Rosh Hashana 4:3 — The Lived Mishnah

The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project

Audio · Listen with Ephraim Diamond

Listen with Ephraim Diamond · 6:16 0:00 / 6:16

0:00

6:16

Speed

Click any Hebrew phrase above to jump to where Ephraim reads it · Highlight holds while he discusses each phrase

MoedSederסדרמוֹעֵד

Rosh HashanaMasechtaמסכתראש השנה

4Perekפרקד׳

3Mishnahמשנהג׳

Mishnah ראש השנה ד׳:ג׳ · Rosh Hashana 4:3

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה,
וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי
שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ,
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.

Originally the lulav was taken in the Mikdash seven days,

and in the medinah one day.

After the Beis HaMikdash was destroyed,

Rabban Yochanan ben Zakkai enacted

that the lulav be taken in the medinah seven days, as a remembrance of the Mikdash;

and that the day of the Omer-waving be entirely forbidden [for the new grain].

case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannareason

Transcript

Transcript · click any word to jump ▾

Summary Chart

The takanos for the lulav and the day of the Omer▾

Case	Ruling	Reason
For how long is the lulav taken?	While the Beis HaMikdash stood: In the Mikdash, seven days; in the medinah, one day	—
For how long is the lulav taken?	After the Churban — Rabban Yochanan ben Zakkai: Everywhere, seven days	A remembrance of the Mikdash
What of the day of the Omer-waving after the Churban?	Rabban Yochanan ben Zakkai: The entire day is forbidden for the new grain	—

All Meforshim

Study the meforshim on this mishnah (9)▾

Bartenura▾

לולב נטל במקדש שבעה. דכתיב (ויקרא כג) ושמחתם לפני ה'‏ אלהיכם שבעת ימים: ובמדינה יום אחד. דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון: ושיהא יום הנף. יום הנפת העמר: כלו אסור. לאכל מן החדש. וטעמא מפרש בפרק לולב הגזול (סכה פ"ג מי"ב):

לולב ניטל במקדש שבעה – as it is written (Leviticus 23:40): “…and you shall rejoice before the LORD your God seven days.” ובמדינה יום אחד – as it is written (Leviticus 23:40): “On the first day you shall take [the product of hadar trees, branches of palm trees, boughs of leafy trees, and willows of the brook, [and you shall rejoice before the LORD your God seven days].” ושיהא יום הנף – The day of the waving of the Omer. כולו אסור – to eat from the new [grain] and the reason is explained in the Chapter [three, Tractate Sukkah, Mishnah 12] “The Stolen Lulav”/"לולב הגזול".

Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

English Explanation of Mishnah Rosh Hashanah▾

Introduction In the previous mishnah we learned of a decree that Rabban Yohanan ben Zakkai made after the destruction of the Temple. The next two mishnayot contain other such decrees. If this mishnah seems familiar it is because we just learned it in Sukkah 3:12. The below commentary is the same as that found there. Leviticus 23:40 reads, “On the first day you shall take...and you shall rejoice before the Lord your God seven days.” The beginning of the verse states “on the first day” and the end of the verse says, “seven days.” From here the rabbis derived that the mitzvah of taking the lulav is for a different amount of time in different places. They read the second half of the verse as applying to the Temple, “before the Lord your God.” Hence, the lulav was taken up for seven days in the Temple. Outside of the Temple, or according to other commentaries, outside of Jerusalem, the lulav was taken for only one day. In earlier times the lulav was taken for seven days in the Temple, and in the provinces for one day only. When the Temple still stood the lulav was taken in the Temple (or in Jerusalem) for seven days and outside of the Temple for only one day, as explained in the introduction. When the temple was destroyed, Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav should be taken in the provinces for seven days in memory of the Temple, However, when the Temple was destroyed, there was a problem. If people only observed the commandment for one day, they would soon forget that originally the commandment was observed for seven days, at least in some places. Rabban Yohanan ben Zakkai, one of the leading rabbinic figures after the destruction of the Temple, decreed therefore that the lulav should be taken up for seven days, in memory of the Temple. [He also decreed] that on the whole of the day of waving it be forbidden [to eat the new produce]. Having related one of the decrees that Rabban Yohanan ben Zakkai made after the destruction of the Temple, the mishnah now relates another, similar decree. We need to note a little bit of background to understand this. On the second day of Pesah, when the Temple still stood, the Omer offering of barley was harvested and brought to the Temple and waved by a priest. After this day, it was permitted to eat from the new grain harvest (see Leviticus 23:9-14). Since people outside of Jerusalem would not know precisely when the Omer had been offered, they would wait at least half of the day before they would eat from the new harvest. When the Temple was destroyed and they could no longer offer the Omer, the rabbis derived from the Torah that the new produce could be eaten as soon as the second day of Pesah began. In other words, without an Omer sacrifice the day itself allowed the new harvest. Again, Rabban Yohanan ben Zakkai perceived a problem. If people would eat from the new harvest immediately on the 16th of Nissan, when the Temple is rebuilt they would forget that they need to wait until the Omer is offered. Therefore he decreed that the new produce could not be eaten for the entire day. It is interesting to note that the rabbis who lived close to the destruction of the Temple believed that it would speedily be rebuilt. Just as they began working on the rebuilding of the First Temple only 70 years after its destruction, rabbis who lived in the first and early second century probably assumed that their Temple would also be rebuilt in a short time. However, after the Bar Kokhba revolt was crushed, it probably began to dawn on many that the realistic chances of the Temple being speedily rebuilt were not good. The hopes of course never died, but this type of legislative activity making decrees lest the Temple be rebuilt quickly, were more characteristic of the pre Bar Kokhba period.

Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Hon Ashir▾

בראשונה וכו' . עיין מ"ש בפ"ג דסוכה משנה י"ב ד"ה ושיהא יום הנף:

Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Ikar Tosafot Yom Tov▾

(ג) שבעה. פרשתי בסכה פרק ג'‏ משנה י"ב דשבעה הינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו נטל. והינו טעמא דלא הצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר, דשופר כי אתי בשבת ולא יתקע חיישינן שתשתכח תורת שופר, אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר"ן. ועין תוספות יום טוב:

Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Mishnat Eretz Yisrael▾

משנתנו מופיעה כולה גם במשנת סוכה (פ"ג מי"ב). שם היא מופיעה אגב הדיון בנטילת לולב, ואצלנו היא מנויה בין מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מסתבר שמקורה של המשנה במסכת סוכה, אגב הדיון בהלכות סוכה, וכאן לוקטה במסגרת חטיבה המציעה את תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. בראשונה – המונח "בראשונה" מתייחס לימים שלפני הדובר. במקרה זה המדובר בסוף ימי בית שני, אך לא ברור מתי. המשנה מתארת שני שלבים: הראשון התרחש בימי בית שני והשני בימי רבן יוחנן בן זכאי, לאחר החורבן. משנת סוכה מוסיפה שלב נוסף שאף הוא התרחש עדיין בימי בית שני. על כן דומה שניתן לתארך את השלב של "בראשונה" דור או שני דורות לפני החורבן. היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד – בתקופה זו עיקר קיום מצוות לולב היה במקדש, ושם נטלו לולב בטקס חגיגי כל שבעת ימי החג, כולל שבת. המשנה מתארת במפורט כיצד הביאו העם את לולביהם לפני שבת להר הבית וקיבלום בשבת, כדי שלא יטלטלו את הלולב בשבת 31 ראו פירושנו לסוכה פ"ג מי"ג. . כפי שראינו במבוא למסכת סוכה היה בימי בית שני עיקר קיום מצוות החג במקדש, ורק בסופו התחולל תהליך של "ביזור" שבמהלכו הועברו חלק מהמצוות, בצורה חלקית, גם למדינה. במדינה נטלו לולב רק ביום הראשון של סוכות. ההנחה היא שמן התורה יש ליטול לולב רק יום אחד, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..." (ויקרא כג מ). יש להניח שכבר באותו שלב נטלו לולב גם ביום הראשון של החג שחל להיות בשבת. בירושלמי מובאת הדעה שנטילת לולב גם ביתר ימי החג היא מהתורה (נט ע"ד) 32 דומה שזה חידוש מאוחר בלבד, ולא כך פורשו הדברים בימי הבית. . המונח "במקדש" מטעה והכוונה לכל ירושלים, וכך אנו שומעים על מנהג אנשי ירושלים לשאת את הלולב עמם כל ימי הסוכות. המעשה מסופר בתוספתא, וניתן לפרש כי הכוונה לימי החול בלבד (תוס', סוכה פ"ב ה"י; בבלי, שם מא ע"ב). ברם, בירושלמי המעשה מסופר על שבת, ונראה שגם בשבת נטלו עמם אנשי ירושלים את לולביהם והילכו עמם בחוצות העיר. כל זאת אף שבעיר לא היה עירוב, והירושלמי (סוכה פ"ג הי"ד, נד ע"ג) 33 על איסור הטלטול בעיר ראו גם פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. אף מוסיף שמי שהניח את לולבו על הארץ אסור עוד לטלטלו, ומשמע שחל איסור טלטול, ואף על פי כן הלולב נחשב לחפץ מצווה מן התורה ומותר לטלטלו. ייתכן שהירושלמי כאן מהלך לשיטת אלו הסבורים שנטילת לולב כל שבעה היא מהתורה. מכל מקום, ודאי ש"המקדש" בהקשר זה משמעו כל ירושלים, וכבר ראינו כי כך המונח משמש גם במשנה הקודמת 34 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1048-1046, האריך בכך והביא גרסאות שונות ופירושי ראשונים. לפי הפירוש המוצע כאן אין מקום להצעות נוספות. המשפט "ועוד זאת היתה ירושלם יתרה..." מוכיח אף הוא שבזמן שבית המקדש היה קיים נטלו לולב בכל רחבי העיר. . כלומר, המשניות משקפות תהליך של החלת חלק מנוהגי המקדש על כל העיר, והרחבת קדושת המקדש על כל ירושלים. עם זאת, לא בכל מקום “המקדש" משמעו כל העיר, וודאי שלא כל הלכות המקדש חלו על ירושלים. על כן אין טעם לאסוף מימרות שבהן המקדש אינו ירושלים, ודיינו אם נוכיח כי יש מקרים שבהם "מקדש" משמעו גם כל העיר 35 ראו אלבק בפירושו, עמ' 489, וכבר עמדו על כך ראשונים. ראו פירוש הר"ן כאן, ד"ה יום טוב. . משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא הלולב ניטל במקדש – כמובן נפלה כאן טעות וצריך להיות במדינה, שהרי אם חרב המקדש מה ניתן להתקין בו? כך הנוסח בדפוסים ובכתבי יד אחרים. שבעה – כל שבעת ימי החג. התקנה של רבן יוחנן בן זכאי נועדה למלא את החלל שיצר היעדר המקדש. יתר על כן, חורבן המקדש יצר מצב שבו עלולה מצוות לולב להישכח ויישאר ממנה רק זכר ביום הראשון. על כן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיטלו לולב כל שבעת ימי החג, גם במדינה. מעתה המצווה מתבצעת בכל רחבי הארץ. המקדש מאבד בכך מייחודו, ואולי אפשר אף לטעון שחלק מהמקדש עובר מעתה לביתו של יחיד ולבית הכנסת. זיכר למקדש – זהו כתיב ארץ-ישראלי לזכר . מבחינה פורמלית נטילת הלולב מוגדרת כזכר למקדש, אך בתודעת העם היא נתפסה כקיומה של מצוות לולב המנויה בתורה. בברכה אין אומרים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לזכור את המקדש" אלא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות לולב". הווה אומר, מדובר בקיום מצוות הלולב, והעיקרון של זכר למקדש נדחק. יתר על כן, בפועל יצרה החלטה זו, יחד עם חברותיה, מצב שניתן לשמור בו על המצוות ללא מקדש. "זכר למקדש" אינו זיכרון של מה שחרב ואיננו, אלא מעין תחליף יום-יומי למקדש החסר. ברוח זו יש להבין את מרבית תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. לפי משנתנו נוטלים לולב גם בשבת. המשנה קובעת שרק אם חל היום הראשון בשבת נוטלים בו לולב, אך אם חל שבת באחד מימי חול המועד אין נוטלין בו לולב (משנה, שבת פ"ד מ"ב; תוס', שם פ"ד ה"א ועוד). אי אפשר להוכיח כי משנתנו חולקת על עיקרון זה, וייתכן שהמונח "ניטל כל שבעה" הוא כוללני ונכון רק בחלק מהשנים. ברם, מותר ללמוד את פירושה המקורי של המשנה מן המקורות האחרים הדנים בנושא. המשנה תידון במפורט במסכת סוכה 36 ראו סוכה פ"ב מי"ב-מי"ג. , ונסתפק כאן בסיכום הדברים. לכל הדעות אין ליטול לולב בשבת חול המועד. לעומת זאת קיימת מחלוקת האם ליטול לולב במדינה ביום טוב ראשון שחל בשבת. הבבלי סובר שאין ליטול לולב בשבת כלל, גזרה שמא יטלטל את הלולב, כשם שגזרו שאין לתקוע בשופר שמא יטלטל. את המשנה המספרת על הבאת לולבים בערב שבת לבית הכנסת (סוכה פ"ג מי"ג) הבבלי 37 בבלי, מג ע"א. אמנם בהמשך שם, מו ע"א, מובאת גם דעה אחרת. מסביר כשייכת לימי הבית בלבד. ברם, בארץ ישראל נטלו לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת (וכך גם תקעו בראש השנה שחל בשבת במקום שיש בו בית דין). את בעיית הטלטול פתרו על ידי הבאת הלולבים לבית הכנסת ערב השבת. נראה שהייתה גם דעה שמותר לטלטל את הלולב בשבת לשם מצווה, וממילא גם מותר לטלטל שופר לשם אותה מטרה 38 ראו פירושנו לביצה פ"א ה"ה. . תקיעת שופר בשבת ונטילת לולב בשבת הציבו לפני החכמים אותה שאלה: קיום מצווה שראשיתה מדאורייתא וסופה מדרבנן מול איסורי שבות וטלטול. גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי דין נטילת לולב בשבת שונה מדין תקיעת שופר. לפי הירושלמי ההבדל ברור: בנטילת לולב כל האיסור נובע מטלטול הלולב, ואילו תקיעת שופר נאסרה כמלאכה. ברם, לפי הבבלי ההבדל בין שתי המצוות לכאורה קטן. מכל מקום, לפי שני התלמודים הונהגו הסדרים שונים בשתי מצוות אלו. לא ברור מדוע התקינו הבאת לולבים בערב שבת לבית הכנסת (ולהר הבית) ולא התקינו הסדר דומה לגבי הבאת שופר להר הבית ולבית הכנסת. לפי הסברי הבבלי גם קשה להבין מדוע נטלו בימי הבית לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת במדינה, אך לא תקעו. ראשונים עמלו למצוא הבדל משפטי בין המצוות 39 ראו, למשל, המאירי בפירושו למשנתנו. ; המאמצים מרשימים בחריפותם, אך קשים להבנה. נראה שכמו במקרים רבים אחרים ההבדלים אינם רק פרי עיון דיאלקטי אלא גם פרי התפתחות הנוהג החברתי. מסתבר שקל היה להורות על הבאת לולבים להר הבית, אך אי אפשר היה לצוות על הבאת שופרות להר הבית. השופר יקר יותר, וספק אם היו מוכנים להביאו להר, להסתכן בהחלפתו בשופר אחר, ובעיקר להשאירו (ולו גם כהפקדה) בהר הבית אחרי התפילה. לעומת זאת הלולב זול יותר וניתן היה לקיים הסדר של הפקדה בהר הבית 40 בנוסף לכך, בסוכות נשארו העולים בירושלים כל ימי החג, ואילו בראש השנה מיהרו לבתיהם לאחר החג. . הסדר ההפקדה הועבר מהר הבית לבית הכנסת ללא שינוי. ייתכן שהיו גם הבדלים חברתיים נוספים. כך, למשל, בשופר תקעו בבית הכנסת בציבור, והיחידים תקעו בתפילה, או בביתם 41 ראו על כך בהרחבה במשניות האחרונות של הפרק. . ייתכן, אפוא, שחשש הטלטול של שופר היה שונה מזה של לולב. מכל מקום, ההתפתחות ההלכתית אינה תמיד לינארית ומשפטית, וכך התהוו הבדלי נוהג והלכה גם בין מצוות דומות. [ו]שיהא יום הנף כולו אסור – לפי התורה מביאים ביום השני של פסח את קרבן העומר. במוצאי יום טוב ראשון קוצרים את החיטים ומביאים אותם למקדש, שם "מהבהבין אותן באור" (אש – משנה, מנחות פ"י מ"ד), טוחנים ואופים מהם חלה ה"מונפת" ומוקרבת למחרת. יום ההנפה נקרא "יום הנף", והקרבן הוא קרבן "חדש". לאחר שקרב העומר מותר לאכול מן היבול החדש. באופן עקרוני אין לקצור מן היבול החדש לפני הקרבת העומר, אך בפועל היו שוקי ירושלים מלאים ביבול חדש כבר באמצע היום, שלא ברצון חכמים (משנה, מנחות פ"י מ"ד-מ"ה). אם כן, בירושלים החלו לאכול את העומר לאחר ההקרבה, ומחוץ לירושלים התירו לאכול מחצי היום, בהנחה שעד אז הוקרב העומר (משנה, שם מ"ה). לאחר חורבן המקדש היה צורך בהתארגנות מחודשת. היה מקום לטעון שללא הקרבת ה"חדש" אסור לאכול כלל מהיבול החדש, וזו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. מצד שני ניתן היה לקבוע שמותר לאכול מהבוקר, שכן נבצר מאתנו להקריב את הקרבן, או שמותר לאכול מחצות היום כמו במקומות שמחוץ לירושלים. רבן יוחנן בן זכאי קבע מעין פשרה ולפיה אסור לאכול מהיבול החדש כל היום. זו חומרה מסוימת, אך בפועל אינה מכבידה מאוד על הציבור. במשנה מנחות מובאים דברי רבי יהודה: "והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר 'עד עצם היום הזה' – מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין בית הדין מתעצלין בו" 42 משנה, מנחות פ"י מ"ה; בבלי, ל ע"ב; סוכה מא ע"ב; מנחות סח ע"ב. . לפי תפיסה זו מלכתחילה כל היום אסור באכילה מהיבול החדש, עד שיובא הקרבן, ומחצות היום הותר היבול משום שמן הסתם הוקרב הקרבן. לפי פירוש זה, כשאין קרבן – יום הנף כולו אסור. על כן הבבלי שואל על טיבה של תקנה שלמעשה איננה אלא מסקנת דרשה רגילה. הבבלי מתרץ "דרש והתקין", כלומר רבן יוחנן בן זכאי דרש כמו רבי יהודה, והתקין את הדבר בציבור. המקשן הבין שתקנה היא חידוש שאינו נובע מלימוד פורמלי אלא משינוי שהונהג שלא בדרכי הלימוד המקובלים. המתרץ מבין ש"התקין" פירושו הנהיג הסדר ציבורי חדש, ללא קשר לשאלה האם יש להסדר החדש הנמקות פורמליות לימודיות. לפי פשוטם של דברים זו עדות נוספת לטשטוש שבין התקנה, או המנהג, לבין ההלכה ה"רגילה". במחשבת חז"ל ההבדל הוא ברור ופורמלי 43 ראו רמב"ם, הלכות ממרים פ"ד ועוד. . הלימוד הוא תולדת העיון במקרא או בפסיקה קודמת, ותקנה, או מנהג, הם חידוש שלא בדרך הלימוד הרגילה, כתוצאה ממצב הדור והתנאים המשתנים. ההלכה היא כאילו מדורי דורות, והתקנה, כמו גם המנהג, הם חידוש שהגו חכמי בית המדרש או הציבור. בהלכה התנאית, ובפועל, הגבול בין התקנה, המנהג וההלכה מטושטש, וספק אם היה קבוע. כפי שכבר ראינו אין המנהג המקומי אלא דעה הלכתית אחת שהתקבלה במקום פלוני, ומנהגים רבים אינם אלא הלכות ולהפך 44 ראו על כך במבוא לפסחים פ"ד. . הלכות רבות שנלמדו, כביכול, מהכתובים הם חידושים שנעשו כתוצאה מעיון טהור, או מתנאי הזמן. כך גם התקנה היא חלק מעולם השיח ההלכתי, ואינה עומדת בהכרח בניגוד לדרשה. לעתים היא ניזונה מדרשה, ולעתים קרובות היא בסיס המיצר את הדרשה. במקרה שלנו רבן יוחנן בן זכאי התקין, ומאוחר יותר דרש רבי יהודה דרשה המאשרת את דברי רבן יוחנן בן זכאי. התירוץ של הבבלי הוא עדות חשובה להבנה זו של מערכת היחסים המטושטשת שבין הדרשה, ההלכה והתקנה. עם זאת, יש לציין שמסירת מסורת כתקנה היא בחירה ספרותית להדגיש את המרכיב החברתי בפסיקה ההלכתית. בהמשך ימי האמוראים התגבשו הכללים הפורמליים והאבחנות שבין הדרשה והתקנה, אך בימי התנאים היו הגבולות לא ברורים, לא אחידים ולא עקביים. ההחלטה שיום הנף כולו אסור אינה נובעת רק מהסיכוי או מהתקווה שהמקדש ייבנה. אמנם הבבלי מפתח את הלך המחשבה הזה, אך נראה שעיקר הדין נועד להוות זכר למקדש.

Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Rambam▾

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה כו': כבר קדם לך הדבר בזה ההלכה בשלישי מסוכה:

We have aready advanced our comments on this Halakha in the third chapter of [Tractate] Sukkah {Mishnah 10).,

Sefaria · Rambam on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Rashash▾

בתוי"ט ד"ה במדינה ז' כו' חיישינן שתשתכח תורת שופר כו' הר"ן. וכתב הוא ז"ל ולתירוצו יש ראיה מדלא תנן כו' ע"ש לדברים הללו אין הבנה. ומש"כ עוד ואע"ג דר"ה איתא נמי ב' ימים מ"מ ד"ת אינו אלא יום אחד. ותימה דגם לולב בגבולין אינו מה"ת אלא יום ראשון. ואולי יכוין דר"ה עיקרו אינו אלא יום אחד משא"כ סוכות דנהי דמצות לולב שבו אינה אלא ביום הראשון. מ"מ שאר מצותיו הם כל ז'. או דר"ל דמ"מ במקדש הוא ד"ת כל שבעה:

Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Tosafot Yom Tov▾

במקדש שבעה ובמדינה כו' . עיין משנה י"ב פ"ג דסוכה: במדינה שבעה . כבר פירשתי בסוכה פ"ג משנה י"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע"ג דר"ה איתא נמי שני ימים. מ"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ"ד דסוכה כתב הר"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן. הלכך במקום ב"ד ליכא למירש דב"ד זריזין הן. משא"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ"ק דמגילה: זכר למקדש . עיין משנה י"ב פרק ג' דסוכה:

Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Yachin▾

שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ב"ד של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני ב"ד, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לר"ה:

Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashanah 4:3

Mishnah Insights

The lulav made a seven-day mitzvah everywhere — and why it needed no Shabbos exception▾

Why the lulav, unlike the shofar, got no Shabbos dispensation

Bartenura sources the split: the lulav was taken ‘before Hashem’ seven days (Vayikra 23:40) only in the Mikdash, and the rest of the land took it one day. When Rabban Yochanan ben Zakkai extended the seven days everywhere as a zecher la’Mikdash, the Ran (in Tosafos Yom Tov) points to what he did not also enact: a dispensation to take the lulav on Shabbos, as there was for the shofar. A shofar left unsounded on the Shabbos of Rosh Hashanah risks the mitzvah being forgotten; a lulav missed on the Shabbos within Sukkos is still taken the other days.

The new grain, held for the day

The mishnah’s second clause turns to the new grain (chadash), which the Omer alone had permitted. With no Omer to bring, Rabban Yochanan ben Zakkai ruled the whole day of the waving forbidden — the fuller working-out of that takanah is at Menachos 10:5, where the mishnah sets out the reckoning and the reason.

Series Insights

Series context▾

← Previous

Rosh Hashanah 4:1

Preserving the mitzvah: shofar after the Churban

Mishnah 36 of 41

Rosh Hashana 4:3

Zecher la'Mikdash: the lulav for seven days

Sukkah 3:12

The lulav's home, read in the Churban's light

Where this sits

Where the shofar takanah preserved a mitzvah at risk, this one expands a mitzvah: the lulav that was a seven-day rite only in the Mikdash becomes a seven-day rite everywhere. This is Zecher la’Mikdash — stretching ordinary practice to carry the shape of the Temple’s. The same mishnah sits in Sukkah among the laws of lulav; here it is gathered among Rabban Yochanan ben Zakkai’s ordinances.