Taanis 4:6 — The Calamities of the Seventeenth of Tammuz and Tisha B'Av
Series · The ChurbanMoed › Taanis › Perek 4 › Mishnah 6מוֹעֵד ‹ תענית ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ו׳
The Calamities of the Seventeenth of Tammuz and Tisha B'Av
הַפֻּרְעָנֻיּוֹת שֶׁל י״ז בְּתַמּוּז וְתִשְׁעָה בְאָב
Mishnah תענית ד׳:ו׳ · Taanis 4:6
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב.
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת,
וּבָטַל הַתָּמִיד,
וְהֻבְקְעָה הָעִיר,
וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה,
וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.
בְּתִשְׁעָה בְאָב
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.
Five things befell our forefathers on the seventeenth of Tammuz,
and five on the ninth of Av.
On the seventeenth of Tammuz:
the Luchos were broken,
the tamid ceased,
the walls of Yerushalayim were breached,
Apostomos burned the Torah,
and an idol was set up in the Heichal.
On the ninth of Av:
it was decreed our forefathers would not enter the Land,
the Beis HaMikdash was destroyed — the first and the second,
Beitar was captured,
and the city was plowed over.
Once the month of Av begins, we reduce our rejoicing.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
55
שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
17 Tammuz
1
נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת
the Luchos broke
2
בָּטַל הַתָּמִיד
the tamid ceased
3
הֻבְקְעָה הָעִיר
the city breached
4
שָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה
the Torah burned
5
הֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל
an idol in the Heichal
תִּשְׁעָה בְאָב
9 Av
1
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ
the decree on the Land
2
חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה
first Beis HaMikdash destroyed
3
וּבַשְּׁנִיָּה
— and the second
4
נִלְכְּדָה בֵיתָר
Beitar captured
5
נֶחְרְשָׁה הָעִיר
the city plowed over
Summary Chartwhat does this mean?
The Calamities of the Seventeenth of Tammuz and Tisha B'Av▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What befell on the seventeenth of Tammuz? | The Luchos broken; the tamid ceased; the walls of Yerushalayim breached; Apostomos burned the Torah; an idol set in the Heichal | — |
| What befell on the ninth of Av? | The decree against entering the Land; the Beis HaMikdash destroyed (first and second); Beitar captured; the city plowed | — |
| Once the month of Av begins, what is the practice? | We reduce our rejoicing | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות. שהרי בששי בסיון נתנו עשרת הדברות, ובשביעי בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה, ושהה שם ארבעים יום , נמצאו כלים בשבעה עשר בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות: ובטל התמיד. שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור: והעמיד צלם בהיכל. פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים, ובבית שני היה:
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות – For behold on the sixth of Sivan, the Ten Commandmentrs were given and on the seventh in the early morning, he [i.e., Moses] went up to receive the rest of the Torah and tarried there for forty days. Hence, it was that there were found the utensils (of the Golden Calf) on the seventeenth of Tammuz and when he [I.e., Moses] came down, he smashed the Tablets. ובטל התמיד – for there were no longer there lambs to sacrifice, since the city had come under a siege. העמיד צלם בהיכל – The Amoraim in Jerusalem argued: one said, an idol of Manasseh, and we are speaking [here] about the First Temple [period], and the other said: an idol of Apostomos who was of the Grecian rulers and [this occurred] in the Second Temple [period].
Sefaria · Bartenura on Mishnah Taanis 4:6
Introduction This mishnah lists events that occurred and are therefore commemorated on two fast days the seventeenth of Tammuz and the ninth of Av. There are two connections between this mishnah and the rest of the tractate. First of all, this is tractate Taanit, so it is a natural place for the mishnah to discuss fast days. Secondly, the previous mishnah dealt with the importance of specific dates. There were five events that happened to our ancestors on the seventeenth of Tammuz and five on the ninth of Av. On the seventeenth of Tammuz: The tablets were shattered; The tamid ( offering was cancelled; The [walls] of the city were breached; And Apostomos burned the Torah, and placed an idol in the Temple. There were five events that occurred on the seventeenth of Tammuz, which is considered a “minor” fast day, because the fast begins only at sunrise and the only prohibition is eating and drinking. 1) Moshe broke the first set of tablets. 2) On the seventeenth of Tammuz, shortly before the Second Temple was destroyed, they ran out of sheep to sacrifice and hence they had to cancel the tamid, the daily offering. 3) The Romans breached the walls of the city of Jerusalem. 4) Apostomos, an unidentified Greek or Roman burned a Torah scroll and 5) placed an idol in the Temple. The placing of an idol in the Temple by foreign rulers happened on several occasions throughout both the First and teh Second Temple period and hence it is impossible to identify with precision who Apostomos was. Indeed, according to the Yerushalmi it was not Apostomos who put the idol in the Templ but rather Menashe, the king of Israel see II Kings 21:7. On the ninth of Av It was decreed that our ancestors should not enter the land, The Temple was destroyed the first And the second time, Betar was captured, And the city was plowed up. There were five events that occurred on the ninth of Av, which besides Yom Kippur is the only major fast in the Jewish calendar. 1) After the people of Israel believed the bad report of the ten spies over that of Joshua and Caleb, God decreed that no one over the age of twenty would make it into the land of Canaan (see Numbers 14:29). 2 +3) Both Temples were destroyed, the first by the Babylonians in 586 B.C.E. and the second by the Romans in 70 C.E. The first Temple was set aflame on the ninth and burnt on the Tenth see Jeremiah 52:12-13. 4) Betar, an important Jewish stronghold during the Bar-Kochba revolt fell to the Romans. 5) After the Bar Kochba rebellion was defeated, the Romans plowed over the city, destroying any remaining buildings and quashing any hopes that the Temple would be rebuilt. When Av enters, they limit their rejoicing. Av is the counterpart to Adar. When the month of Adar begins we increase our celebration, in anticipation of Purim, a holiday of salvation. When the month of Av enters, we decrease celebrations, on account of Tisha B’av, the greatest day of mourning on the Jewish calendar. In tomorrow’s mishnah we will learn of some mourning practices customary during the first nine days of Av.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Taanis 4:6
(יט) כ"ד דסיון וט"ז דתמוז מלו להן ארבעין, בי"ז נחית. גמרא: (כ) ובטל התמיד. בגמרא, שכך קבלנו מאבותינו: (כא) והבקעה העיר. פרש בגמרא בשניה, דבראשונה כתיב בירמיה [נב] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: (כב) התורה. כך קבלנו מאבותינו: (כג) שלא כו'. בגמרא למדוהו מקראי: (כד) בראשונה. בגמרא דיק מקראי דבז' נכנסו העובדי כוכבים להיכל, וקלקלו בו בז' ובח', ובט' סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום (העשירי) כלו: (כה) ובשניה. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חיב: (כו) ביתר. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל כו' ונהרגו כלם, והיתה צרה גדולה כמו חרבן בית המקדש. הרמב"ם: (כז) ונחרשה העיר. כדכתיב [ירמיה כו] ציון שדה תחרש, שנחרשה כלה ונעשית כשדה חרושה. רש"י:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanis 4:6
משנה לחם בטו"ב תמוז עיין עולם ברור פירושי לס"ע פ"ג. משנה לחם בט"ב נגזר על אבותינו עמ"ש בחי"ג.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Ta'anit 4:6
חמשה דברים וכו'. וביד רפ"ה דהלכות תענית וסי' ו' ובטור או"ח סי' תקמ"ט ולע"ד צריך לדקדק מניינא למה לי. וכן נמי הא דקתני את אבותינו הוה ניחא טפי אי הוה גרסי' לאבותינו דהא אין בכולן לעצמן של אבותינו רק בבא דנגזר על אבותינו וכו' וכן נמי צריך עיון הא דתנא והדר מפרש. ועיין בספ"ק דר"ה שכתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דמדינא כולהו ד' צומות אסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בהן מבעוד יום כט' באב דלא גרעה תקנת נביאים מגזרת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרונות דאסורי בכל הני ועוד דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כעין יום הכפורים לענוי ועוד האריך וכו' עד והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו כדאמרינן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין הרשות בידם לנהוג לבד מה שרצו אבל מעיקר תקנה ודאי כולם אסורין ע"כ: ובוטל התמיד. גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה: הבקעה העיר. בגמ' פריך בשבעה עשר הוה והכתיב בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב וכתיב בתריה ותבקע העיר וגומר אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הבקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בי"ז בו. ונלע"ד דאפשר דבזה יתורץ קצת מניינא למה לי: שרף אפוסטמוס את התורה. גמרא הוא ג"כ ובירוש' היכן שרפה ר' אחא אמר במעברתא דלוד ורבנין אמרין במעברתא דטרלוסא: והעמיד צלם בהיכל. אית תנאי תני הועמד וקאי אצלמו של מנשה ובגמ' מנלן דכתי' ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ופריך וחד הוה והא כתי' על כנף שקוצים משומם דמשמע תרי ומשני אמר רבא תרי הוו ונפל חד על חבריה וחבריה ליה לידיה והנקטע לא קחשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד ואשתכח דהוה כתיב ביה אנת צבית לאחרובי ביתא ידך אשלימת ליה. ויש שני פירושים בתוספות אי הכתיבה בצלם השלם או ביד הנקטעת ע"ש: בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפ' בגמ' וכתי' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההיא אמר רבה ב"ב חנא א"ר יוחנן אותו היום ערב ט' באב היה א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות: חרב הבית בראשונה. כדמפרש בגמ' כתוב א' אומר בז' וכתוב א' אומר בעשור ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דא"ר יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא: ובשניה. דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב דהיינו ט' באב דרגילין להיות בו רעות: ונלכדה ביתר גמרא. ומצאתי שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ביתר וכתב ס"א בית תר ע"כ: ונחרשה העיר. ובירוש' טורנוסרופוס שחיק עצמות ממלכי אדום חרש את ההיכל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanis 4:6
שתי המשניות הבאות, משנה ו ומשנה ז, פורסות את משמעותן ודיניהן של התעניות בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב. חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב – זו כותרת למשנה. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות – בידי משה, בגלל חטא העגל של עם ישראל. בשני התלמודים ומקורות תלמודיים אחרים סיכמו את סדר המעשים שלאחר מתן תורה והגיעו לתאריך י"ז בתמוז, הוא היום שירד בו משה מן ההר, ראה את מעשה העגל ושבר את הלוחות. בשישי או בשביעי בסיוון ניתנה התורה. לדעת החכמים האומרים שבשישי בסיוון ניתנה התורה עלה משה למחרת על ההר, ולדעת האומרים שבשביעי ניתנה התורה עלה בו ביום. משה שהה בהר ארבעים יום, כאמור בתורה (שמות כד יח), וירד אפוא בי"ז בתמוז עם שני לוחות הברית, וכשראה את העם חוטא בעגל הזהב שעשו להם כדי לעבדו השליך את הלוחות ושברם 294 ירו', סח ע"ג; בבלי, כח ע"ב; סדר עולם רבה, פ"ו, עמ' 26-25; תנחומא, נשא סימן לא. . ובטל התמיד – התלמוד הבבלי (כח ע"ב) מציין שזו "גמרא", כלומר "כך קבלנו מאבותינו" (רש"י), ואינו דן אם הדברים אמורים כלפי בית ראשון או בית שני או כלפי שניהם כאחד. בתלמוד הירושלמי מובא המעשה "בימי מלכות יון" שצרו על המקדש ושלשלו קופות זהב כדי שיעלו להם גדיים לקרבן התמיד 295 ירו', שם. בתלמוד הבבלי, סוטה מט ע"ב, בבא קמא פב ע"ב ומנחות סד ע"ב המעשה מסופר על ימי המלחמה והמצור בין הורקנוס ואריסטובלוס, כשהורקנוס היה בפנים ואריסטובלוס בחוץ. . בהמשך מוסר רבי לוי: "אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להם שתי קופות שלזהב [והעלו] 296 כך כנכון בכ"י ליידן ובשרידי ירושלמי, כת"י אשכנזי שפרסם זוסמן, ירושלמי, עמ' 53. להם שני חזירים... באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית". מסתבר שהסוגיה מלמדתנו שהמשנה מתכוונת לביטול התמיד במלחמת חורבן בית שני. יוסיפוס בהרצאתו על השלבים הסופיים של מלחמת החורבן מוסר כי בשבעה עשר בתמוז בטל קרבן התמיד מחוסר טלאים לקרבן 297 מלחמות, ס"ו 94. לפנינו כתוב "מחמת חוסר באנשים", אך כנראה שאין זה אלא שיבוש ויש להניח שהיה כתוב מחוסר טלאים, וכפי שהציע תקרי במהדורתו, עמ' 402 והערה 1. . הוא אף מוסר על הדיכאון הקשה ששקע בו העם עם ביטול קרבן התמיד, וכיצד ביקשו הרומאים לנצל מצב זה במלחמתם על כיבוש העיר והמקדש ובתעמולתם כשקראו לכניעתם של הלוחמים. והובקעה העיר – התלמוד הבבלי (שם) מניח כי כוונת המשנה, לכאורה, לבית ראשון, ושואל: "והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה ותבקע העיר" (ירמיה נב ו-ז). רבא מתרץ: "כאן בראשונה כאן (במשנתנו) בשניה", ואף ברייתא מובאת בסוגיה: "דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו". אולם מסורת תנאית אחרת, והיא דרשתו של רבי עקיבא המצויה בתוספתא, בספרי ואתחנן ובשני התלמודים, מסבירה את "צום הרביעי" שנזכר בזכריה (ח יט): "זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר" 298 תוס', סוטה פ"ו ה"י; ספרי דברים, ואתחנן פיסקא לא, עמ' 51; ירו', סח ע"ג; בבלי, ראש השנה יח ע"ב. בדפוסים שבבבלי כתוב "בשבעה בתמוז", אך בכל הנוסחאות העיקריות כתוב "בשבעה עשר בתמוז", ראו דקדוקי סופרים ותוספתא כפשוטה לסוטה עמ' 675. התיקון לא נעשה אלא כדי להתאימו לכתוב שבספר ירמיה. כבר ספר קדמוניות המקרא (יט 7) טוען שהעם נמסר בידי אויביו "והיה היום ההוא, לפי היום ההוא אשר שברת את לוחות הברית אשר הכינותי לך בחורב". המדובר בבית ראשון שעמד, לפי בעל קדמוניות המקרא, 740 שנה. לא מן הנמנע שבעל קדמוניות המקרא, שלא נמנה עם שכבת החכמים, בלבל בין "נשתברו הלוחות" שבתחילת המשנה לבין "חרב הבית" או "נלכדה ביתר" שבסוף המשנה. מכל מקום, ברור שמשנתנו וקדמוניות המקרא מייצגים אותה תפיסה היסטורית הקושרת את המאורעות זה בזה. . בקדמוניות המקרא, חיבור חיצוני מהמאה השנייה לערך, מופיעים שניים מהתאריכים, הבקעת העיר ושבירת הלוחות (יט 7). ברור שהתאריך מתייחס למצור בימי בית שני, ואחר כך הועבר, על ידי חכמים, לתאריך המקראי. הרי זכריה אינו מדבר אלא על הבקעת העיר בימי בית ראשון; משום כך שואלת הסוגיה בירושלמי: "כתיב בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין", ועל שאלה זו עונה רבי תנחום בר חנילאי: "קילקול חשבונות יש כאן", כלומר יש טעות בכתוב בספר ירמיה. המשנה הקובעת כי בשבעה עשר בתמוז "הובקעה העיר" התכוונה לבית ראשון. דבר זה אינו עולה רק מדרשתו של רבי עקיבא, אלא גם הלשון במשנה "הובקעה" היא על פי הכתוב בירמיה "ותבקע העיר", אלא שרבי עקיבא והמשנה היה לפניהם, כפי הנראה, נוסח אחר, והסוגיה בירושלמי סבורה ש"קילקול חשבונות" ישנו במקרא ומעדיפה את התאריך שכתוב במשנה ובדרשתו של רבי עקיבא (איור 33). ושרף אפיסטימוס את התורה והעמיד צלם בהיכל – בתלמוד הירושלמי (סח ע"ד): "אית תנאי תני 'הועמד' אית תנאי תני 'העמיד'. מאן דאמר הועמד צלמו של מנשה, מאן דאמר העמיד צלמו של אפסטומוס" 299 כך לפי הנוסח שבשרידי ירושלמי, עמ' 183. . הירושלמי אינו מכריע בין שתי הנוסחאות. התלמוד הבבלי (כח ע"א) אינו מוסר דבר על זמנה של העמדת הצלם. הוא מביא פסוק מדניאל (יב יא): "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם". הסוגיה מביאה כתוב שבו מתקשרת נתינת "שקוץ שמם" עם הסרת התמיד, אך אין הוא מוסר דבר על זמנה של העמדת השיקוץ השומם. הנוסח "והעמיד צלם בהיכל" מופיע כמעט בכל הנוסחאות של המשנה ובציטטים של המשנה בשני התלמודים, בפסיקתא רבתי (כו, קל ע"ב) ובספרי ראשונים רבים 300 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 113, וראו עוד בפסקי הרי"ד, עמ' רד והערה 68. . על כן לדעתנו פירושה של המשנה הוא שאפיסטומוס שרף את התורה והוא הוא העמיד צלם בהיכל. מסורת קדומה לא יהודית מספרת כי "אספסינוס לא העמיד אליל בהיכל אלא אותו לגיון שהשכין (בירושלים) טרינוס קוינטוס אדם גדול של הרומאים הוא העמיד שם אליל שנקרא קורי" 301 כתבי אבות הכנסייה הסוריים (Seriptores Syri), סדרה שנייה כרך 101, עמ' 17. . כידוע, מרד היהודים ברומאים בימי טרינוס (117-115) היה בעיקרו מרד של היהודים בתפוצות, במצרים ובארצות אחרות, אך היו גם מעשי מרידה וגזרות על הדת בארץ ישראל. לדיכוי מעשי המרידה נשלח לארץ ישראל לוסיוס קוינטוס, והוא "פולמוס של קיטוס 302 מן הסתם "קיטוס" במקורות היהודיים הוא שיבוש של "קוינטוס" במקורות הרומיים. " במשנה ובמקורות התנאיים האחרים 303 סוטה פ"ט מי"ד (לפי נוסחאות עיקריות); סדר עולם רבה, פ"ל, עמ' 146 (לפי נוסחאות עיקריות). . מסורת זו מלמדתנו שבימי טרינוס וקיטוס הועמד צלם בהיכל.. אלא שלא טרינוס וקיטוס עצמם הציבוהו אלא אחד משליחיהם, אפיסטומוס, הוא Posthumius, פרוקורטור ומשנה לקוודרטוס, נציבה של סוריה אשר ארץ ישראל הייתה כפופה לו 304 פירושנו הוא בעקבות דבריו של אלון, תולדות, כ"א, עמ' 259-258, ושם נסמנה ספרות קודמת. (איור 34). בימים אלו המקדש היה חרב וייתכן שהדברים מכוונים לתחילת בנייתה של איליה קפיטולינה ובניית מקדש אלילי על הר הבית. המשנה בסוטה (שם) מונה נוהגי אבלות או נוהגים של מיעוט בשמחה לאחר האסונות שקרו לישראל ב"פולמוס של אספסינוס" והאחרים, ביניהם המשנה מונה כאמור את "פולמוס של קיטוס" (לפי נוסחאות עיקריות), ומשנתנו מצטרפת למסורות על הפולמוס והצרות שבאו על ישראל במלחמה זו. בתלמוד הירושלמי אמור: "איכן שרפה רבי אחא אמר במעברתא דלוד. ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסה" (סח סע"ג). בליקוטים מספר המפתח לרב נסים 305 פרסמו אפשטיין, ספר המפתח, עמ' 10. : "במעברתא דטרוסלא" 306 בשרידי ירושלמי: "טרולסא". , והיא לפי אווסביוס כך: " 'תרצה', משם היה מנחם (מלכים ב טו יד) והיום יש כפר שומרונים בבטנייא נקרא תרסילא" 307 אונומסיטקון 102, 5 בתרגום העברי של מלמד מס' 512. כך אף הזיהוי אצל יוסיפוס בקדמוניות ס"ח 397 ובתרגום השבעים לכתוב. . בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – בשני התלמודים (ירו', כח ע"ג; בבלי, כט ע"א) מובא בלשון קצרה חישוב הזמנים מראש ספר במדבר הפותח בתאריך "באחד לחדש השני בשנה השנית". המסורת מצרפת את המעשים המסופרים בתורה תוך שהיא סודרת אותם זה אחר זה לפי לוח השנה, ומגיעה לחשבון כי המרגלים נשלחו בכ"ט בסיוון וחזרו כעבור ארבעים יום, כאמור בתורה (שם טו כה), הוא תשעה באב או ערב תשעה באב, העם בוכה ומלין על משה ועל הארץ ונגזרה הגזרה 308 חשבון מדוקדק ומפורט יותר ערוך בסדר עולם רבה, ראש פ"ח, עמ' 37-36. . וחרב [את] הבית בראשונה – בתוספתא, בתלמוד הבבלי ובסדר עולם רבה: "אם נאמר בשבעה בחדש (מלכים ב כה ח) למה נאמר בתשעה בחדש (מלכים ב כה ג; ירמיה נב ו) ואם נאמר בתשעה בחדש למה נאמר בשבעה בחדש, אלא בשבעה בחדש כיבשו גוים את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות והיו מקרקרין בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה יום... לעיתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש" 309 תוס', פ"ג ה"י; בבלי, כט ע"א; סדר עולם רבה, פכ"ז, עמ' 122-121, ומעינו בלשון קצרה בירושלמי, סט ע"ג ומגילה פ"א ה"ד, ע ע"ג. , ובשנייה – וחרב הבית בפעם השנייה, הוא חורבן בית שני. מקורות תנאיים שונים, בתארם את חורבן בית ראשון, מוסיפים: "וכן בשניה" 310 תוס', פ"ג ה"ט; בבלי, כט ע"א; סדר עולם רבה, פ"ל, עמ' 148. . גם יוסיפוס, בתארו את שרפת המקדש, מדגיש שהבית השני נשרף ביום ובחודש שבו נשרף הבית הראשון 311 מלחמות, ס"ו, 268. . אלא שהוא נוקט כיום השרפה את העשירי באב ככתוב בירמיה (נב יב), ומעין הדברים שאומר רבי יוחנן בתענית כט ע"א: "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי". אם כן, בעשירי בחודש נשרפו שני המקדשים, ועל כך אנו אבלים, אבל התאריך נקבע לפי הפסוק בספר מלכים. [ו]נלכדה בי[י]תר [בית תר] 312 במשניות מטיפוס ארץ ישראל: בית תר, כך כתוב אף בצד בכ"י קופמן, ורבו חילופי הנוסח: בתר, בית תיר, בית תור ועוד. – מבצרו ומעוזו של בר כוכבא. נפילתה של ביתר מתקשרת במסורות היהודיות ובמקורות החיצוניים עם נפילתו של שמעון בר כוכבא שעמד בראש המרד והיה הנשיא על ישראל, כפי שנכתב בתעודות היהודיות השונות מימי המרד ונחקק על המטבעות 313 ירו', סח ע"ד - סט ע"א; בבלי, גיטין נה ע"ב - נח ע"א; איכה רבה, פ"ב 105-100; דיו קסיוס, ספר סט, מהדורת בויסבין, ג, עמ' 332; אווסביוס, תולדות הכנסיה IV, 6; מסמכי מדבר יהודה, כרך ב, עמ' 133-132. ועל המשקלות, ומופיע במכתבי מדבר יהודה (איורים 35-36). אין לנו כל עדות מקבילה על חורבן ביתר, מכל מקום המרד המשיך עד חודש חשוון בערך, שכן נמצאו תעודות מחודש זה. לפיכך, או שנעשה כאן ניסיון "לעגל" את התאריך כך שיתאים לכל סדרת המאורעות, או שהמרד המשיך גם לאחר חורבן ביתר (איור 37). ונחרשה העיר – ירושלים, "כדכתיב ציון שדה תחרש" (ירמיה כו יח). כך פירש רש"י 314 רש"י למקום, בבלי, כט ע"א. , ובעקבותיו מפרשים קדמונים ואחרונים. מעשה זה אין לשייכו לימי חורבן הבית, שכן המשנה אינה מצרפת מאורע זה למעשים של חורבן הבית אלא אחרי "ונלכדה ביתר". כן אמור בירושלמי: "חרש [טורנוס] רופוס" (סט ע"ב) 315 ההשלמה על פי ציטטה שבמלאכת שלמה. , הוא טיניוס רופוס נציב יהודה בשנת 132 בפרוץ מלחמת בר כוכבא, והאגדה מקשרתו בדרכים ובמעשים שונים לרבי עקיבא 316 בבלי, בבא בתרא י ע"א; נדרים נ ע"א-ע"ב; איכה רבה, פ"ג, עמ' 137 ועוד. . "נחרשה העיר" אינו תיאור לחורבנה של העיר אלא מעשה טקסי של השלטון הרומי שחרש קו מתאר לעיר וייסד בכך את הקולוניה הרומית האלילית "איליה קפיטולינה". עם חורבן בית שני לא ייסדו הרומאים עיר רומית אלילית במקום ירושלים והיא נשארה בחורבנה, אם כי נשארו לשבת בה גם יהודים. הקיסר אדריינוס עלה לשלטון בשנת 117 ופיתח בהמשך ימי שלטונו, יחד עם מעשי הבנייה הגדולה, אף נטייה לנתינת פנים הלניות לאימפריה. במסגרת זו אף ביקש לשקם את ירושלים כקולוניה – עיר יוונית-רומית על מקדשיה האליליים, וקראה "איליה קפיטולינה". מעשה זה היה אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מרד בר כוכבא, "שכן נורא היה הדבר בעיני היהודים שנכרים ישבו בעירם ומקדשי גויים יווסדו בתוכה" 317 דיו קסיוס, ספר סט, ראו לעיל. . למעשה זה של חרישת העיר טבע הקיסר בשנת 130 לספירתם אף מטבע מיוחד ועליו נראה הקיסר חורש את מתאר העיר כקולוניה רומאית בצמד שור ופרה, מסביב כתובת לטינית: "קולוניה איליה קפיטולינה נוסדה" וברקע נס הלגיון 318 משורר, אוצר, עמ' 124-122. (איור 38). משניכנס אב ממעטים בשמחה – בשני התלמודים לא נאמר במה וכיצד ממעטים בשמחה. בתלמוד הירושלמי (סט ע"א) כתובה מימרה בשם רבי יהושע בן לוי שאסורים רק בבניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, ושמואל מחמיר הימנו. הלכה זו, על המחלוקת שבה, אמורה לגבי ההלכה בסוף פרק א שאם קיימו את כל התעניות ולא נענו אין מוסיפים ימי תענית: "ממעטים במשא ובמתן בבנין ובנטיעה", ומסתבר שהסוגיה השוותה את שתי ההלכות על המעטה בשמחה. בירושלמי, במסכת פסחים (פ"ד ה"א, ל ע"ד) ובתענית (פ"א ה"ו, סד ע"א) אומר רבי זעירה: "נשייא דנהגן דלא למשיתייא [עמרא] מן דאב עליל מנהג" 319 משנכנס אב – מנהג. . כלומר, זה מנהג ראוי ונידון כמנהג שיש לקיימו. יש מהראשונים שגרסו "למשיתייא חמרא", כלומר שנהגו לא לשתות יין, אולם ראשונים קדמונים מביאים בשם רב נסים גאון כי הוא גרס "למישתייא עמרא – להשתית את הצמר" 320 ראו אהבת ציון לפסחים, עמ' 58-57. . נראה שיש לקבל את גרסתו של רב נסים גאון, שכן אין זה דרכן של נשים להנהיג מנהג בשתיית יין, שהרי נשים בסתם אינן שותות יין, "שאין עניות ישראל שותות יין" (ירו’, כתובות פ"ה הי"א, ל סע"ב). כלומר, נשים בסתם שאינן מן העשירות המופלגות אינן שותות יין 321 ראו בסוגיה שם, והשוו הסוגיה בבבלי שם, סה ע"א, ולא כפירושם של בעל שדה יהושע לתענית פ"א ה"ו וליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 141-140, שפירשו לשתות יין. "מישתייא" היא הכנת השתי של מסכת האריגה; הלשון "למישתייא" אין פירושה אלא להשתית או לעשות שתי. . רבי זעירה (בירושלמי פסחים ותענית שם) מאשש מנהג זה של הנשים: "שבו פסקה אבן שתייה, מה טעם כי השתות יהרסון" (תהלים יא ג). הן אינן בונות את השתי לאריגת הצמר כי אבן השתייה שבקודש הקודשים, אבן היסוד שעליה הושתת העולם נהרסה 322 משנה, יומא פ"ה מ"ב; תוס', שם פ"ב הי"ד; ירו', שם מב ע"ג; בבלי, שם נד ע"ב, ועוד. . הזיקה לכתוב והדרשה יש לה משמעות רק לפי הגרסה שהנשים נמנעו מכניסת אב להשתית את השתי למלאכתן. עשיית השתי אינה נעשית בידי אישה אחת אלא בחבורה, והיא בסיס לעבודה לימים רבים. שתי הצמר חשוב יותר מן הפשתן, שכן בגד הצמר יקר וחשוב יותר, ולכן התגבש המנהג שאין מתחילים בעבודה בחבורה משנכנס אב ומחכים לכך עד שיעבור יום הצום. משפט אחרון זה שבמשנה מקומו במשנה הבאה הסודרת את דיני תשעה באב. כך בכתבי היד העיקריים, בדפוס ראשון ובדברי מפרשים קדמונים ומאוחרים.
On the seventeenth of Tamuz, the Tablets were broken by Moshe on account of the Jewish people's sin with the calf. In both Talmuds and in other Talmudic sources, they sketched out the order of events after the giving of the Torah and came to the date of the seventeenth of Tamuz. It was the day that Moshe came down from the mountain, when he saw the calf and broke the tablets: The Torah was given on the sixth or seventh of Sivan. According to the opinion of the rabbis who say the Torah was given on the sixth of Sivan, Moshe went up the mountain the next day; whereas according to the opinion of those who say that the Torah was given on the seventh, he went up it on the same day. Moshe stayed forty days on the mountain, as stated in the Torah (Exodus 24:18). He came down, however, on the seventeenth of Tamuz with the two tablets; but when he saw the people sinning with the calf, which they had made for themselves in order to worship, he flung down the tablets and broke them. 294 Yerushalmi Taanit 68c; Bavli Taanit 28b; Seder Olam Rabba 6, pp. 25-6; Tanchuma, Nasso 31.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Taanis 4:6
חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וכו': זה הדין הוא בשני תנאים האחד שתהיה סעודה המפסיק בה והשני שתהיה אותה האכילה אחר חצי היום אבל אם אכל קודם חצות סעודה המפסקת או אחר חצות ודעתו לאכול פעם אחרת מותר לו לאכול בשר ולשתות יין ומאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר ישנה רוצה לומר שישנה מנהגו לגרוע כלומר שיגרע מרבוי המאכל והמשקין ואין הלכה כר' יהודה. ואמרו בחמישי מותרין הוא מאמר רבן שמעון בן גמליאל שאמר כל השבת אסור ואפי' לאחר התענית ואין הלכה. וממה שאתה חייב לדעת כי כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ועוד יתבארו הלכות אבל במקומן ודין תעניתו כדין תענית צום כפור רוצה לומר שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקדש ועשיית מלאכה בו מגונה מאד:
This law has two conditions. The first is that the meal that he stops eating with, the second is that this meal shold be after midday, but if he at prior to noon, even if it was his intention to conclude eating with it, or after noon, and his intention is to eat more a second time, it is permitted for him to eat meat and to drink wine (see Tractate Taanit 30a), and that which Rabban Shimon ben Gamaliel said [in the Mishnah]: "ישנה" /that he should make some variation, meaning to say, he should vary his routine/custom to exclude [eating],meaning, that he should lessen the overeating and drinking. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda. And it is stated [in the Mishnah]: "בחמישי מותרין" , which are the words of Rabban Shimon ben Gamaliel who states that all that week it is prohibited and even after the fast [of Tisha B’Av], but it is not the Halakha. But from what you need to know that all of the commandments that are practiced in mourning are practiced on Tisha B’Av, and it will be explained to you in the laws of Mourning in their place (see Tractate Moed Katan, Chapter 3). And the law of its fast is like the law of the fast of Yom Kippur, meaning to say, that one is prohibited in washing and in anointing and in sexual intercourse and in the wearing of leather shoes and we add from the weekday upon the holy (see Tractate Pesahim 54b and the Laws of Fasts, Chapter 5, Halakha 7 where he rules that at its twilight, it is forbidden, but he doesn’t mentioned any addition). And the performance of work on it is very reprehensible (see Tractate Taanit 30b).
Sefaria · Rambam on Mishnah Taanis 4:6
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות . כתב הר"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ"ד דסיון וט"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש"י לפרשת כי תשא: ובטל התמיד . בגמרא שכך קבלנו מאבותינו: והובקעה העיר . פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ"ב ו') ומלכים [ב' כ"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: ושרף אפוסטומוס את התורה . כך קבלנו מאבותינו: והעמיד צלם בהיכל . כתב הר"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש"ו) : בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ . מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה"ל כ"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות] הא ל"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב: וחרב הבית בראשונה . דבמלכים (ב' כ"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא: ובשניה . דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו': ונלכדה ביתר . עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב"ם פ"ה מה' תענית: ונחרשה העיר . כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש"י:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanis 4:6
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות כשעשו העגל: ובטל התמיד כשצרו, עלי ירושלים כשנחרבה, באותו יום לא נמצאו עוד כבשים להקריב ול"נ שר"ל בימי הורקנוס וארסתבולוס כשצרו זע"ז וכן משמע נמי מב"ק [דפ"ב ב'], מיהו אי קאי אזמן חורבן, היינו זמן חורבן ראשון שצר נבוכדנצר על ירושלים ג' שנים. אבל בית שני לא משכו ימי המצור רק מניסן עד אב וא"כ כשהובקעה העיר פשיטא שפסק הכל והתמיד עמם: והובקעה העיר נכבשה בחורבן א' וב' ביום א'. [ואע"ג דכ' בחורבן ראשון, בט' בחודש הובקעה העיר. ע"י הצרות טעו בחשבון ולא רצה המקרא לשנות ממה שחשבו הם [ירושלמי]: ושרף אפוסטמוס שר יווני: את התורה נ"ל דר"ל אותה תורה שכתב עזרא, שהיה בעזרה, כדאמרינן במסכת סופרים שממנה הגיהו שאר ספרים [ועי' מ"ק פ"ג מ"ד]. או נ"ל דר"ל ששרף כל תורה שמצא. ואפ"ה קאמר התורה לשון יחיד, שכוונת אותו רשע הי' לבטל תורה בכללה מישראל: והעמיד צלם בהיכל י"א ע"י הרשע הנ"ל, וי"א ע"י מנשה ולפ"ז צריך לגרוס והועמד צלם וכו': בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ בגזירת מרגלים: וחרב הבית בראשונה דבז' באב נכנסו אויבים להיכל כשכבשוהו אחר ג' שבועות משכבשו ירושלים בי"ז בתמוז, ואכלו וקלקלו בו ז' וח'. ובט' סמוך לערב הציתוהו והיה דולק והולך עד י' סמוך לערב: ונלכדה ביתר נ"ב שנה [וי"א ע"ג שנה] אחר החורבן נתכנסו חיל גדול מישראל בביתר, ומלך גדול מישראל מלך עליהן, ושמו בן כוכבא, וטעו בו הרבה מחכמי ישראל, וגם ר"ע נושא כליו היה [כרמב"ם פי"א ממלכים ה"ג], ואמר עליו שהוא משיח. והצליח במלחמות גדולות נגד הרומיים ג' שנים ומחצה. עד שלבסוף ע"י חטא הדור, וגם חטאו שהרג לר"א המודעי דודו [כירושלמי בפרקן], כבשוהו הרומיים ע"י האדרינוס קיסר שחיק טמיא [כירוש' הנ"ל. ובסנהדרין דצ"ג ב' לכאורה משמע שהסנהדרין הרגוהו], ונהרגו עמו במלחמה תק"פ אלפים מישראל [כמסופר בוועלטגעשיכטע מבעקקער], מלבד מיליאן ומאה אלף שנהרגו בזמן חורבן הבית [כיוזעפוס פלאביוס פרק צ"ה], והרשע הנ"ל עשה א"י למדבר שממה, מלבד ירושלים שבנה אותה קרוב למקומה הראשון וקרא שמה עלי קאפיטאליום, עלי ע"ש משפחתו, וקאפיטאליום ע"ש בית ע"ז יופיטור שבנה שם לשמי. וגזר משפט מות על כל איש ישראל שיבוא תוך העיר. עד שלבסוף הימים חזר ונתבטל שם הטומאה שכינה לה הרשע הנ"ל, וחזרה לשמה הראשון: ונחרשה העיר שאחר חורבן בית ראשון היתה א"י מדבר שממה נ"ב שנים [כיומא נ"ד א'], וירושלים עצמה נעשית שוה לאדמה כשדה חרושה: משנכנס אב ממעטין בשמחה דאז מימי המרגלים נועד החודש הזה לצרת ישראל:
"The continual offering ceased." When they laid siege to Jerusalem and it was destroyed, because on that day there were no more lambs for the daily offering. It appears to me that the this passage is referring to the days of Hyrkanus and Aristobulous (the last of the Hasmonean kings), when they laid siege to one another (during their civil war.) So it also seems from Baba Kama 82b. However, if the passage refers to the time of the destruction of the Temple then it means the destruction of the 1st Temple when Nebuchadnezzar king of Babylon laid siege to Jerusalem for three years. It could not be referring to the Second Temple because then the siege only lasted from Nisan to Av, and if so when they broke into the city it is obvious that everything ceased, the continual offering included. "The Torah." It appears to me that this is referring to the scroll of the Torah written by Ezra the Scribe which was kept in the Temple courts and from which all other scrolls were checked and corrected, as it says in tractate Soferim (see mishna Moed Katan 3:4). Or it appears that this means they burned every Torah scroll they could find and the reason that the mishna says 'the Torah' in the singular is that the intent of that wicked one was to completely erase the Torah from among Israel.
Sefaria · Yachin on Mishnah Taanis 4:39-49
תוי"ט ונחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה רש"י כו' ע"ש. בסוגיא כ"ט ע"א דמפרש הש"ס לכולה מתני' [דתנן נלכדה ביתר ונחרשה העיר] נלכדה ביתר גמ' [פי' כך היה מקובל להם בקבלה] נחרשה העיר תניא כשחרב טורנסרופס וכו' יצתה ב"ק אדון זה מזומן לחיי עוה"ב ע"כ. הרואה יראה דלא נזכר בברייתא שום דבר שיש לו שייכות למה דאתי עלה נחרשה העיר ומצוה להודיע כי חסרון בפנים איתרמי וכך צ"ל נחרשה העיר נמי גמרא וכן מצאתי הגירסא בעין יעקב. והך דמייתי הש"ס תני כשחרב טורנסרופס וכו' הוא ענין בפני עצמו. ודע עוד דלפמ"ש רש"י כ"ט ע"א נחרשה כדכתיב ציון שדה תחרש וכו' [אשר הביאו התוי"ט] לא שייך הכא בסוגיא אלא לעיל במשנה כ"ו ע"ב וכזה נמצא הרבה פעמים פירושי רש"י בפיסקא צ"ל דהיה כך גירסתו בש"ס נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש וע"ז מפרש רש"י אע"ג דכתיב ציון משמעותי' כל העיר. [דע דבע"י לא הביא פירש"י כלל] ואולי עדיין צריך הש"ס לומר גמרא כלומר קבלה היא דבאותו יום נחרשה ולא אח"כ. ואודיע עוד אחת מן הפליאות בתוס' שם כ"ט ע"א ד"ה וישב עליהם וכו' ואומר ר"י אע"ג דאין אותו פסוק וכו' ובירושלמי מפרש וכו'. הנה כל הדברים האלו שאומר ר"י כבר מבואר להדיא בש"ס דילן עירובין י"א ע"ב י"ב ע"א בדברי רבא ורב אשי וצע"ג:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanis 4:6
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Five blows on the Seventeenth, five on the Ninth▾
Why ruin gathers on a date
These calamities did not all fall in one generation; across centuries they gathered onto the same dates. The Gemara names the principle (Taanis 29a): megalgelin zechus l'yom zakai v'chovah l'yom chayav — merit is steered toward a day already worthy, ruin toward a day already marked. A date, once stained, becomes the vessel for more of its kind — which is why both Batei HaMikdash fell on the same ninth of Av.
The idol: whose, and which Temple?
Which idol was set up in the Heichal? Bartenura, citing the Yerushalmi, records two opinions. One reads it as the idol of Menashe, which places the event in the First Temple; the other reads it as the idol of Apostomos, a Greek ruler, which places it in the Second. Tosafos Yom Tov adds that the two readings turn even on how the word is vowelized: v'hu'amad, ‘it was set up,’ fits Menashe, while v'he'emid, ‘he set it up,’ fits Apostomos. One word, pointed two ways, carries the memory of two different destructions.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
When the tamid stopped
‘The tamid was stopped’ is, the Bavli notes, a received tradition rather than a precisely dated event, and Mishnat Eretz Yisrael fills in the history. The Yerushalmi recalls a siege of the Mikdash when the defenders lowered baskets of gold over the wall each day to buy lambs, so that the daily offering would not lapse. Josephus records the moment it finally did lapse, for want of lambs, and the despair that settled over the people — a despair the Romans were quick to exploit in the war for the city. The break in the avodah was felt as a wound, not a technicality.
עוֹלָמוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנָה
The city plowed over
‘Nechersha ha'ir,’ ‘the city was plowed,’ is not a figure of speech, and Mishnat Eretz Yisrael fills in what it actually was. Plowing was a Roman founding rite: to establish a new city, the Romans would drag a plow along the line of its future walls. After the Bar Kochba revolt, the governor Tineius Rufus — the ‘Turnus Rufus’ of the Gemara, the official the aggados set against R' Akiva — ran that founding furrow across Yerushalayim, marking out the pagan colony of Aelia Capitolina on the ruins of the Holy City. Rashi reads the mishnah's phrase against Micah's prophecy, Tzion sadeh teicharesh, ‘Zion will be plowed like a field’ (quoted in Yirmiyah 26:18). The day's mourning sits on a literal furrow — the act of erasure was itself the founding of a city built to replace ours.
שְׁאֵלַת חָכָם
If the navi Zecharyah already names these four fasts, did the returnees of the Second Beis HaMikdash actually keep them — in an era when the Bayis stood again? The mishnayos leave it genuinely cloudy.
Series Insights
Series context▾
The foundation of the whole series
Everything the series observes rests on this mishnah. It names the calamities the fasts were set against — five on the seventeenth of Tammuz, five on the ninth of Av — and grounds the dates in events, not sentiment. The observance-laws that follow are the lived response to what is recorded here.
Part I · Describing
The Day and Its Mourning
The day itself, and how a nation holds its grief. Judaism does not let a catastrophe pass unmarked — it reaches for its oldest language of mourning, fasting, and fixes the loss into the calendar so it returns each year and cannot fade. Yet even here the mesorah refuses to let grief become the whole story: the very masechta of our fast days turns, at its close, toward the most joyous day of the year.