rabbi Meir, but if they began to fast, they complete the fast. But the Ninth of Av that occurs on Friday, they fast ab initio and complete it, but Tisha B’Av does not occur on Friday unless they made it based upon the sighting [of the New Moon] and not according to the calculations of the intercalation that we have in our hands today.
Sefaria · Rambam on Mishnah Taanis 2:10
תוי"ט ד"ה ואם התחילו כו'. כ' רש"י אבל פורים כו' ואם התחילו כו'. דאע"ג כו' לא כתיב ביה יום משתה ושמחה. וכ"ע התוי"ט אבל פורים דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד כו' אע"ג דאיקרי יו"ט כו'. במגילה (ה' ב') מסקינן דיו"ט לא קבילו עלייהו. אולם צריכין דבריו לשינויא קמא דשם. אמנם דבריו דחוקים. ול"נ דרש"י לא הוצרך לטעמיה אלא על ר"ח דאורייתא אבל חנוכה ופורים פשוט הואיל דמדרבנן נינהו:
Sefaria · Rashash on Mishnah Taanis 2:10
בראש חודש . כתב רש"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח': ואם התחילו אין מפסיקין . כתב רש"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע"כ. אבל פורים [אע"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע"ג דאקרי י"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanis 2:10
ואם התחילו אם התחילו להתענות יום א' או יומים מקודם ופגע א' מאלו תוך הימים שגזרו להתענות: אין מפסיקין דברי רבן גמליאל והכי קיי"ל. ואנן נוהגין להתענות יום אחר תחתיו [תקע"ב]. ויחיד שנדר להתענות בה"ב כל השנה, יפגע ר"ח, א"צ התרה אבל בנדר על מניין ימים, ופגע ר"ח, יתיר נדרו. ובא"א להתיר, יתענה, ויתיב תענית לתעניתו [תק"ע]. אבל באירע ברית מילה בעשי"ת או בב' ה' וב' שמתענין אחר יו"ט, אף שענה אמן אחר הש"ץ, א"צ התרה, דמדנהגו בכה"ג שלא להתענות, הו"ל כהתנה בפירוש. אמנם בקבל בפירוש במנחה להתענות מחר, צריך התרה. וכן הדין ביא"צ כה"ג [תקס"ח]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Taanis 2:72-73
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
When a decreed fast lands on a day we don’t mourn▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
Rabban Gamliel · Dor 2 · Yavneh — רַבָּן גַּמְלִיאֵל
Rabban Gamliel of Yavneh was the first nasi to lead Klal Yisrael after the Churban — son of Rabban Shimon ben Gamliel, who fell in the war with Rome, and grandson of Rabban Gamliel the Elder. From Yavneh he rebound a shattered nation: he closed the long rift between Beis Shammai and Beis Hillel, and he anchored the authority of the calendar in the beis din. When R’ Yehoshua disputed his reckoning, he charged him to appear with staff and money on the day R’ Yehoshua held was Yom Kippur (Rosh Hashanah 2:8–9) — teaching that the moados are whatever the beis din proclaims, in their time or not.
Why these three days block a fast
The mishnah bars starting a fast-series on Rosh Chodesh, Chanukah, or Purim — and each holds its ground for a different reason. Rosh Chodesh counts because the Torah calls it a moed, with its own Korban Mussaf, though Scripture never names it a day of feasting. Chanukah and Purim are the two days that outlived Megillas Taanis after the rest of it was nullified: Chanukah because it publicizes the miracle — mefarsem nisa — and Israel held it as firmly as a Torah obligation, and Purim because kiyemu v’kiblu haYehudim, the nation took it upon itself for all time (Tosafos Yom Tov, drawing on his comment at mishnah 8).
Fast, but don’t finish it
The halacha does not follow R’ Meir: once a fast-series has begun, you fast on such a day and finish it out (Bartenura, Rambam). His view — you fast, but break just before shkiah, to leave the day some of its yom-tov character — lives on in the case the mishnah adds at the end: Tisha B’Av that falls on erev Shabbos, where you eat before nightfall so as not to enter Shabbos famished. Under our fixed calendar Tisha B’Av can no longer fall on Friday — it always shares the weekday of the first day of Pesach — yet Asarah B’Teves still can, and there we do finish the fast into Shabbos.
שְׁאֵלַת חָכָם
Rabban Gamliel rules that once the fasts ‘have begun’ one does not interrupt them for Rosh Chodesh, Chanukah, or Purim. But how much counts as having begun — a single fast already kept? Two? Three? (See the Yerushalmi and Melechet Shlomo.)
— Yerushalmi; Melechet Shlomo
Series Insights
Series context▾
Where this sits
Still within the laws of the fast, the mishnah asks what happens when a decreed fast collides with a day the calendar won’t let us mourn. Its closing case — Tisha B’Av that falls on erev Shabbos — folds the day of the Churban into that very sugya, and carries the series’ fast-day focus toward the next turn: the ordinances the Chachamim laid on our simcha once the Bayis was gone.