Tamid 7:2 — Birkas Kohanim in the Mikdash
Series · The ChurbanKodashim › Tamid › Perek 7 › Mishnah 2קָדָשִׁים ‹ תמיד ‹ פרק ז׳ ‹ משנה ב׳
Birkas Kohanim in the Mikdash
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ
Mishnah תמיד ז׳:ב׳ · Tamid 7:2
בָּאוּ וְעָמְדוּ עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם.
עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִדְרוֹם אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, וַחֲמִשָּׁה כֵלִים בְּיָדָם:
הַטֶּנִי בְיַד אֶחָד,
וְהַכּוּז בְּיַד אֶחָד,
וְהַמַּחְתָּה בְיַד אֶחָד,
וְהַבָּזָךְ בְּיַד אֶחָד,
וְכַף וְכִסּוּיָהּ בְּיַד אֶחָד.
וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת.
בַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת,
וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת.
בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ,
וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ.
בַּמְּדִינָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם, יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם,
וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן,
חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם.
They came and stood on the steps of the Ulam.
The first stood to the south of their fellow kohanim, with five vessels in their hands:
the teni (ash-basket) in the hand of one,
the kuz (jug) in the hand of one,
the machtah (coal-pan) in the hand of one,
the bazach (incense-bowl) in the hand of one,
and the spoon with its cover in the hand of one.
And they blessed the people with a single blessing.
In the medinah they say it as three blessings,
and in the Mikdash as one.
In the Mikdash they would say the Name as written,
and in the medinah by its substitute.
In the medinah the kohanim raise their hands to shoulder height,
and in the Mikdash above their heads,
except the Kohein Gadol, who does not raise his hands above the tzitz.
Rabbi Yehuda says: even the Kohein Gadol raises his hands above the tzitz,
as it says (Vayikra 9) “And Aharon lifted his hands toward the people and blessed them.”
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים
the daily blessing of the people, at the close of the morning tamid
בַּמִּקְדָּשׁ — מַה שֶּׁאָבַד
the Mikdash — the lost fuller form
בְּרָכָה אַחַת · הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ · עַל הָרֹאשׁ
one unbroken blessing · the Name as written · hands above the head
בַּמְּדִינָה — שֶׁלָּנוּ
ours
שָׁלֹשׁ · בְּכִנּוּי · כְּנֶגֶד כְּתֵפַיִם
three, Amen between · the substitute Name · to shoulder height
Summary Chartwhat does this mean?
Birkas Kohanim in the Mikdash▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What do the five kohanim carry as they emerge? | The teni, the kuz, the machtah, the bazach, and the spoon with its cover | — |
| How many blessings, and how are they said? | Medinah: three separate · Mikdash: one continuous | — |
| How is the divine Name pronounced? | Mikdash: as written · Medinah: a substitute | — |
| How are the hands raised? | Medinah: shoulder-height · Mikdash: above the head | — |
| Does the Kohein Gadol raise his hands above the Tzitz? | Tanna Kamma: No | — |
| Rabbi Yehuda: Yes | Vayikra 9:22 |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (10)▾
באו ועמדו. לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל , באו למעלות האולם: עמדו הראשונים. אלו החמשה כהנים שבידם חמשה כלים כו': וברכו את העם ברכה אחת. והן שלשה פסוקים של ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא. וקרי להו ברכה אחת, לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק כדרך שעושים בגבולים: את השם ככתבו. ביו"ד ה"א: ובמדינה בכנויו. באל"ף דל"ת. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, סרסהו ודרשהו, בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך, דהינו במקדש, שם אזכיר את שמי: כנגד כתפותיהם. לפי שצריכים נשיאות כפים, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב (דברים יח) הוא ובניו כל הימים, מה הוא בנשיאות כפים, אף בניו בנשיאות כפים כל הימים: ובמקדש. שמברכים את העם בשם המפרש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם, מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם: שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב בו: רבי יהודה אומר כו'. ואין הלכה כרבי יהודה:
באו ועמדו – for after they blessed and read and did their Divine Service that is stated above, they came to the Ascent/steps in the front of the Temple Hall. עמדו הראשונים – these are the five Kohanim that had the utensils in their hands. וברכו את העם ברכה אחת – and theses are the three verses of the Priestly Blessing (Numbers 6:24-26), “May the LORD bless you and keep you;” ”May the LORD deal kindly with you and graciously with you;” “May the LORD bestow His favor upon you and grant you peace.” But we call it one blessing because they would not answer Amen after tehm between each verse in the manner that they do outside of the Temple/Jerusalem. את השם ככתבו – with a Yud, Heh, etc. ובמדינה בכינויו – with an Aleph, Daleth, etc. for we don’t mention God’s name as it is written other than in the Temple alone, as it states (Exodus 20:21): “in every place where I cause My name to be mentioned I will come to you and bless you.” They (i.e., the Rabbis) invert the order in which it is written and expound upon it: In every place where I will come to you and bless you – which is the Temple, there I will mention My name. כנגד כתפותיהם – because they require the raising of their palms, as it is written (Leviticus 9:22): “Aaron lifted his hands toward the people and blessed them,” and it is written (Deuteronomy 18:5): “[For the LORD your God has chosen] him and his descendants, [out of all your tribes, to be in attendance for service in the name of the LORD] for all time;” just as it is he regarding the lifting of the palms, even his descendants (literally, “his sons,) for all time. ובמקדש – when they bless the people with God’s ineffable Name, and the Divine Presence is above the second joints of their fingers, they raise their hands above from their heads. שאין מגביה את ידו למעלה מן הציץ – because the name of God is written on it. רבי יהודה אומר כו' – But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda (see also Tractate Sotah, Chapter 7, Mishnah 6, where the latter sections this Mishnah is also repeated).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Tamid 7:2
They went and stood on the steps of the Sanctuary. The priests now gather back at the steps going down from the Sanctuary to the courtyard. The first ones stood at the south side of their fellow priests with five vessels in their hands: one held the teni, the second the kuz, the third the firepan, the fourth the dish, and the fifth the spoon and its covering. The “first ones” are those mentioned at the end of the last chapter: the one who cleared the inner altar, the one who cleared the menorah, the one with the firepan, the one who offered the incense, and his friend/relative. They are each holding their respective vessel in their hands. They stood on the south side. The other priests stood to their north, meaning to their left. They blessed the people with a single blessing, except in the country they recited it as three blessings, in the Temple as one. The priests now recite the priestly blessing found in Numbers 6:24-26. In the Temple they would recite this as one blessing, meaning they would not say “amen” after each verse. In the “country,” meaning outside of the Temple, when the blessing was recited in the synagogue, they would recite it as three blessings. This is how it is done, at least in Israel, to this day. In the Temple they pronounced the divine name as it is written, but in the country by its substitute. The mishnah now explains other differences as to how the priestly blessing was done in the Temple versus how it was done outside. In the Temple, they would pronounce the name of God as it is written. We should note that we no longer really know how the name is to be pronounced. Outside the Temple, and to this day, it is pronounced by its “nickname” Adonai. In the country the priests raised their hands as high as their shoulders, but in the Temple above their heads, except the high priest, who did not raise his hands above the diadem. Rabbi Judah says: the high priest also raised his hands above the diadem, since it says, “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22). Outside of the Temple, the priests would lift their hands to the height of their shoulders (as they do today), whereas in the Temple, they would lift them over their heads. The one exception is the high priest who was not to lift his hands above the diadem (tzitz) on his head. This seems to be because of the holiness of the diadem. Rabbi Judah disagrees and holds that the high priest also would lift his hands above his head.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Tamid 7:2
וברכו העם ברכה אחת . ואל תהא סבור שאין זו הברכת כהנים שאומרים במדינה, כיון שאמרו שמברכין ברכה אחת ובמדינה אנו רואים שהם שלש ברכות, דאינו כן, דאותה ברכה עצמה שאומרים במדינה אומרים במקדש, אלא שבמדינה חולקים אותה לשלש. ואיידי דהוצרך להזכיר המדינה להודיע לנו מה היא זאת הברכה, שנה כל דיני המדינה המחולקים מהמקדש בענין זה: במדינה הכהנים וכו' . הכא שנא במקדש בסוף, משום דצריך להאריך בו באמרו חוץ מכהן גדול וכו':
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Tamid 7:2
(ד) לשון הרמב"ם, רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואחר כך עשו מן העבודות מה שעשו: (ה) שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתן תחלה ועמדו על מעלות האולם קדם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד. הרמב"ם. וכן כתב בחבורו שאחר שמעלין האברין למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים וכו':
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid 7:2
עמדו הראשונים לדרום אחיהם נראה משום דהני עבדי עבודות חשובות. משו"ה עדיפי וקיימי לימין דאחריני. ולא קאמר הכא לימין. דלא תימא שהיו עומדים ופניהם להיכל. ואחוריהם לעזרה. שהיא מזרח ההיכל. אלא כאן שהיו מברכין את העם. היו פניהם נגד העם. נמצא ימינם לימין העולם לדרום. והיינו נמי דקרי להו ראשונים. במעלה. כנגד כתפותיהם כו' עמו"ק א"ח סקכ"ח.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Tamid 7:2
באו ועמדו על מעלות האולם המקטיר והזוכה במחתה ואותו שקבל הכף: עמדו הראשונים מדשני מזבח הפנימי והמנורה לדרומם של השלשה לפי שצפין חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדים לצד צפון הרא"ש ז"ל. וביד פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ד'. עמדו הראשונים להנהו שכבר עשו עבודתם קרו ראשונים כגון בעל הטנא והכוז והמחתה והבזך והכף: לדרום אחיהם הכהנים פירוש לימין אחיהם הכהנים דאלו הכהנים שלא גמרו עבודתם עדיין חשיבי טפי מהנהו ראשונים דאלו שהם עסוקים בתמיד עדיין להקטיר האברים יותר צריך לכבדם מאותם שכבר גמרו עבודתם לפיכך אותם הראשונים היו מתכבדין בזה שהיו מעמידין אותם לימין אחיהם הכהנים אלו העוסקים בתמיד עדיין ובשביל כך היו עומדין כולם בצד אחד כדי שלא יהא בל אחד יותר מחברו נראה כגדול שאם היו מקצתם עומדים לשמאל ומקצתם לימין היה כמו הטלת קנאה בין אלו של שמאל לאלו של ימין הראב"ד ז"ל: וכף וכסויה נראה מהרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תמידין ומוספין דמטוטלת שישנינו לעיל פרק ג' היתה ע"ג הכף שכתב ומכסה את הכף בבגד קטן ולא כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלעיל וז"ל ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסין במכסהו ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ע"כ: וברכו וכו' ביד בספי"ד דהלכות נשיאות כפים: את העם ברכה אחת נשאו את כפיהם כדי לברך את ישראל ברכה אחת יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בינתים לפי שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם וא"ת והרי עונין בשכמל"ו י"ל כיון דברכת כהנים אינה כי אם לברך את ישראל לא היו עונין בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהיא יום סליחה ומחילה וכפרה הרא"ש ז"ל. ומצאתי כתוב בספר חן טוב פ' נשא דף רי"ד ורט"ו דהני ג' ברכות הראשונה ר"ל יברכך בממון וישמרך מן החטא שלא ירום לבבך וגם שתתן ממנו צדקה וברכת יאר ה' וגו' ר"ל באור תורה ויחנך דעת ללמוד תורה. וברכת ישא ה' פניו וגו' ר"ל ישא ה' פניו אליך להביט אליך ולא יסתיר פניו ממך כי אם יעזור לך ללחום את מושל הרי לך ג' דרכים להנצל מהיצה"ר ובזה נתן טעם לשבח למה במקדש היו כולן ברכה אחת ובגבולין ג' ברכות יען ג' דרכים הללו להכניע היצה"ר היו נמצאים בירושלם כא' שברכה ח' יברכך ה' בממון לתת צדקה שם בירושלם מביאין את כל המעשר של האוצר וכתיב עשר תעשר כמשרז"ל עשר בשביל שתתעשר והיו מניחין מעשרותיה בירושלם ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה שלא יוכלו להתעכב בירושלם לאכול מעשרותיהם שם הרי שם היה צדקה ללומדי תורה גם שם יתנו צדקות ה' כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה להם לאוכלי מעשר א"כ הרי בידם תורה וצדקה כא' גם עזר מאתו יתברך ללחום את מושל ואם יש בידו עון המבדיל בינו לבין אלהיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון שהקרבנות מכפרים הרי שלשתן נמצאו יחד במקדש. משא"כ בגבולין שאפשר עיר א' כולם עשירים ואינם לומדים כי אם מחזיקים ידי לומדי תורה בעיר אחרת גם אותה העיר אין בידם ממה להתפרנס אלא מן הצדקה ויש עיר אחרת שאינם נותנים ולא נוטלין אלא מסתפקין בעצמם לכן כל אחת ברכה בפני עצמה יברכך ה' בממון לתת צדקה וישמרך מן החטא ע"י צדקתך אבל אינם לומדים תורה ויש מי שאין בידו לתת צדקה כי אם לוקח ומתפרנס מאחרים ומכניע יצרו בתורה ולהם ברכה ב' יאר ה' פניו אליך באור תורה ויש מי שרוצה ללחום עם יצה"ר בכח חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וה' לו בעוזריו ללחום עם מושל אבל בירושלם נמצאו שלשתם יחד לכן הם ברכה א' במקדש ע"כ בקיצור. עוד כתב בסוף הפרשה כי לכך נכתב שם ההוי"ה בכל פסוק ופסוק להורות על ברכת כהנים שבגבולים חוץ למקדש יען שבגבולים צריכין שמור יותר בשלש שמות של שלש ברכות הללו ובפרט בזמן הגלות צריכין שמירה מכל דבר רע משא"כ במקדש שכולן ברכה אחת ע"כ בקיצור: אומרים את ה' ככתבו מצאתי כתוב ארז"ל ושמו את שמו יברכום בשם המפורש הוא שם בן שתים עשרה אותיות ואותם שאין יודעין מזכירין שם יהוה ככתבו ע"כ: נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהם כצ"ל: ברכה אחת. בספר המקצעות מצאתי כתוב דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסיר ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתה בנדותה דחיישינן דילמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאיטמויי דא"ר יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם ולא עוד אלא שאינם מוציא את ישראל ידי חובתם ועליו הכתוב אומר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם וכי היכי דאסור ליה לכהן למיעל בביתא דמתנא ביה מיתא כך אסור ליה למיעל בביתא דאית ביה נדה ואי איחד לה אינדרונא ולא נפקא מינה כל ימי נדותה שפיר דמי. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע רבי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה ועוד שאלו תלמידיו את ר' עקיבא בן יוסף במה זכית לחכמה מפוארה אמר להם מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה ולא דברתי עם אשה כשהיא נדה ולא הסתכלתי בכהנים בזמן שפורשים כפיהן מכלל דאסור. שאלו תלמידיו את ר' ישמעאל כ"ג מפני מה זכיתה לכהונה גדולה אמר להם מעולם לא הקרבתי קרבן בזמן שהנדה בתוך ביתי ולא נשאתי כפי בלא נטילת ידים ע"כ ההעתקה. ולפיכך יש לתמוה מ"ט דהנך תנאי דמחמרי כולי האי בנדה והא קיימא לן דמותר להתייחד עם הנדה וי"ל דכל אלו שאמרו לא אמרו אלא לבעלי הנפש דומיא דיחזקאל דאחמיר אנפשיה במסוכנת ולכ"ע שרי וה"נ הכא לדידהו אסור הא לכ"ע שרי שאל"כ היה אסור להתייחד מיהו נראה דוקא באותם דברים הוא שיש חילוק בין בעל נפש לשאר בני אדם אבל ודאי לישא את כפיו הכהן לכ"ע אסור כיון דא"ר יודן כל כהן וכו' ומשמע שאין חילוק בשום כהן וי"ל שמא זהו הטעם משום דלנדה וזבה סמך הכתוב והזרתם את בני ישראל וגו' עד בטמאם את משכני לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנות שהם מעשי כהונה שאע"פ שברכת כהנים נוהג בגבולים מ"מ עיקרו הוא במקדש ואשכחן נמי דר"ע ס"ל במסכת שבת דע"ז איתקש לנדה דכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו הרי משמע כמעט דלענין צא תאמר לו אתקש לנדה מכלל דצריך להרחיקה אפילו מן הבית ועוד דאיכא למימר דכי היכי דע"ז איתקש לנדה ה"נ נדה לע"ז והרי זה בא ללמד ונמצא למד דנדה בא ללמד על ע"ז שמטמאה במשא ובאה נמי להיות למדה שמטמאה באהל מדרבנן כמו ע"ז דמטמאה באהל מדרבנן לענין מצות כהנים כגון הקרבת קרבנות ונשיאות כפים. וע"ז דמטמאה באהל נפקא לן מדר' יהודה בן בתירא דכתיב זבחי מתים הרי אתקש למת ועוד דבפ"ק דע"ז מפרש מהרחק מעליה דרכך דצריך להתרחק מע"ז ד' אמות והה"נ איכא למימר לנדה דהא אתקש לע"ז וכ"ש שאסור לספר עמה כשדעתו להקריב או לישא. כפיו מיהו תימא לומר שאפילו בזמן הזה היה נוהג הדבר הזה דא"ר יודן שאסור לישא את כפיו דילמא במקדש הוא דוקא קאמר מפני שמזכיר את ה' כהלכתו וצריך פרישת טהרה ביותר לפיכך אמר כמו כן שגורם לזרעו שיאבד מפני שבירך ברכה שאינה ראויה לפיכך נהפך עליו לקללה וברוב קללות הזרע מתקלל דכתיב לא יכרת ליואב וכו' דהיינו זרע וכן חם דנתקלל בזרעו והרבה כיוצא בזה ועוד הוא לא הפריש עצמו בטהרה מן הנדה וקלקל באשה והאשה עיקרה לבנים לפיכך הזרע מתקלל ועוד מצינו כמו כן בפ' שני דשבועות דכל מי שאינו פורש מאשתו נדה בניו מתים ומי שנתקדש לפרוש מאשתו אפילו סמוך לנדתה הויין לו בנים ראויין להוראה וכולה מילתא כדאיתא התם והמחמיר מתברך: ובמקדש ע"ג ראשיהם דלאו אורח ארעא שיהא ראשה של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם ועוד דאיכא למיחש דילמא אתו לאסתכולי על הידים וזה לא יתכן לפיכך היו נושאין ע"ג ראשיהם חוץ מכ"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ אבל במדינה כנגד כתפיהם היו עושין וכ"ש אם יגביהו למעלה מראשיהם שפיר דמי: למעלה מן הציץ אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מן התפילין לא חיישינן דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש ואם יש לפירש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה וגם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש היא למעלה ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהם למעלה מינכרא מילתא. ואחר שברכו העם היו מקטירין האברים ובזמן שכ"ג רוצכ להקטיר היו נוהגין בו כבוד כדמפרש ואזיל עכ"ל הראב"ד ז"ל: וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שנשאם למעלה מראשו הרא"ש ז"ל. וכתוב בספר יראים סימן ט"ו וטעם דבמקדש שריית שכינה ע"י כהנים ונאה שתהא שריית שכינה למעלה מראשותיו אבל במדינה אין שריית שכינה ע"י כהנים הלכך כנגד כתפיהן שמאחר שצריך נשיאות כפים כענין זה נקרא דבר חשוב נשיאות דבר המקובל ונראה דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידתו וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות ויש לתמוה דתנן חוץ מכ"ג שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ כהנים אחרים נמי איכא תפילין ומצינו שהחמירו חכמים בעיון תפילין יותר מבציץ דאמרינן בשבת בפ"ק חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה נ"ל דלא חמירי תפילין מטעם רבוי אזכרות אלא לענין משמוש הצריכו חכמים שלא יפלו וירמסם ברגליו שלענין דריסת רגלים לא מהני חפוי עור של בתים אבל לענין שאר בזיונות וחסרון קדושת אזכרות מהני להו לקדושת אזכרות חפוי עור הבתים ואין הקפדה בקדושת אזכרות שבתפלה אלא משום [שם] שדי לבדה שכתובה בקמטים של בתים שאינו מחופה עור ואע"פ שיש בהן אזכרות הרבה מותר להכניסן לבית הכסא הלכך מהני חפוי עור לכל דבר חוץ מדריסת רגלים הלכך לענין משמוש איתיה לקל וחומר מציץ עכ"ל ז"ל:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Tamid 7:2
באו ועמדו – כל הכוהנים, על מעלות האולם – משפט זה עוקב, מבחינה כרונולוגית, אחרי פ"ה מ"ו, שם מסופר שעם סיום העבודה כוהן זורק את המגרפה וכל השומע יודע שהכוהנים מתכנסים להשתחוויה. עתה מתוארת השתחוויה זו. עמדו הראשנים לדרום אחיהם הכהנים – הכוהנים שעבדו עד עתה מצטרפים לאחיהם שכבר עומדים על מדרגות האולם, מצד דרום, וחמשה כלים בידן – אלו כלים שקודם נלקחו לעבודה, הושארו באולם, ועתה הובאו ועליהם מסופר לעיל. הטני [ ו ] ביד אחד – פ"ו מ"א, והכוז ביד אחד – פ"ו מ"א, המחתה [ ו ] ביד אחד – פ"ו מ"ג, הבזך ביד אחד וכף וכוסויו – כיסויה, ביד אחד – פ"ו מ"ב. הכף והכיסוי נחשבו לכלים נפרדים, וכאן ברור שהכיסוי הוא של הכף, ובירכו את העם ברכה אחת – ברכת כוהנים. אלא שבמדינה אומרין אותה שלוש ברכות – בברכת כוהנים שלושה פסוקים. במקדש אמרו את הברכה כולה ברצף, ובבית הכנסת חילקו את הפסוקים. המשפט חוזר במשנת סוטה פ"ז מ"ו. שם המשנה עוסקת בתיאור "ברכת כהנים כיצד", ובין כל פסוק ופסוק אמרו "אמן" או ענייה אחרת המוצעת בספרות האמוראים. ראשיתה של ברכת הכוהנים בפרשנות משולבת לשני קטעים במקרא. בויקרא נאמר: "וישא אהרן את ידו (ידיו) אל העם ויברכם" (ט כב). עד כאן המדובר באהרן עצמו. אבל בבמדבר ההוראה מופנית אל כל הכהנים: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (ו כג-כו). בדברי הימים מסופר כיצד בירך דוד את העם (א טז ב), כמעשה כוהנים, אף שדוד עצמו לא היה כוהן, אך בכמה פעולות הוא נהג מעשה כוהן, ולא נרחיב בכך. על חשיבותם של פסוקים אלו כבר בתקופת המקרא ניתן ללמוד מכך שבמערת קבר בירושלים נמצא גליל כסף, מהמאה השביעית לפני הספירה, מעין קמע, ועליו חרותים הפסוקים של ברכת כוהנים 7 ברקאי, ברכת כהנים. . אין ללמוד מכאן כיצד נהגו במקדש, והאם התקיים מעמד מסודר של ברכת כוהנים בציבור. המידע מימי בית שני רב יותר. בעל איגרת אריסטיאס מתאר את המקדש ואינו מזכיר את ברכת הכוהנים. ברם מחבר זה מתמקד בתיאור המבנה וחפצי הקודש, וממעט להתייחס לפרטי העבודה עצמה. בספר בן סירא השתמר תיאור מפורט של עבודת הכוהן הגדול (פרק נ). היו שפירשו שהכוונה לעבודת יום הכיפורים, זאת בהשפעת מסכת יומא המספרת שרק אז עבד הכוהן הגדול במקדש. ברם בתיאור בבן סירא אין רמז לעבודות מיוחדות של החג, וכולו תיאור של יום שגרתי. בן סירא מתאר תיאור סטראוטיפי של כוהן גדול במקדש; אולי בימיו (מאה שנייה לפני הספירה) עדיין עבדו הכוהנים הגדולים במקדש. קרוב יותר להניח שגם בימים קדמונים לא עשה הכוהן הגדול את כל המלאכה, כל יום, בעצמו, והתיאור הוא אוטופי וסטראוטיפי. מכל מקום, שם מסופר שבסוף העבודה הכוהן נושא את ידיו ומברך בשפתיו (בן סירא נ כ). לפי התיאור רק הכוהן הגדול עושה כן, בניגוד לפעולות אחרות שמבצעים, לפי אותו פרק, כלל הכוהנים. אין כל ביטחון שאכן כוונת המחבר שרק הכוהן הגדול מברך, שכן הצענו כבר שזהו תיאור המדגיש את הכוהן הגדול. מכל מקום, במשנתנו אנו שומעים שבברכת הכוהנים משתתפים לא רק בני משפחת האב של היום או בני המשמרת של השבוע, אלא כל הכוהנים שנמצאו באותו יום מסיבה כלשהי במקדש: "הכל כשרין לעלות במעלות האולם... בין במשמר שלו בין שאין המשמר שלו" (תוס', סוטה פ"ז ה"ח). משנת תמיד מתחילה בתיאור המקדש וסוטה מהתיאור לטובת תיאור הברכה במדינה. חוקרים חשובים ראו בכך ראיה שברכת הכוהנים נהגה במדינה כבר בימי הבית 8 ספראי, מחקרים, עמ' 135-139. . אמנם במשנת תמיד חומרים קדומים, ויסוד עריכתה מיוחס לחכם קדמון, אבל ודאי שעריכתה מאוחרת 9 ראו גינצבורג, מסכת תמיד המסכת העתיקה ביותר של המשנה, בתוך: הלכה ואגדה, עמ' 44, וראו מבואנו למסכת. . מכל מקום, משנה זו אינה אלא ציטוט והעברה של משנת סוטה. עם זאת אכן אנו מקבלים את הדעה שברכת כוהנים נהגה במדינה כבר בימי הבית, כפי שנראה להלן. קשה יותר להבנה היא המשנה הקודמת העוסקת בעניין: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והן ברכו קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע תשמע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכות כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא" (לעיל פ"ה מ"א). המשנה מתארת גם היא את סדרי העבודה ומהווה פרק מרכזי בהבנתנו את התפילות הקדומות. הממונה פוקד להפסיק את עבודת היום-יום כדי שמשתתפי העבודה יתפללו. הם קוראים קריאת שמע (כפי הנוסח הקדום, הכולל את עשרת הדיברות 10 לניתוח קריאת שמע ראו במבואנו למסכת ברכות. ) ואחר כך הם מתפללים מעין תפילת שמונה עשרה, ברכת אמת ויציב שאחרי קריאת שמע, ברכת העבודה ו"ברכת כוהנים". במחקר מתנהל דיון ארוך בשאלה מהי אותה "ברכת כוהנים". האם היא הברכה לבחירת הכוהנים 11 ראו להלן בפירושנו למשנה הבאה. , או אולי הם בירכו את הברכה האחרונה בתפילת העמידה, וזו כבר מכונה "ברכת כוהנים" משום שבה שובצה ברכת הכוהנים את העם, או אולי הורה להם הממונה להגיד כמה ברכות, כולל לברך את העם בברכת הכוהנים. כך יובן המשפט "ברכו את העם" שאחרת אין לו משמעות 12 ראו ספראי וספראי, משנת ארץ ישראל, שבת עמ' 57; גינצבורג, פירושים ג, עמ' 28. . הקושי הוא שהברכות "אמת ויציב" ו"עבודה" אין בהן ברכה לעם. מכל מקום, המשנה שלנו והמשנה לעיל סותרות זו את זו בשאלה מתי התבצעה ברכת הכוהנים, בנפרד בסוף העבודה או בהפסקה בעבודה לצורכי תפילה. אם ברכת כוהנים היא ברכה לבחירת הכוהנים הרי שהמשניות מדברות על ברכות אחרות, אך אם ברכת כוהנים היא הברכה המוכרת היום מתפילת "שמונה עשרה" הרי ששתי המשניות סותרות. יש להניח שלפנינו התפתחות במנהגי התפילה והברכה במקדש. מן הסתם הייתה ברכת הכוהנים בשלב ראשון מעמד בפני עצמו, ומאוחר יותר, עם התחזקות התפילה הציבורית בכלל והתפילה במקדש בפרט, רוכזו כל מרכיבי התפילה יחד והתבצעו בהפסקה בהקרבת קרבן התמיד, ובסיום העבודה הסתפקו בשירה ובהשתחוויה. ברכת הכוהנים הועתקה לרחבי המדינה. העדות הברורה לכך היא תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי: "תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי" (בבלי, ראש השנה לא ע"ב; סוטה מ ע"א). לכאורה ניתן לפרש את התקנה באחת משתי צורות. או שרבן יוחנן בן זכאי חידש את עצם העברתה של ברכת הכוהנים למדינה, או שמא רק תיקן שיעלו לדוכן יחפים. הניסוח מצביע על כך שעצם ההחלטה שכוהנים עולים לדוכן לאחר החורבן אין בה חידוש, והפרשנות השנייה מתאימה יותר. עם זאת יש להסס מלהסתמך על ניסוח התקנה, שהרי הניסוח מאוחר. עדות לכך יש בביטוי "לעלות לדוכן". כפי שהוכח במקום אחר, בספרות ארץ ישראל מכונה ברכת הכוהנים "נשיאת כפים", ורק בתלמוד הבבלי נעשה שימוש במונח "עולים לדוכן" 13 ספראי, דוכן; שפיגל, דוכן. . לתקנת רבן יוחנן בן זכאי אין מקבילה ארץ-ישראלית, וכאמור ניסוח התקנה מאוחר (בבלי). על כן יש מקום לחשד שכל הניסוח משקף את התלמוד שעבורו ברכת כוהנים במדינה הייתה כבר עובדה ידועה וברורה. עדות ברורה לברכת כוהנים מחוץ למקדש יש במקור אחר: "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: כך היו אנשי ירושלם נוהגין, נכנס לבית הכנסת לולבו בידו, עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו, עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ, יצא מבית הכנסת לולבו בידו, נכנס לבקר את החולים, ולנחם אבלים, לולבו בידו, נכנס לבית המדרש נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לתוך ביתו" (תוס', סוכה פ"ב ה"י; ירו', פ"ג הי"ד, נד ע"א; בבלי, מא ע"ב). המדובר בימי הבית ובמנהגם של עשירי ירושלים 14 "אנשי ירושלים" הוא כינוי לשכבת העילית הירושלמית שעתותיה בידיה. לפי התיאור "אנשי ירושלים" הם בעיקר כוהנים. , מחוץ למקדש. נשיאת כפיים היא אפוא חלק מאורח החיים של כוהן רגיל. עוד אנו שומעים שברכת כוהנים נאמרה גם במעמדות, אלו בני ישראל שהיו מלווים את כוהני המשמרת האזורית לעבודה במקדש 15 ראו מגילה פ"ד מ"ח, והמבוא למסכת מגילה. . המדובר שם בתפילה הנערכת בירושלים, אך לא במקדש עצמו, וזו עדות להרחבת ברכת כוהנים מחוץ למקדש, אך עדיין בזיקה אליו. בספרות התנאים מכונה הברכה האחרונה בתפילת העמידה "ברכת כוהנים", וברור שהשם מעיד על מעמד מסודר בבית הכנסת יום יום. לפי דרכנו תפילת העמידה התעצבה כבר בימי הבית, וברכת כוהנים שייכת לרובד כרונולוגי זה 16 ראו על כך בנספח למסכת מגילה. . כינוי אחר לברכה האחרונה הוא "ברכת שלום"; יש להניח כי יש קשר בין הברכה "עושה השלום" או "עושה שלום" ובין סיומה של ברכת כוהנים "וישם לך שלום". זו ראיה נוספת לכך שברכת הכוהנים נתפסה כמרכיב קבוע וקדום בתפילת העמידה. תקנת רבן יוחנן בן זכאי משקפת שני תהליכים מנוגדים. במקדש עבדו כמובן יחפים. לאחר החורבן, ואולי אף קודם לכן, היו שתבעו שגם בבית הכנסת לא תהא הכניסה אלא ללא נעליים, זאת מתוך התפיסה שבית הכנסת הוא כמעין מקדש מעט. המשנה מתנגדת לכך וקובעת ש"האומר... בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור" 17 משנה, מגילה פ"ד מ"ח, וראו פירושנו לה. שם הבאנו מקורות נוספים המעידים על התפיסה שאין להיכנס לבית הכנסת בנעליים משום קדושתו. . כפי שהסברנו את המשנה שם החשש הוא שמא מינות נזרקה בו, והסרבן שייך למינים הרואים בבית הכנסת מקדש ממש. המשנה אמנם מתנגדת לתפיסה זו בתקיפות, אבל ממסורות שונות עולה שהיו שהחמירו בכך כהלכה או כנוהג. תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי היא אפוא פשרה. ברכת הכוהנים בבית הכנסת נתפסת מצד אחד כ"עבודה" במקדש ואין לעשותה אלא יחף, אבל סתם תפילה אינה עבודה ואפשר להתפלל בנעליים. לפנינו שני תהליכים מנוגדים: האחד חדירת מרכיבים מבית המקדש לבית הכנסת, והאחר הימנעות מהפיכת בית הכנסת למקדש זוטא. לשני התהליכים עדויות רבות, והם נדונו בספרות המחקר 18 חדירת מרכיבי מקדש לבית הכנסת נדונה אצל ש' ספראי, בית-המקדש ובית-הכנסת. התהליך השני נדון אצל ז' ספראי, מקדש מעט; תא-שמע, מקדש מעט. ברכת כוהנים נמנית עם הקטעים שקוראים ואין מתרגמים. בביאור הלכה זו עסקנו בפירושנו למגילה פ"ד מ"י. . ובמקדש ברכה אחת – אמרו את ברכת הכוהנים ברצף. המשנה מדברת על העברת ברכת הכוהנים מהמקדש למדינה. מהמשנה לא ברור מתי התחולל מעבר זה. אנו מקבלים את הדעה שברכת הכוהנים עברה לבית הכנסת כבר בסוף ימי הבית השני. הברכה בבית הכנסת נחשבה כמעין עבודה, והחילו עליה את חובות העבודה במקדש. היא נעשתה בעמידה, ללא נעליים, לא לאחר שתיית יין 19 ראו פירושנו למגילה פ"ד מ"ח; לעמידה ראו ספרי במדבר, לט, עמ' 42; בבלי, לח ע"א, ומקבילות. , לאחר נטילת ידיים 20 ירו', ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א; מדרש תהילים, קלד, עמ' 518; ספרא שמיני, מכילתא דמילואים הכ"ט, מה ע"ב; ספרי במדבר, לט, עמ' 42 ועוד, ולהלן. , ודין בעלי מומין בבית הכנסת כדין בעלי מומין במקדש (להלן), כסיכום הבבלי: "ואיתקש ברכה לשירות" (שירות בבית המקדש – סוטה לח ע"א). מאוחר יותר, בברייתא דנידה, אף נדרש שהיא תיעשה בטהרה 21 ברייתא דנידה היא חיבור בתר-אמוראי שיש בו הלכות מחמירות שספק אם צמחו בבית המדרש. . גם משנתנו משרה אווירה זו של השוואה בין ברכת הכוהנים במקדש וזו שבבית הכנסת. מסר ספרותי זה אינו מקרי, ונועד לשרת מגמה דתית ברורה. בתוספתא מסר זה ברור עוד יותר: "כשם שנשיאות כפים במקדש כך נשיאות כפים בגבולין" (סוטה פ"ז ה"ח). ו במקדש אומרים את השם ככתובו – השם המפורש, ובמדינה בכינויו – "השם" או "אלוקים" (ב-ה'). לפי המשנה במקדש בירכו באמירת השם המפורש. שם ה' נזכר בכל אחד מהפסוקים, וביטאו את השם המפורש. בבית הכנסת השתמשו בכינוי, בשם אדנות או אלוקות. מסורת זו בדבר אמירת השם המפורש במקדש בכלל, ובברכת כוהנים שבו בפרט, חוזרת במקבילות, ומצינו כמה גישות מנוגדות. אמירת השם המפורש נזכרת בשני הקשרים. הקשר אחד הוא בתפילת (וידוי) הכוהן הגדול ביום הכיפורים. לפי המסורות המאוחרות (הפיוטים) הברכה הייתה בשם המפורש, ומשפט זה הוחדר למשנה. ברם לפי נוסחאות המשנה המקוריות, ולפי מסורות אחרות, מצינו בנושא זה גישות שונות בשאלה האם אמר הכוהן את השם המפורש או שאמר בכינוי, "אנא בשם", או אולי אף רמז לכינוי משני עוד יותר 22 הארכנו בכך בפירושנו ליומא פ"ג מ"ח. . ההקשר השני הוא ברכת הכוהנים, ואף כאן מצינו גישות שונות: "ושמו את שמי, שמי המיוחד שלי. מגיד שהן מתברכין בשם המיוחד. יכול אף בגבולין יהו מתברכין בשם המיוחד? ת"ל ושמו את שמי, ולהלן הוא אומר 'לשום שמו שם' (דברים יב כא). מה להלן מקדש אף כאן מקדש. אלא משרבו הפרוצים חזרו להיות מוסרין אותו לצנועים שבכהונה. אמר רבי טרפון מעשה והייתי עומד עם אחי הכהנים בשורה והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו שאמרו בתוך נעימת אחיו הכהנים" (ספרי זוטא, ו כז, עמ' 250). מקור זה יש לקרוא בקפידה. חלקו הראשון מעיד שבגבולין אין אומרים את השם המפורש. זו בוודאי עדות ראלית המשקפת את המוכר לחכמים. המציאות שהכירו היא שאין משתמשים בשם המפורש. מציאות זו עולה ממשנתנו ומעדויות נוספות שחלקן יובא להלן. המדרש מתאר מצב מצוי זה כרצוי. לא מן הנמנע שיש כאן ניסיון לתאר את המצוי כרצוי, אך אין בידינו מידע שיאפשר לפתח טיעון אפשרי זה. החלק השני הוא היסטורי ורומז לשינויים שהתחוללו בזמן שבית המקדש היה קיים. "פעם" כל הכוהנים ידעו את השם הקדוש, ומאוחר יותר מסרו אותו רק ל"צנועים" 23 לשימוש כללי בשם ראו גם בבלי, חגיגה טז ע"א. . הסיפור של רבי טרפון מצמצם את השימוש בשם הקדוש לכוהן הגדול בלבד 24 כך גם ייחסו לעזרא שימוש בשם המפורש בעת הברכה לעם. ירו', ברכות פ"ז ה"ג, יא ע"ג; מגילה פ"א ה"ז, עד ע"ג; בבלי, יומא סט ע"ב; סופרים פי"ג ה"ה, עמ' 242. . חלוקה מרובדת זו של המדרש מונעת אפשרות לפרש ש"כיום", בימי חכמים, הצנועים שבכהונה משתמשים בשם המפורש. שחזור מרובד זה מופיע בירושלמי: "בראשונה היה אומרו בקול גבוה, משרבו הפרוצין היה אומרו בקול נמוך. אמר רבי טרפון עומד הייתי בין אחיי הכהנים בשורה, והטיתי אזני כלפי כהן גדול, ושמעתיו מבליעו בנעימת הכהנים. בראשונה היה נמסר לכל אדם, משרבו הפרוצים לא היה נמסר אלא לכשירים" (יומא פ"ג ה"ז, מ ע"ד). גם בירושלמי שתי מסורות קרובות אך לא זהות. גם לפי הירושלמי רק הכוהן הגדול השתמש בשם המפורש, ומאוחר יותר המשיך להשתמש בו אך בקול נמוך, לבל ידעו הכוהנים (והעם) מהו השם. המסורת השנייה בלתי תלויה ומוסרת על מסירת השם המפורש. ייתכן שאין לה כלל קשר לברכת כוהנים, והיא משקפת יחס לשם המפורש בימי חכמים עצמם. אך להערכתנו יש ללמוד מסורת זו בזיקה למסורת בספרי זוטא ושתיהן עוסקות בברכת הכוהנים, במקדש ובמה שהיה פעם. בבבלי מובאת מסורת קרובה אם כי מפורטת יותר, ומוסבת על ימיהם של חכמים: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב... תנו רבנן: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. תניא, אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן, והטיתי אזני אצל כהן גדול, ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים. אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו; וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא" (קידושין עא ע"א 25 המסורת בקהלת רבה, ג יא, היא עיבוד של הבבלי. ). המסורת בבבלי מספרת על המשך שימוש מוגבל בשם הקדוש. חכמים יודעים את השם הקדוש ומלמדים אותו לבכירי התלמידים. על רקע זה ניתן להבין שגם "צנועי הכהונה" זוכים לקבל את ה"שם" ושותפים בו כמשאב כוח חברתי. מסורת זו שימשה לחוקר חשוב אחד כמקור מרכזי לתאוריה שלמה בדבר קשר בין הכוהנים לבין חוגי הסוד ששימרו והשתמשו ב"שם המפורש" והיו בעלי המונופול על "זכויות" השימוש בו. כפי שכבר כתבנו 26 ראו הנספח למסכת שקלים. , בתקופת המשנה והתלמוד היוו הכוהנים קבוצה חברתית מובחנת שהיו לה מנהגים חברתיים, כללי התנהגות וסמלים חברתיים. מבחינה מסוימת היוו הכוהנים אופוזיציה סמויה או דרך חילופית לבית המדרש. מבין השיטים של ספרות חז"ל משתמע שיש לכוהנים הלכות משלהם, והם נחשבים, גם בעיני חכמים, למי שמקפידים בקיום מצוות בכלל מעבר למקובל בחברה. אין צריך לומר שהכוהנים הקפידו על דיני טהרה, אך מעבר לכך הם הקפידו, הקפדת יתר, גם על מצוות אחרות, וכמובן גם על ייחוסם. על רקע זה מובנת הטענה שהכוהנים ראו עצמם, ואולי גם נחשבו על ידי חכמים, כמי שיש להם נגישות מיוחדת לתורת הסוד ולשימוש בשם המפורש 27 ראו גרינוולד, תורת הסוד. . להערכתנו אין די במקורות שציטטנו כדי לאשש טענה זו. העדות בתלמוד הבבלי היא שימוש משני במקורות ארץ ישראל. בארץ ישראל כל שבידינו הן מסורות שבעבר, במקדש, היו משתמשים בשם המפורש. אפילו אם המסורות משקפות זיכרון ראלי, הרי שאין לכך קשר לכוהנים בימיהם. המסורת בבבלי מלמדת על המשך השימוש בשם המפורש, אך לאו דווקא בזיקה לכוהנים. אזכור הכוהנים בא רק בגלל שיטת הציטוט של הבבלי, ואינה מלמדת על זמנם. לא כאן המקום לבירור השם המפורש ושימושו בתורת הסוד. נסתפק כאן בסיכום מקוצר 28 עסקנו בכך בהרחבת מה בנספח למסכת חגיגה. . אין ספק שבחברה היהודית נחשבה תורת הסוד למקור מידע חשוב, ולמשאב כוח חברתי. האמון ב"שם המפורש" היה בלתי מוגבל וייחסו לו עצמה בלתי מוגבלת. חכמים מבטאים הסתייגות משימוש ב"שם המפורש", ואפילו איסור על כך, "שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב, עמ' 56; קהלת רבה, ג יא), אך לעולם אין בדבריהם זלזול בו. מכל מקום חכמים מדגישים ערכים אחרים כלימוד תורה ושמירת מצוות, ודוחקים לשוליים את השימוש בשם המפורש כנתיב לעבודת ה'. אחד הביטויים המתונים לדחיקה זו הוא הגבלת הפצת המידע, כפי שעולה מהבבלי שציטטנו וממקורות נוספים. חכמים עצמם ממעטים להשתמש בשם המפורש. הם מייחסים את השימוש בו רק לבודדי בודדים (כגון קהלת רבה, ג ג), לדורות עברו, למשה או לאנשי כנסת הגדולה (מדרש תהילים, לו ח, עמ' קכו). מכל אלו משתמעת התנגדותם או הסתייגותם משימוש תכוף בו. אנשי הסוד השתמשו כמובן במשאב זה בתדירות רבה יותר 29 לעומת זאת ספר הרזים כולל טכניקות השפעה על המלאכים הממונים בכל יום. על השבת ממונה הקב"ה עצמו, אבל אליו אין פונים בעזרת טכניקות השפעה אלא בתפילה וללא הזכרת שמו המפורש. , וההסתייגויות של חכמים מכוונות בעיקר כנגד חוגים אלו. עם זאת, חכמים אינם נמנעים מלרמוז שגם להם הזכות והכוח להשתמש בשם הגדול והנורא. מכל מקום, אין ספק שבדברי חכמים מובהר הבהר היטב שאין שימוש בשם המפורש בברכת כוהנים מחוץ למקדש 30 ראו פסיקתא רבתי כב, קיד ע"ב, ומדרש תהלים, צא ח, עמ' 400, הקובע שישראל מתפללים ואינם נענים משום שאינם משתמשים בשם המפורש. המימרה מיוחסת לרבי פנחס בן יאיר החסיד. מסתבר שחסידים השתמשו בשם המפורש וייחסו להם עשיית נסים בשמו. . ריבוי האיסורים 31 משנתנו; מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש יתרו יא, עמ' 243; ספרי במדבר, לט, עמ' 42; מג, עמ' 48, ועוד. מלמד אולי כי היו ששיבצו את השם המפורש בברכת הכוהנים. ביטוי לכך יש אולי בהכללה שבתוספתא: "כשם שנשיאות כפים במקדש כך נשיאות כפים בגבולין" (סוטה פ"ז ה"ח). אמנם לא נאמר שמשפט זה חל על אזכור השם המפורש, אך התוספתא מכירה את המשנה ואין להתעלם מניסוח ההלכה שבה. מכל מקום, ההתנגדות לאזכור השם המפורש היא כנראה חלק מההסתייגות של חכמים מעולם הקמעות בפרט, ומתורת הסוד בכלל. בעלי תורת הסוד וכותבי הקמעות הרבו להשתמש בשם המפורש לכל צורך וכדבר שבשגרה. חכמים מבטאים הסתייגות מהשם, וזאת מבלי לזלזל בערכו, כוחו והשפעתו. שאלה זו של המאבק הסמוי בתורת הסוד נבחנה בנספח למסכת חגיגה. אם כן, כמה גישות לפנינו: 1. במקדש השתמשו בשם המפורש בברכת כוהנים (משנתנו וכן בבלי, חגיגה טז ע"א). 2. פעם השתמשו במקדש בשם המפורש, אבל בסוף ימי הבית רק צנועי כהונה השתמשו בו, ובצורה מוסתרת. 3. במקדש רק הכוהן הגדול אמר את השם המפורש בברכת כוהנים. 4. במקדש אמר פעם הכוהן הגדול את השם המפורש בברכת כוהנים בקול רם, אבל מאוחר יותר היה אומרו בהבלעה כדי שלא יישמע. 5. גם כיום אפשר להשתמש בשם המפורש בברכת כוהנים. הרקע ההיסטורי למסורות על כך שפעם השתמשו במקדש בשם המפורש, ומשרבו הפרוצים או הפושעים צמצמו את השימוש בו, אינו נהיר. לא ברור אם זו מסורת ראלית או מסורת אגדית, ואולי אין זו אלא מסורת פולמוסית הבאה להוריד מערכם ומקדושתם של אחרוני הכוהנים. הכוהנים הגדולים בסוף ימי בית שני היו צדוקים, ורק טבעי לשער שהפרושים וחכמים הסתייגו מלאפשר להם שימוש במקור הכוח המופלג והיוקרתי. עם זאת, הכוהנים בוודאי לא היו שותפים לתחושות אלו. ייתכן שיש לצרף את המסורת על הפסקת השימוש בשם המפורש למסורות בדבר צמצום שאר מרכיבי הנס במקדש (הפסקת השימוש בחוט של זהורית ביום הכיפורים, הפסקת השימוש במים המאררים להרשעת סוטה או לזיכויה 32 ראו על כך להלן פ"ט מ"ט, ושם נרחיב בכך. ). מצטרפת למסורת זו המסורת בדבר הפסקת השימוש באורים ותומים (סוטה פ"ט מי"ב). במסורת האחרונה עסקנו במקומה, ונראה כי אפשר שיש לקשרה להשתלטות הצדוקים על המקדש. הסבר אלטרנטיבי הוא שחכמים הסתייגו מכך שהמקדש ייחשב כמחולל נסים והעדיפו לראותו כמרכז לשמירת מצוות, הקרבת קרבנות, לימוד תורה ואיסוף צדקה וחלוקתה. שני ההסברים האחרונים מאפשרים לשער שבפועל המשיכו כוהנים, ואולי גם חסידים, להשתמש בשם המפורש, וודאי שידעו אותו ולימדוהו את בניהם ותלמידיהם. אבל חכמים רצו לצמצם את השימוש בשם המפורש במקדש, ועוד יותר בחברה ובבית הכנסת בסוף ימי הבית ולאחר חורבנו. ובמדינה ה כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפותיהם – פרישת כפיים הייתה צורת התפילה הקדומה במזרח הקדום (איור 73), אבל בימי חכמים היא יוחדה לכוהנים. נשיאת הכפיים של הכוהנים נזכרת במקורות רבים, וכאמור כך כונתה פעולת ברכת הכוהנים כולה. המדרשים כבר התייחסו לצורת תפילה מיוחדת זו ואמרו שריבון עולמים עצמו כביכול עומד מאחורי הכפיים הפרושות (במדבר רבה, יא ג, ועוד). ובמקדש על גבי [ המזבח ] ראשיהן –נשיאת הכפיים היא בגובה ראשי המברכים, ולא רק עד הכתפיים, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ – האיסור היה תאורטי, שכן בפועל השתמש הכוהן בציץ רק בחגים, ובעיקר ביום הכיפורים. ביתר ימות השנה, גם אם נוכח במקדש, הרי שלא השתמש בבגדים. אלו אופסנו ונשמרו על ידי הרומאים וניתנו לעם כמחווה של כניעה והשפלה 33 ראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה. . ספרות חז"ל המדברת על הבגדים של הכוהן הגדול, ועל השימוש בהם, מתעלמת מפן "מעשי" ועצוב זה. רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – בתלמוד בבלי נערכות השוואות נוספות בין ברכת כוהנים בגבולין ובמקדש (סוטה, מ ע"א), אך קשה לדעת אם הן משקפות מסורות היסטוריות על מה שהיה נעשה במקדש או רק על מה שראוי היה שייעשה, ושנעשה או לא נעשה בבית הכנסת האמוראי.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Tamid 7:2
באו ועמדו - רומז אל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואח''כ עשו מן העבודות מה שעשו אחר כך החלו עולים במעלות האולם והראשונים הם חמשה כהנים שזכר אותם ואחר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד כמו שנתבאר בסדר שזכרנו ופרשנו הענין שנשאר מן ההלכה הזאת בשביעי מסוטה ושם פירשנו אותו פירוש גמור תדרשנו משם:
Sefaria · Rambam on Mishnah Tamid 7:2
באו ועמדו . ל' הר"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז"ל הרמב"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו: עמדו הראשונים . פי' הר"ב אלו הה' כהנים כו'. וז"ל הרמב"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ"כ בחבורו פ"ו מה"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב"כ וכו': כף וכסויה . עמ"ש בזה במ"ד פ"ה: ברכה אחת . פי' הר"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס"ד במ"ו פ"ז דסוטה. [*אלא שבמדינה כו' . ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ"ק דב"ק מ"ש שם בס"ד]: כנגד כתפותיהם . פי' הר"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש"ש [פ"ו דסוטה] בס"ד: שנאמר וישא וגו' . גם על זה פקח עיניך וראה מ"ש שם בס"ד:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid 7:2
באו ועמדו על מעלות האולם ר"ל לאחר שעבדו הכהנים כל עבודות אלו והשתחוו ויצאו, באו כל העובדים ועמדו על הי"ב מעלות שלפני האולם: עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים הראשונים הם אותן שנזכרו בפ"ו ששמשו בהיכל, שעכשו בידן היו הכלים הריקנין וכדמסיק, וזה להראות שכבר עשו עבודתן בשלימות כמו שנצטוו. ואחיהם דהכהנים, הם העוסקים באברי התמיד: הטני ביד אחד שדישן בו המזבח בהיכל: והכוז ביד אחד שהטיב לתוכו הנרות: והמחתה ביד אחד שהכניס בה הגחלים: והבזך ביד אחר הוא אותו הכהן שהכניסו המקטיר שיריק הקטורת מהבזך לתוך חפני המקטיר: וכף וכסויה ביד אחד הוא המקטיר [וע' מ"ש פ"ה מ"ד]. ואפשר שהבזך היה ביד המקטיר. ועמדו אלה הה' על ימין מעלות האולם, והמתינו על אחיהן הכהנים שעסקו ביני ביני בהעלאת האברים מהכבש להמזבח. וכשגמרו גם הם, באו גם הם ועמדו לשמאל הראשונים. דלאותן שזכו לעבודת ההיכל חלקו להם כבוד לעמוד לימין. וכשגמרו ועמדו שם כולם, ברכו לעם ברכה וכו': וברכו את העם ברכה אחת היא ברכת כהנים, וקרי לה ברכה א', מדלא ענו העם עליה אמן בין פסוק לפסוק כמו שעושין בגבולין, רק בסוף כל הג' פסוקים ענו אמן. [ואפשר דגם בברכת כהנים שאינה ברכה להקב"ה ממש. עכ"פ כיון שהזכירו בה השם לא ענו אמן, אלא עונין עליה ברוך שם כבוד מל"ו, וכן משמע סתמא דש"ס דקאמר שאין עונין אמן במקדש [כתענית דט"ז ב']: במקדש היו אומרים את השם ככתבו בברכת כהנים קוראין השם ככתבו ביוד הא ויו הא: ובמדינה בכנויו באלף דלת נון יוד. שאף כל ששה שמות האחרים נקראין כנוי נגד שם הויה ב"ה, מדהוא שם העצם: במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם דרך הגבהה, כמ"ש וישא אהרן את ידיו וגו' ויברכם. מיהו התוך שבכפיהם צריך שיהיה כלפי מטה: ובמקדש על גבי ראשיהן מפני כבוד שם המפורש שמזכירין: שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ מפני שהשם כתוב עליו: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אף על גב דאינו מפורש שם שנשאם למעלה מהציץ. עכ"פ מדכתיב אל העם, משמע שלא היה לעומת ידיו מלפניהן ומלאחריהם רק העם, ולא כתפיו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Tamid 7:7-20
Mishnah Insights
An amalgam of commentaries, including original insights.
These insights draw on the commentaries to this Mishnah and on the recorded shiur. Those commentaries often rest on earlier sources — the Gemara, the Yerushalmi, the Rishonim, and one another — without always saying so; where they do, we generally cite the one we read. Every commentary consulted is kept, verbatim, with this page.
Birkas Kohanim, sealed onto the morning avodah▾
עֲשֵׂה לְךָ רַב
R' Yehuda (bar Ilai) · Dor 4 · Usha — רַבִּי יְהוּדָה
The stam ‘Rabbi Yehuda’ of the Mishnah is R’ Yehuda bar Ilai — its most frequently cited sage. A disciple of R’ Akiva and one of the five students who rebuilt Torah after the Hadrianic persecutions, he was called rosh hamedabrim b’chol makom, honored to speak first wherever the Sages gathered (Berachos 63b).
What ‘the Name as written’ means
The mishnah says that in the Mikdash the kohanim said the Name as it is written and elsewhere by its substitute. Bartenura specifies the difference: in the Mikdash they pronounced the Shem HaMeforash itself, spelled yud-heh; everywhere else, the kinuy (aleph-daled). The explicit Name could be spoken only there.
When in the service it fell
Rambam and Tosafos Yom Tov place the blessing precisely: it came after the limbs of the morning tamid were carried up to the mizbeach — the kohanim who had served inside then blessing the people from the steps of the Ulam. It was a fixed part of the daily morning service, not a rite of its own.
Its home in two masechtos
Rambam notes that he has already explained this blessing in full in the seventh perek of Sotah, and gives here only its Mikdash setting — the same mishnah placed in two masechtos, worked out in Sotah and set in the avodah here.
Series Insights
Series context▾
Where this sits
This is the Mikdash form of a blessing we still say every day — and the series holds it up beside its everyday version. Here the Name is spoken as written, the kohanim bless as one voice from the steps of the Ulam, and the whole thing is fused to the avodah it crowns. What we do now is the outline the Churban left us; this mishnah lets us hear the blessing at full volume, in the one place it could be.