הפרק עוסק בדיני תקיעה בשופר. במשניות א ו-ב מדובר על תקיעת שופר במקדש ובמדינה. פתיחה זו מושכת אחריה שתי משניות נוספות העוסקות במצוות החלות במקדש ובמדינה, והן קשורות לתקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי, והמהפכה הדתית המיוחסת לו במקורות חכמים. יתר הפרק חוזר לעסוק בדיני שופר ותפילת ראש השנה. הדין העקרוני שיש לתקוע בשופר לא נאמר במפורש; הוא יוצא בבירור מן המקרא 1 ראו המבוא למסכת זו. , והמשנה רואה בו נתון הידוע לכול. הפסוקים בתורה העוסקים בתקיעת שופר מתפרשים על בית המקדש בלבד: "שבתון זכרון תרועה... והקרבתם..." (ויקרא כג כד-כה); "יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה..." (במדבר כט א-ב). בשני המקומות הקרבת הקרבן צמודה לתקיעה בשופר. אמנם ניתן היה להפריד בין המצוות, אך נראה שכך הבינו קדמונים את הציווי. ההחלטה לתקוע ב"מדינה" היא אחד הצעדים הקדומים שננקטו להחלת מעמדות החג בכל ישראל, וכבר עסקנו בכך במבוא. איננו יודעים מתי הוחלט לתקוע בכל בית יהודי, אך הלכה זו התפשטה כבר בימי בית שני. על בסיסה של הלכה מקובלת זו הוסיף רבן יוחנן בן זכאי הלכות נוספות שתידונה להלן. תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי מהווה, אפוא, עדות לתהליכים שקדמו לה, ומאפשרת לתארכם לפחות לסוף ימי בית שני. מן המשנה עולה בבירור שמקובל היה שלא לתקוע במדינה בראש השנה שחל בשבת. טעמה של אבחנה זו יידון להלן. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעים – לעתים קרובות המקדש מופיע ככינוי לירושלים, כשם שבמקרא לעתים הר ציון אינו העיר אלא המקדש 2 הרמב"ם אומר זאת בפשטות כמובן מאליו; רש"י, המאירי ואחרים מפרשים ש"קדש" משמעו המקדש בלבד, ולא ירושלים. פירוש זה מופיע אצל הר"ן וראשונים נוספים; כפי שנראה להלן ברור שבמקורות המקבילים הכוונה לכל ירושלים. . הווה אומר, במרוצת הדורות חל כאילו טשטוש ועירוב בין שני המונחים, והמקדש העניק את שמו והאציל מיוקרתו ומקדושתו על כל העיר. בהמשך משנה ב מדובר על תקיעה בשופר בירושלים ואף בסביבותיה, וברור, אפוא, שכאן המקדש הוא כל העיר. ברור ממשנתנו שהתקיעות הן חלק מעבודת המקדש שבשלב משני עברה גם למדינה. הקשר למקדש ברור, שכן התקיעה היא בראש ובראשונה על הקרבנות. אבל לא במדינה – המשנה מבחינה בין שלושה סוגי מקומות: המקדש, המדינה (כל הארץ) ומקום שיש בו בית דין. תקיעה בשופר בשבת במקדש ובכל הארץ מציבה בפני ההלכה מצב די מקובל של התנגשות בקיום מצוות: תקיעה בשופר אסורה בשבת, אם כי מהות האיסור אינה ברורה, ומצד שני היא מצווה מן התורה. יתרה מזו, לכאורה אם היא אסורה בשבת צריכה הייתה להיות אסורה גם ביום טוב. הכתוב ציווה על תקיעה ביום החג, אבל אין בכתוב המקראי התייחסות ברורה ליום טוב שחל בשבת. דרכי הסבר אחדות מוצעות במקורות. לפי הבבלי תקיעה בשופר, כמו נגינה בכל כלי נגינה אחר, אינה מלאכה, אך נאסרה שמא יטלטל את השופר 3 בעל שושנים לדוד מקשה למה לא גזרו שאסור לתקוע משום החשש שמא יתקן כלי שיר. זו הסיבה שהבבלי משתמש בה כדי להסביר את איסור הנגינה בשבת. . אם יש רקע ראלי אמתי לגזרה, הרי הוא במציאות שבה תקיעת השופר נעשית בכל בית ולא רק בבית הכנסת. ואכן, כפי שראינו במבוא, רווח היה הנוהג שכל אדם תקע בשופר לעצמו. הנוהג עוצב, מן הסתם, לפני שעוצבה תפילת הציבור בראש השנה, והמשיך אף לאחר שהתפשטה ההלכה לתקוע בתפילת ראש השנה בבית הכנסת 4 ראו להלן, פירושנו למשנה ח. . במקדש התירו מלאכות האסורות מדרבנן, ולכן הותרה תקיעה בשופר במקדש גם בשבת (בבלי, כט ע"ב). הירושלמי מסביר שתקיעה אסורה בשבת משום מלאכה, אך קיימת גזרת כתוב מיוחדת שלפיה יש פעמים שתוקעים בראש השנה ויש שמסתפקים בהזכרת התקיעה: "מזכירין" (נט ע"ב), ופירשו חכמים שתוקעים ביום חול ובשבתות אין תוקעים אלא רק מזכירים את התקיעות, ובמקדש תמיד תוקעים. לומדים זאת מהפסוק "והקרבתם – במקום שהקרבנות קריבין" (שם). בנימוק נוסף בסוגיית הירושלמי האמורא שואל: "מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה"? (שם) 5 מעניין שהרא"ש, שפירושו תלוי כמובן בתלמוד הבבלי, מזכיר גם פירוש זה. , ותשובתו היא שדרשת הכתוב מחייבת תקיעה גם במקום זה. השאלה מגלה פן נוסף בבעיה ההלכתית. כידוע קידשו חודשים בראייה. את החודש החדש קידשו בראש השנה, וממילא אי אפשר היה לבשר על כך ברחבי הארץ ובתפוצות אלא לאחר ראש השנה. אם כן, רק בירושלים ובמקדש ידעו כי היום הוא בוודאות ראש החודש, וממילא גם ראש השנה. בכל יתר המקומות חגגו את ראש השנה מספק. כפי שראינו במבוא היו גם שמתוך אותו הספק חגגו שני ימי ראש השנה. על כל פנים, שאלת הגמרא משקפת את הטענה שבמקדש תוקעים גם בשבת כיוון שרק שם יודעים בוודאות כי זה יום החג, ותקיעה בשופר דוחה שבת, ואילו במקום שבו ראש השנה חל רק מספק לא תדחה תקיעה מספק מצווה מהתורה. הסבר זה מופיע במפורש במדרש פסיקתא רבתי (בחודש השביעי, מא, דף קעב ע"ב), הקושר את התקיעה בשבת עם המקום שמקדשים בו את החודש. לסיכום, מסתמנות שלוש שיטות: לפי הבבלי איסור תקיעה נובע מגזרת חכמים, לפי פירוש אחד בירושלמי תקיעה היא מלאכה והותרה במקדש מגזרת הכתוב, ולפי פירוש שלישי (שני בירושלמי שם) הותרה תקיעה במקום שיודעים בו בוודאות את התאריך של ראש השנה 6 ראו עוד שטינפלד, על התקיעה, המהלך בדרך שונה. . בתוספתא אומרים בפשטות שתקיעת שופר אסורה בשבת אף שראש השנה ודאי, כלומר גם במקום שבית הדין קיים והתאריך של ראש השנה מובטח (פ"א ה"ז). תוספתא זו מתנגדת, אפוא, להסבר שבפסיקתא, ולשיטתה יש לקבל אחד משני ההסברים הקודמים. לא נאמר כיצד הירושלמי פותר את שאלת טלטול השופר. את טלטול הלולב פתרו על ידי הבאתו לבית הכנסת בערב שבת 7 משנה, שבת פ"ב מי"ג, ולהלן בסיכום משנה ב. , ומן הסתם כך נהגו גם בשופר. ייתכן גם שהיו שהתירו טלטול שופר לשם מצווה 8 ראו פירושנו לביצה פ"א מ"ה. . מישחרב בית המקדש – לאחר החורבן עברה הסנהדרין ליבנה, התקין – המונח "התקין" משמעו החלטה הלכתית שאינה מעוגנת בכתובים, אך המונח משמש גם לתיאור החלטות משתנות בכל תחום שהוא. רבן – רבן יוחנן בן זכאי הוא הראשון המכונה "רבן". הכינוי מתאר את מי שלימים היו הנשיאים. רבן יוחנן בן זכאי לא היה נשיא, ובשום מקום אינו מכונה בתואר זה, אך הוא היה אב בית הדין והמנהיג המרכזי של הדור, יוחנן בן זכיי שיהו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין – התקנה של רבן יוחנן בן זכאי היא בבחינת מהפכה חברתית, ואחד הביטויים החשובים להתאוששות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר החורבן. החורבן היכה את העולם היהודי בהלם דתי 9 לתיאור התקופה ומקומו של רבן יוחנן בן זכאי בה ראו אלון, תולדות, עמ' 78-53; אדרת, מחורבן לתקומה; ספראי, בחינות, וראו בנספח לפרק זה. . המקדש היה המרכז הדתי-רוחני של העם, וכאן התרכזו כל מעמדות הציבור הדתיים. קשה היה לתאר חיים יהודיים ללא המקדש. הסנהדרין שכנה במקדש, וזה היה בסיס הלגיטימציה שלה. הסנהדרין יונקת, כאילו, את סמכותה מן המקדש, ובלעדיו אין לה אותה הילה וסמכות. רבן יוחנן בן זכאי פעל להשתית את חיי העם היהודי על בסיס שונה, מעין נתיב חלופי לעבודת אלוהים, ללא בית מקדש, מבלי לפגוע בחשיבות שהייתה למקדש בשעתו. במרכז חיי היום-יום הדתיים של העם ניצבו לימוד התורה, הצדקה והתפילה. אף אחד מהם לא היה ערך חדש, הם היו מוכרים בחברה הדתית של סוף ימי בית שני, אך נחשבו לערכים של הפרושים, ולנחלתה של קבוצה קטנה בעם. עתה הפכו לערכים מכוננים של כלל החברה היהודית. רבן יוחנן בן זכאי קומם את יבנה כמרכז רוחני חדש לעם ישראל, וכאן כונן את הסנהדרין המחודשת 10 סנהדרין זו מכונה לעתים במקורות "בית הוועד". האבחנה בין המוסדות מעורפלת, ונראה שבפועל היו רוב הדיונים בפורום מצומצם, והוא המכונה "בית הוועד". . יבנה הייתה עיר (פוליס) קטנה במישור החוף, ועתה הפכה למרכז לימוד התורה. חוקרים מכנים את התקופה שבין המרידות (132-70) בשם "תקופת יבנה", על שם העיר שהייתה מרכז הלימוד וההנהגה. ההחלטה לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה מבטאת את ההכרה שלבית הדין יש סמכות אף ללא מקדש. יתר על כן, בהחלטה זו יבנה רוכשת את מעמדה כחלופה חלקית לירושלים. יבנה אינה קדושה כירושלים, אך בפועל יש לה אותן זכויות והיא ממלאת אותו תפקיד חברתי ודתי כמו העיר הנערצת והחרבה 11 ראו ספראי, ירושלים. . הרקע ההלכתי להחלטתו החשובה של רבן יוחנן בן זכאי תלוי בדרכים השונות שהוצעו להבנת היחס לתקיעה בשופר בשבת. לפי התלמוד הבבלי החליט רבן יוחנן בן זכאי כי מותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת במקום שבו בית הדין יושב. בית הדין ישגיח על הציבור וימנע טלטול שופר שלא כהלכה. לפי הפירוש הראשון בירושלמי בית הדין ביבנה נתפס כמעין מקדש. מה שהותר במקדש, מכוח גזרת כתוב מיוחדת, הותר גם ביבנה. לפי הפירוש במדרש פסיקתא רבתי והפירוש השני בירושלמי, יבנה היא מקום שמקדשים בו את החודש, וממילא מותר לתקוע בה בשבת שכן יודעים בה בוודאות מתי ראש השנה חל. החידוש הוא ביישום הכלל ההלכתי על יבנה, ואולי גם בהכרה שההחלטות על קידוש החודש הנופלות ביבנה תקפות כמו ההחלטות שנפלו בירושלים. לפי הבבלי החידוש ההלכתי מצומצם במהותו; גם לפי הפירוש השני של הירושלמי החידוש צנוע, וכמעט מתבקש מעצם ההחלטה לקדש חודשים ביבנה. לפי הפירוש הראשון בירושלמי (השני ברשימתנו) זהו חידוש הלכתי תאולוגי מרחיק לכת המעניק ליבנה מעמד של מעין תחליף למקדש. מבחינה חברתית הרקע ההלכתי חשוב פחות; בפועל יבנה מצטיירת כתחליף לירושלים וההלכות המיוחדות של עיר הקודש חלות עליה, לפחות חלק מהן. התלמוד הבבלי מספר על המעמד שנפלה בו ההחלטה, ומעיד בכך על חשיבותה ועד כמה הנושא היה טעון ורגיש: "תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו הערים מתכנסין. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע! אמרו לו נדון. אמר להם נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו נדון, אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין 12 “להשיב" הוא המונח הטכני לדיון בבית המדרש. השיעור החל בהצעת “המשנה", כלומר הלכה מוסכמת, ואחריו הייתה "התשובה", כלומר הדיון, ובעקבותיה הסיכום ההלכתי. לאחר המעשה" (כט ע"ב). נפתח בביאור המעשה: המדובר בשבת שבסוף חודש אלול, העדים הגיעו כדי להעיד על ראש החודש ועדותם התקבלה, לפיכך הציע רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בשופר. לא נאמר מה היו שיקוליו וטיעוניו, ולעיל הצענו את האפשרויות השונות. מהסיפור משמע שביבנה פעלה קבוצת הנהגה, או קבוצת חכמים, המכונים בני בתירא (בתירה), ואלו התנגדו לתקיעה ותבעו דיון בבית המדרש. משמעה של הדחייה היה שבפועל לא יתקעו בשופר בראש השנה הזה, שכן ראש השנה אינו זמן לימוד והכרעת הלכה. בכך גם ייקבע אולי תקדים לשנים הבאות. גם רבן יוחנן בן זכאי הבין את החששות הללו, ולכן דורש לתקוע ולקיים את הדיון המסודר בעתיד. לאחר התפילה, ומן הסתם גם לאחר החג, תבעו בני בתירא לקיים את הדיון, אך רבן יוחנן בן זכאי דחה את הדיון בטענה שכבר נשמעה קרן ביבנה, הונהג תקדים ואין לבטלו. רבן יוחנן בן זכאי מצטייר כמי שחשש מדיון. הרי גם הוא ידע שקיים סיכוי רב שראש השנה ייקבע בשבת. בני בתירא הניחו כי לא יתקעו בשופר, אך רבן יוחנן בן זכאי שרצה במהפך צריך היה לבקש דיון מקדים. על כן מסתבר שרבן יוחנן בן זכאי רצה ליצור את התקדים, ורצה שההכרעה תתנהל לא בישיבה סגורה של חכמים אלא במעמד הציבורי בבית הכנסת. היו חוקרים שפקפקו בכל המעשה. הם חשדו בו בעיקר בשל אופיו הסיפורי. המעשה מופיע רק בתלמוד הבבלי, ואף זו סיבה לחשוד בו. כך גם הופעת בני בתירא. אלו מופיעים בוויכוח בין הלל להנהגה הוותיקה על הקרבת קרבן פסח בשבת, ויכוח שבו "ניצח" הלל ובזכותו מונה לתפקיד נשיא 13 ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א והנספח לפרק זה. . הדמיון בין הסיפורים רב. בשניהם הוויכוח הוא בין החכם לבין "בני בתירא". בדרך כלל ויכוחים הם בין חכמים, והופעתה של קבוצה המכונה "בני..." היא נדירה. שני הוויכוחים הם על קיום מצוות החג בשבת, ובשניהם החכם מצליח להשליט את דעתו. הסיום ה"טוב" הוא כמובן טבעי, ובאופן טבעי יש בספרות חז"ל מסורות על ניצחונותיה של דרכם הלמדנית, והכישלונות מוצנעים, אף שוודאי היו גם כאלה. עם זאת, קיים גם הבדל בין הסיפורים. העיקרי שבהם הוא שסיפורו של הלל הוא למדני, והטיעונים והמשא והמתן ההלכתי תופסים בו מקום מרכזי. כך בסיפור עצמו, וכך גם בעיבודיו בתלמוד הבבלי והירושלמי. לעומת זאת בסוגיית ראש השנה הטיעון ההלכתי נדחק ומוצנע. בדיוננו במעשה הלל ראינו כי היו שטענו שהופעת בני בתירא מושפעת מהמעשה בראש השנה. יש גם החושדים באופן הפוך וטוענים שהופעתם של בני בתירא כאן מושפעת ממעשה הלל. ברם, ייתכן שמדובר בקבוצת הנהגה בני אותה משפחה שפעלה תקופה ממושכת. חכמים מבני בתירא היו פעילים בימי הבית (רבי יהודה בן בתירא הראשון ויוחנן או יונתן בן בתירא) 14 ראו הנספח למסכת פסחים. , וחכם אחר בשם רבי יהודה בן בתירא היה פעיל בשלהי דור יבנה. אין, אפוא, מניעה כי אכן בני בתירא השתתפו בשני הוויכוחים. כל זאת אף שאיננו יודעים יותר מזה על הקבוצה ועל מעורבותה בחיי בית המדרש. יתר על כן, גם אם נכללו בסיפור הבבלי מרכיבים סיפוריים כמקובל באגדות התלמוד, אין בכך כדי לערער את גרעין המסורת עצמה. הגרעין ההיסטורי כולל שני מרכיבים עיקריים. הראשון הוא עצם ההחלטה של רבן יוחנן בן זכאי להכיר ביבנה כמקום שחלים עליו חלק מדיני ירושלים. ההחלטה לקיים את מעמד קידוש החודש ביבנה הייתה צעד ראשון בכיוון זה, והחלטה זו של רבן יוחנן בן זכאי הייתה בעלת משמעות הצהרתית מרחיקת לכת. המרכיב השני הוא התחושה שלהחלטה אין בסיס הלכתי מספק, ועורך התלמוד או הברייתא מדגישים מרכיב זה. הרי ברור שרבן יוחנן בן זכאי צפה שייתכן מצב שבו ראש החודש יחול בשבת, ולו רצה לחדש חידוש הלכתי היה צריך לדון על כך מבעוד מועד. יתר על כן, לפי הסיפור רבן יוחנן בן זכאי משתמט, כאמור, מהדיון הלמדני ומשתמש בתרגילים "פרוצדורליים" טכניים, ונראה שהוא חשש שאכן אין לו דרך להצדיק את ההלכה באמצעים הלכתיים. עם זאת, רבן יוחנן בן זכאי מעוניין בפן העקרוני-חברתי, ופן זה חשוב לו יותר מהטיעונים ההלכתיים. אלו שני המרכיבים של גרעין הסיפור ויש לראות בהם עדות היסטורית לזמנה, גם אם הסיפור כמות שהוא לפנינו כבר הפך למעין מיתוס ונכללו בו מרכיבים אגדתיים. אמר רבי לעזר – לעזר הוא הכתיב הארץ-ישראלי של אלעזר. האות אל"ף נפלה שכן בני הגליל לא הגו אותה. רבי לעזר הוא כמובן רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, לא התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהו תוקעים אלא ביוונה – יוונה הוא הכתיב הארץ-ישראלי המלא ליבנה; שם העיר נכתב להלן גם ב-וי"ו אחת: "יונה", בלבד – רבי אליעזר מתייחס לתקנתו של רבו ומסייגה, אבל בעדי נוסח טובים אחדים הדגשה זו חסרה 15 ת, מדלק, מרא, מרת4, מרש, מרג. . עדיין נותרה ההסתייגות, אך תוקפה מרוכך. ברור שבפועל דן רבן יוחנן בן זכאי רק ביבנה, שהרי בה חי ופעל. נראה שרבי אליעזר אמר את דבריו רק כאשר הוקם בית דין במקום אחר, לא ביבנה עצמה. בחלקו האחרון של דור יבנה עבר מרכז הכובד ללוד, ומאוחר יותר לביתר ששימשה כמרכז בימי מרד בר כוכבא, ואולי גם מעט לפניו. איננו יודעים לתארך במדויק את מעבר הסנהדרין והנשיאות מיבנה, ואף לא ברור האם קיבל מישהו את המינוי של נשיא אחרי מותו של רבן גמליאל. מכל מקום, סביר שהסנהדרין שכנה ביבנה כל ימי רבן גמליאל. רבן גמליאל מת עוד בחייו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שכן במעשה נידויו של רבי אליעזר רבן גמליאל כבר נעדר, ואי אפשר להסביר את היעדרותו אלא על בסיס ההנחה שכבר לא היה פעיל, או שנפטר. את מקומו, אולי ללא תואר רשמי, מילא רבי טרפון איש לוד. על רקע המעבר הבלתי פורמלי ללוד יש להבין את הדיון שלפנינו. דבריו של רבי אליעזר מובנים, אפוא, רק לאחר שהסנהדרין עברה ללוד, והוא מנסה לצמצם את חידושו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה בלבד. רבי אליעזר בולט באופיו השמרני. דרכו בהלכה היא שאין ליישם חידושים עקרוניים על מצבים מתחדשים ומשתנים, ובדרכו ההלכתית הוא מהלך גם במשנתנו. אמרו לו – חכמים, אחד ביוונה (יבנה) ואחד בכל מקום שיש בו בית דין – בכל מקום שבית הוועד מתכנס בו יתקעו בשבת. אין לנו עדויות רבות שתקעו בשבת של ראש השנה, ולכאורה יש להסיק שדעתו של רבי אליעזר התקבלה. ברם, המדרש אומר בפשטות: "ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בכל מקום אלא בעינטב" (פסיקתא רבתי, מא, עמ' קעב ע"ב). עין טב שליד לוד היה המקום שמעמד קידוש החודש בוצע בו מדור אושא ואילך. בעין טב תקעו, אפוא, בשבת, וזו ראיה ברורה כי ההלכה נקבעה כחכמים. בפיוטים ארץ-ישראליים מן הגניזה נמצאות עדויות להמשך הנוהג של תקיעה במקום שיש בו בית דין, כמו גם עדויות להמשך קידוש החודשים בעדות ראייה במאות השישית והשביעית 16 כל זאת בניגוד למסורת מימי הביניים אשר לפיה כבר רב האי גאון מוסר כי במאה הרביעית הותקן הלוח ובוטלו סדרי עדות החודש. ראו, למשל, מסכת סופרים פי"ט ט-י; ספראי, המאה שנעלמה, עמ' 59-56. , ועל המשך התקיעה בראש השנה שחל להיות בשבת 17 הר, ענייני הלכה, עמ' 78. . כך, למשל, סודר הפייטן: הזהיר בועד שיהוא תוקעים בבית הועד בשבת וראש השנה חיזקם בלימוד שיהא שופר קשור לעמוד בשבת וראש השנה ברר לעדה שלא יתקעו אלא בפני ראשי [תעודה] בשבת וראש השנה. לאחר בתים מספר הוא ממשיך: בשבת וראש השנה חיזק ושימעה שלא יהיו בחוץ לארץ תוקעים תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה אבל זוכרים זכרם לקבעה... בשבת וראש השנה קול שופר נשמע להללה כתיקון המסור לסנהדרי גדולה 18 פליישר, פיוט, עמ' 63-62 וראו הערתו של מוסקוביץ, תקיעה. ברם עדיין אין בדבריו דחייה לדברי פליישר, והסברו מאולץ עוד יותר. עם זאת, ברור שהנוהג המתואר אינו הלכה בבלית אלא ניסיון ארץ-ישראלי לרצות את ההלכה הבבלית ולהראות כי אין הם נוהגים בניגוד לה. אין ספק שהפיוט מבטא את נמיכות הקומה של בני ארץ ישראל בפני ההלכה הבבלית. זו תופעה שאנו מכירים היטב בשלבי הדעיכה של מנהג ארץ ישראל משלהי המאה העשירית ואילך. . נראה שהפייטן מספר על מחזה שראו עיניו ואינו מפייט רק על בסיס המשנה. הוא מלמד כי המשיכו לתקוע בראש השנה שחל בשבת, אך רק במקום מושב בית הוועד. אמנם בבית האמצעי הוא קובע שבחוץ לארץ אין תוקעים ובארץ תוקעים, ברם אין להסיק מכאן שבכל ארץ ישראל תקעו, אלא שאין סנהדרין בחוץ לארץ. בבית זה הפייטן רומז לדרשה המצויה בתלמוד הירושלמי שיש ימי תרועה ויש ימי זיכרון שבהם אין תוקעים. הדרשה מתאימה יותר להסבר הבבלי מדוע אין תוקעים במדינה בראש השנה שחל להיות בשבת. הפייטן אף רומז למנהג תמוה של קשירת השופר לעמוד. פליישר צודק בהסבירו שיש כאן הד לחדירת ההלכה הבבלית שהדגישה את איסור טלטול השופר, ומצאה לכך מעין פתרון הלכתי. נחזור למשנתנו. הדעה של "אמרו לו" היא למעשה דעת התנא קמא בראשית המשנה. הבבלי מנסה למצוא הבדל בין דעה זו לבין הכלל הראשוני במשנה, אבל לפי פשוטה של משנה זו אותה עמדה. את הכפילות יש להבין על רקע עריכת המשנה. בתחילה צוטטה משנה קדומה ואחריה מחלוקת של פרשנות המשנה הקדומה, משלב מעט מאוחר יותר. אמנם רבן יוחנן בן זכאי התקין על "מקום שיש בו בית דין", אבל בפועל הוא התייחס לבית הדין של ימיו שישב ביבנה, ומשום כך התעוררה המחלוקת כאשר בית הדין עבר מיבנה. לפי פשוטם של דברים יש כאן שתי דעות, וחכמים בסיפא הם התנא קמא. הכפילות אינה בלתי רגילה. לעתים מובאים דברי התנא קמא, אחר כך מובאים דברי התנא החולק בתוספת נימוק או הגבלה, ודברי התנא הראשון מוכפלים בבחינת תגובה לתנא השני 19 ראו פירושנו למשנה, שבת פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; שם, מ"ז; פ"ב מ"ו; מעשר שני פ"ה מ"ב; שביעית פ"ז מ"ד, ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מי"ד; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; פ"ט מ"ד; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוס', קידושין פ"ה ה"א; אהלות פי"א ה"י, ואולי גם שם ה"ז; פרה פ"ו ה"ב, עמ' 635; כלים בבא קמא פ"ה הי"ב, עמ' 573; משנה, כלים פ"ה מ"ח ומ"י; פ"ו מ"א; פ"י מ"ה; פי"ז מ"א; זבחים פ"ב מ"ה; פ"ו מ"ז; פ"ז מ"ד; פ"ט מ"ב ועוד. הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד מנסים בחלק מהם למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינה) בין הדעה הראשונה לשלישית. . במקרים אלו הבבלי מחפש חידוש מדוע מוכפלים דברי התנא הראשון. בדרך כלל הוא מסיק ששלוש דעות בנושא, ויש הבדל הלכתי בין התנא קמא והתנא האחרון 20 ראו, למשל, פירושנו לעירובין פ"ו מ"ט. . באופן פשוט בית הדין הנזכר הוא בית הדין הגדול, אך היו מהראשונים שפירשו שהכוונה לבית דין של כ"ג 21 כך פירשו הרא"ש ואחרים. , והיו שפירשו שהכוונה לכל בית דין מקומי 22 כך הרי"ף לסוגייתנו, בניגוד לרמב"ם, וראו פירושי הרא"ש והר"ן לסוגייתנו. לא מן הנמנע שהרי"ף סבר שבית הדין שלו הוא כבית הדין הגדול, ולא כאן המקום לעמוד על השלכותיה של תפיסה מעין זו. . הרי"ף הנהיג תקיעת שופר בבית דינו הלכה למעשה 23 על כך מוסרים ראשונים כגון הרא"ש, לעיל בהערה הקודמת. , והייתה זו הכרעה הלכתית כמו גם הצהרה בדבר מעמדו של בית הדין שבראשו עמד.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 4:1