שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא . פי' הר"ב, לפי שקדושה שקדש שלמה את הבית, קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וכן קדושת ירושלם קדשה לעולם, אבל קדושת ארץ ישראל לא קדשה בכבוש ראשון אלא לשעתה, עד שחזרו עולי בבל וקדשוה קדושה שניה ואותה קדושה קדשה לעתיד לבא, ע"כ. וזו היא סברת הרמב"ם כפי מה שהאריך על לשונו התי"ט, אבל לא כתבו ראיה מהיכא נפקא לן דקדושת ארץ ישראל משונה מקדושת המקדש וירושלם, דקדושת המקדש וירושלם אמרינן הכא דקדושתם הראשונה קדשה לע"ל, ולא כן אמרינן בקדושת א"י. ולכן הנני מביא משנה ערוכה דפ"ו דשביעית (מ"א) , שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד וכו'. ואם איתא דקדושה ראשונה קדשה לע"ל אמאי נאכל, אלא ודאי דקדושה דעולי מצרים לא קדשה לע"ל. ובטעמא דמלתא נמי י"ל, מלבד מה שכתבו המפרשים ז"ל, דקדושת המקדש וירושלם נתקדשה ממש על ידי ישראל בבניינם וחנוכם, ואם היו רוצים להרחיב המקום ההוא כמו כן היה הרשות נתונה להם, וכאשר היו עושים אותו בכל התנאים הצריכים במלך ונביא וכו' (עי' שבועות פ"ב מ"ב) , היה לו לאותו התוספת הקדושה עצמה שיש לו לעיקר ולא פחות, ולכן הוה ליה כאדם המקדיש דבר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ומשום הכי אותה קדושה לא בטלה. אבל קדושת א"י לא נתקדשה ע"י בניינם וחנוכם, אלא משבאה לידם ע"י כבושם נתחייבו לנהוג בה כל הקדושות הראויות לה של מעשרות ושביעית וכיוצא בה, וכבר נרשם להם גבולותיה סביב מפי נביא כמ"ש בס' יהושע, ואף אם יכבשו משם ולהלאה אין אותו כבוש מקדיש המקום ההוא שיהיה לו קדושה דאורייתא (ב)[כ]תוספת העיר והעזרות, שהרי סוריא הם מארצות שכבש דוד שהיה מלך ע"י עצת סנהדרין ואורים ותומים כמו שאז"ל ואחרי אחיתופל וכו' אלו סנהדרין ואורים ותומים כדאיתא בברכות (דף ג:) , שעל פיהם דווקא היה יוצא למלחמה, ואעפ"כ קראוה כיבוש יחיד ולא קדשוה בקדושת הארץ מדאורייתא, אלא כל הקדושות הנוהגים בה מדבר התלוי בארץ הם מדרבנן להיות שאינה מגבולי א"י. ולכן כאשר גלו מתחילה אזלא לה קדושתה לענין שיחיד הדר בה אח"כ לא היה חייב לנהוג בה דיני מעשרות ושביעית, כי ע"י כבוש רבים נקדשה ומשנכבשה מהם בטלה כבושם, משא"כ קדושת ירושלם ומקדש דלא נתלית בכבוש שנאמר שכבוש הגוים יבטלנה, אלא במעשה ידיהם ובנינם וחנוכם, ולכן אף כי נכבשה מהם אח"כ ונתבטל ממנה כל המצות התלויות בכבוש מ"מ לא נתבטל ע"י זה הקדושה אשר הוקדשה במעשה ידי אדם שלא ע"י כבוש, דאין הכבוש מבטל אלא את שכנגדו ממש וכל התלוי בו, והוא הכבוש שבו היה תלוי קדושת הארץ, ולא קדושת המקדש וירושלם שלא היה תלוי בכבוש לבד כי אם בדבר אחר, ולמדקדק יפה בלשונו של הרמב"ם נראה שזו היא טעמו ממש, אלא שתלה קדושת המקדש וירושלם בהשראת שכינה, ואף כי אמת הוא לפי מ"ש אין אנו צריכים לטעם זה: ועל פיו נמי נטעים למה לא נתבטל קדושת הכבוש השני כשנכבשה מהם פעם אחרת, ועל הדרך שפירש דבריו הרב תי"ט, והוא דבכבוש שני לא נטלוה בכח זרוע מיד המושל בה שנאמר כאשר יבא אחר ויקח אותה מידם בכח זרוע בטל כבושם, אלא ברשות בעליה אשר היתה בידם באותו זמן נכנסו בה והחזיקו בה, ולכן אם בעליו הראשונים היו באים אח"כ ונוטלים אותה מידם הין הכי נמי דהיינו אומרים דבטל כחם הראשון בחזר בעלים הראשונים, כמו שאמרנו בכבוש הראשון שבזרוע נטלוה וכשבאו מי שיהיה ונטלוה מהם בזרוע מבטל כח הזרוע השני לכח זרוע הראשון, אבל להיות שבחרבן בית שני נכבשה הארץ ממלכות אחר אשר לא היו בעליו הראשונים אשר ברצון לבם נתונה להם, לא אלים כחם לבטל הקדושה אשר נקדשה בכח חזקתם ברצון בעליהם, דבשלמא ע"י כבוש יש טענה לומר כמו שאתם לקחתם אותה מבעליהם בכח זרוע שלא כרצונם גם אנו עושים כן לכם, וע"י זה כבושם מבטל כח כבוש הראשון, אבל הכא אין להם הטענה הזאת והרי הם כגוזלים קרקע מיד בעליהם ממש ואין קרקע נגזלת . ועוד י"ל טעם אחר על פי מאי דתנן בשביעית פ"ז, מאמתי הוא נקרא אנס משישקע. ופירשו המפרשים מאמתי נקראת הארץ אשר גזל האנס על שמו לענין שיהיה חשובה כשלו לכל דבר, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן. ולכן נאמר דחש הקב"ה על כבוד הארץ הקדושה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, שמא תשכח מפי זרעו שתהיה ארץ הזאת ארץ ישראל, מחמת אורך הגלות הזה האחרון המר והנמהר, ותקרא על שם הבעלים עובדי בעלים ואשרות השולטים בה בעונותינו, כמו שעינינו רואות שכמה ארצות אשר נכבשו נקראים דווקא ע"ש הבעלים השולטים בה שנשכח זכרם של הבעלים הראשונים, ולכן חפץ ורצה שעוד היום גדול לא ינהגו מנהג הפקר בה כשאר הארצות אלא שתהיה משונה במעשיה ובקדושתה, ובזה סימן אית ליה בגויה מי היו בעליו הראשונים ולא ישתקע שמם ממנה לעולם, ומשום הכי לא תקום ולא תהיה לעולם נקראת על שם האנס, ובזה הסימן אף כי אינו מתפשט בכל הארץ דלא הניחו בקדושה ראשונה אלא מה שכבשו עולי בבל, מ"מ בזכרון אנו זוכרים מה שהיה מקדם כאדם הנותן סימן קטן לזכור בו דבר גדול וע"י אותו סימן קטן אין אותו דבר גדול נשכח, משא"כ אם לא היה לו בזכרונו אפילו אותו סימן שהיה הכל נשכח ממנו. ורז"ל הקדושים המה ראו מעשי ה' אשר עשה לעמו ישראל, ועשו משמרת למשמרתו והניחו אף מה שלא נכבש מעולי בבל אלא מעולי מצרים בכמה עניינים בקדושה הראשונה, וכן עשו לארצות השוכנים אצלה שהם סוריא וכיוצא בה שכבש המלך ישראל, והכל לכבוד הארץ הקדושה הזאת, ע"ד הדבק לשחוור וישתחוו לך (עי' רש"י ברכות נו.) . ומה"ט בחרבן בית הראשון בטלה הקדושה הראשונה ולא חש הקב"ה שישתקע שם בעליה ממנה, להיות שכבר הבטיח להם לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם (ירמיה כט, י) . ובמשך זמן מועט זה א"א שישתקע שמם מעליה, להיות שנות אלו של שבעים שנה שנים מועטות, והם שני חיי אדם אחד בנוני כדכתיב (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכמה אנשים היו בעולם שראו חרבן ראשון ובנין השני, ועוד בגלות בבל היו סמוכים מאד לא"י כמו שאז"ל (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב כט: איכ"ר פ"ג ג) על אותו האיש שהיה חורש וברחה הפרה ממנו והוא רץ אחריה וביום אחד מצא עצמו שבא מבבל לא"י. ולכן מחמת קרוב בעליה אליה אין שמם נשכח מעליה, משא"כ בגלות אדום שבארבע רוחות השמים נתפזרו, ובזמן מועט אילולי זה השינוי שנעשה בא"י משאר ארצות כבר ב"מ נשכח זכרם מעליה: ועוד י"ל, ע"ד דרש שדרשו רז"ל בכתובות (דף קיא .) כל הדר בבבל כאלו דר בא"י. וכן אמרו (שם קי:) כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוק. שמטעם זה כאשר הגלם לבבל לא רצה שיהיו היחידים הנשארים בא"י יעלו על עולי בבל במה שיתחייבו לנהוג בה המצות התלויות בארץ, אלא הואיל ובטלה קדושתה יהיו אף המה כאחיהם אשר גלו, כדי שיראו וידעו גולי בבל שיש לבבל מדרגה שוה לא"י בהיותה חרבה, שאין נוהגין בה קדושת הארץ כמו בבבל, אבל בגלות אדום שגלו בחוצה לארץ ממש בארבע פינות העולם, אילולי נהגו בא"י קדושת הארץ קצת, היו כלם אומרים הא כל אפיא שוים, א"י בהיות' חרבה הנה היא אינה חשובה אלא כחוצה לארץ, וזה אינו שכל הדר בא"י אפי' בחרבנה דומה כמי שיש לו אלוק משא"כ הדר בח"ל בכל זמן, ואם לא יתנו לבם לזה נמצא שלא יתנו לבם לחזור בתשובה כדי לחזור ע"י לארצנו ולנחלת אבותינו, וה' היודע עתידות צפה וידע שכל הקצים יכלו ואין הכל תלוי אלא בתשובה (עי' סנהדרין צז:) , ולכן השאיר אחריה ברכה בצוותו שכל מה שכבשו עולי בבל אף שגלו תתנהג בה קדושת הארץ, כדי שיחרד לבם עליה ויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו אשר הגלנו מארצנו הקדושה אשר כמה מצות נוהגים בתוכה מה שאין אנו יכולים לנהוג פה בחוצה לארץ, וע"י זה יתנו לבם לחזור בתשובה כדי שיחזירם ה' על אדמתם ויהיה ה' עליהם לאלוק ולפטרון, כדאיתא במדרש (בר"ר פמ"ו ט) שאמר הקב"ה לאברהם אם בני נכנסים לארץ אני אהיה להם לאלוק ולפטרון ואם אין בני נכנסים לארץ איני עליהם לאלוק ולפטרון. וזה החששה לא חשש ה' בגלות בבל שלא היה תלוי גאולתם וחזרתם לארץ בתשובה אלא בקץ אשר קצץ להם ה' לסוף שבעים שנה בלי תשובה היה מחזירם, והתשובה לשם לא היתה מועלת כי אם שתהיה הגאולה שלימה ויציאה ביד רמה כימי צאתם ממצרים, שלזה לא זכו מפני שלא שבו כתקונו כמשאז"ל (ברכות ד.) על פסוק (שמות טו, טז) עד יעבור עמך וכו' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו וכו' זו ביאה שניה, מלמד וכו' אלא שגרם החטא: וגם על הדרך הנסתר אפשר לומר, דלהיות שהכבוש הראשון היה ע"י עולי מצרים אשר עליהם נאמר (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל . כי בכח חמשים שערי בינה התלוי' בה' ראשונה של שם, המקבלת אורה מהיוד, כי י' פעמים ה' בגי' חמשים, ולכן אורה רב, ותוקף האור הזה הגדול הוא הנעדר, כמבואר בזהר שמות דף ט' ע"ב ז"ל: בגין דגלות קדמאה הוה מבית ראשון, ובית ראשון הוא רזא דה' קדמאה, ולקבל שבעין שנין דילה גלות' דבית ראשון הוה שבעין שנין, ואינון שבעין שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו והוה פרודא מן שמא עלאה רזא דה' עלאה, וכדין יו"ד רזא עלאה אסתלק לעילא לעילא לאין סוף ובית ראשון עלאה קדישא לא נביע נביעו דמיין חיין דהא מקורא דילה אסתלק, ואיהי שבעין שנין דגלותא בגין דאיהי שבע שנין אקרייא כד"א (מלכים א' ו, לח) ויבנהו שבע שנים, ואי תימא דשלטא מלכות בבל לעילא ברזא דשבעין שנין ח"ו, אלא נהור' ונביעו דאמא עלאה הוה נהיר ונחית לתתא, כיון דחטו ישר' ושלטא מלכות בבל הוה חפי ואחשיך ההוא נהירו ותתאי קדישין לא נהירין, כיון דתתאי לא הוו נהירין מגו שולטנו ומלכותא דבבל אסתלק ההוא נהורא וההוא מבועא עלאה דהוה נביע רזא די' אסתלק לעילא לעילא באין סוף, כדין אינון שבעין שנין לא הוו נהירין בההוא נהירי דאתמנע, [ודא] הוה ודאי גלותא דשבעין שנין, ע"כ. ולהיות שהאור הגדול הזה של היוד הוא הנעדר, וגם שנתעלה לעילא לעילא הרחק מאד מן הארץ הקדושה הזאת, מהאי טעמא לא נשאר כח בה להתנהג בקדושתה אשר נקדשה ע"י אותו האור, אבל הכיבוש השני הנעשה מעולי בבל ע"י אור האספקלריא שאינה מאירה שהיה עמהם כדכתיב (יחזקאל א, א) ואני בתוך הגולה. ה' אחרונה של שם, מלכות שמים הנקנית בשלשים מעלות (עי' אבות פ"ו מ"ה) , כי כן מאורה באה אליה מאות ו' של שם הקודמת לה כי כן ו' פעמים ה' בגי' שלשים, ולהיות שאין אורה רב כאור ההא ראשונה לכן לא היה להם כח לכבוש אז כל הארץ ולהחזיק בה כבתחילה, אלא דווקא עד כזיב כתרגומו (עי' תרגום יונתן בראשית לח, ה. ועי' ברש"י שם) פסק, פסקו מלכבוש, וקדושת אותה הה' אחרונה הצעירה מקדושת הראשונה שלא האירה באותו הבית אחרון, שעל כן היה חסר ה' דברים מן הראשון (יומא כא:) כידוע ליודעי חן, פרחה בחרבן אותו הבית השני, ולהיות שהעדר הארץ באותו זמן היה העדר מועט לגבי העדר הראשון וכמבואר בזהר הנ"ל ז"ל: כיון דאעדיאו שלטנו דבבל, ישראל כלהו לא אהדרו לאדכאה למיהוי סגולה שלימתא כמלקדמין, אלא זעיר זעיר בערבוביא, ולא הוו דכיין כמה דאתחזי, ועל כך נביעו עלאה לא נביע ולא נהיר אלא דאהדר לאנהרא זעיר זעיר מגו דחקא דשמאלא, ועל דא אתגרו בהו בישראל קרבין סגיאין עד דהחשך יכסה ארץ, וה' תתאה אתחשך ונפלא לארעא ונביעו עלאה אסתלק כמלקדמין, בגין דמלכות אדום אתתקף וישראל אהדרו לסרחנייהו, ועל דא ה' בית שני אתחרב, וכל אינון תריסר שבטין דילה כחושבן משיריין דלהון אינון בגלותא דמלכות אדום, ונביעו עלאה אסתלק [מ]ההוא נביעו דקיימא עלה כד"א (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, אבד ההוא נביעו דמקורא עילאה דהוה נגיד ומשיך מלעילא, וכדין הוה פרודא בה"א בית שני ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דלהון תריסר שבטין סלקין לחשבן סגי, ע"כ. משום הכי לא היה מן הראוי שתשאר הארץ שממה מחמתו, כ"ש דאיכא למיחש שתאבד זכרה מזכרון הקדוש אי לא הוה עבדינן סימן בגוה, הרי בזה יצאנו ידי טייול בפרד"ס בענין זה התלוי בארץ הקדושה הזאת, וה' יצילני משגיאות ויזכני למען חסדו להשתקע באוירה המחכימת פתי אני וזרעי לעבודתו יתעלה, ויחזיר קדושתה הראשונה למקומה אכי"ר:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Eduyot 8:6