Sukkah 3:12 — The Lived Mishnah

The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project

Audio · Listen with Ephraim Diamond

Listen with Ephraim Diamond · 5:39 0:00 / 5:39

0:00

5:39

Speed

Click any Hebrew phrase above to jump to where Ephraim reads it · Highlight holds while he discusses each phrase

MoedSederסדרמוֹעֵד

SukkahMasechtaמסכתסוכה

3Perekפרקג׳

12Mishnahמשנהי״ב

Mishnah סוכה ג׳:י״ב · Sukkah 3:12

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה,
וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי
שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ,
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר.

Originally the lulav was taken in the Mikdash seven days,

and in the medinah one day.

After the Beis HaMikdash was destroyed,

Rabban Yochanan ben Zakkai enacted

that the lulav be taken in the medinah seven days, as a remembrance of the Mikdash;

and that the day of the Omer-waving be entirely forbidden [for the new grain].

case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannareason

Transcript

Transcript · click any word to jump ▾

Summary Chart

The takanos for the lulav and the day of the Omer▾

Case	Ruling	Reason
For how long is the lulav taken?	While the Beis HaMikdash stood: In the Mikdash, seven days; in the medinah, one day	—
For how long is the lulav taken?	After the Churban — Rabban Yochanan ben Zakkai: Everywhere, seven days	A remembrance of the Mikdash
What of the day of the Omer-waving after the Churban?	Rabban Yochanan ben Zakkai: The entire day is forbidden for the new grain	—

All Meforshim

Study the meforshim on this mishnah (9)▾

Bartenura▾

במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה'‏ אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים: במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה: ושיהא יום הנף. של עמר, דהינו יום ט"ז בניסן: כלו אסור. ובזמן שבית המקדש קים משקרב העמר היו אוכלים חדש בו ביום, דכתיב (ויקרא כג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מתר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עמר עד הביאכם, בזמן דליכא עמר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול:

במקדש שבעה – as we expound (Leviticus 23:40): “[and you shall rejoice] before the LORD your God seen days” but not outside of Jerusalem for seven days. במדינה – in Jerusalem, and even though it is like that which is outside of Jesrusalem in this matter. ושיה יום הנף – of the Omer, that is on the sixteenth day of Nisan. כולו אסור – and at the time when the Temple existed, when they offered the Omer [sacrifice], they would eat new [grain] on that selfsame day, as it is written (Leviticus 23:14): “until you have brought [the offering of your God].” But, when the Temple had been destroyed, it is permitted from the Torah [to eat new grain] from when the sun rose in the East, as we say: One verse says (ibid.): “Until that very day,” for it implies, when the sun rose in the East, and another verse states, “until you have brought” (ibid.); at the time when there isn’t Omer “until that very day.” But Rabban Yohanan ben Zakkai prohibited [new grain] the entire day, because speedily, the Temple should be rebuilt, and people will say that last year, did we not eat from when the sun rose in the east, and now also, we should eat.

Sefaria · Bartenura on Mishnah Sukkah 3:12

English Explanation of Mishnah Sukkah▾

Introduction Leviticus 23:40 reads, “On the first day you shall take...and you shall rejoice before the Lord your God seven days.” The beginning of the verse states “on the first day” and the end of the verse says, “seven days.” From here the rabbis derived that the mitzvah of taking the lulav is for a different amount of time in different places. They read the second half of the verse as applying to the Temple, “before the Lord your God.” Hence, the lulav should be taken up for seven days in the Temple. Outside of the Temple, or according to other commentaries, outside of Jerusalem, the lulav need be taken for only one day. In earlier times the lulav was taken for seven days in the Temple, and in the provinces for one day only. When the Temple still stood the lulav was taken in the Temple (or in Jerusalem) for seven days and outside of the Temple for only one day, as explained in the introduction. When the temple was destroyed, Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav should be taken in the provinces for seven days in memory of the Temple, However, when the Temple was destroyed, there was a problem. If people only observed the commandment for one day, they would soon forget that originally the commandment was observed for seven days, at least in some places. Rabban Yohanan ben Zakkai, one of the leading rabbinic figures after the destruction of the Temple, decreed therefore that the lulav should be taken up for seven days in all places, in memory of the Temple. [He also decreed] that on the whole of the day of waving it be forbidden [to eat the new produce]. Having related one of the decrees that Rabban Yohanan ben Zakkai made after the destruction of the Temple, the mishnah now relates another, similar decree. We need to note a little bit of background to understand this. On the second day of Pesah, when the Temple still stood, the Omer offering of barley was harvested and brought to the Temple and waved by a priest. After this day, it was permitted to eat from the new grain harvest (see Leviticus 23:9-14). Since people outside of Jerusalem would not know precisely when the Omer had been offered, they would wait at least half of the day before they would eat from the new harvest. When the Temple was destroyed and they could no longer offer the Omer, the rabbis derived from the Torah that the new produce could be eaten as soon as the second day of Pesah began. In other words, without an Omer sacrifice the day itself allowed the new harvest. Again, Rabban Yohanan ben Zakkai perceived a problem. If people would eat from the new harvest immediately on the 16th of Nissan, when the Temple is rebuilt they would forget that they need to wait until the Omer is offered. Therefore he decreed that the new produce could not be eaten for the entire day. It is interesting to note that the rabbis who lived close to the destruction of the Temple believed that it would speedily be rebuilt. Just as they began working on the rebuilding of the First Temple only 70 years after its destruction, rabbis who lived in the first and early second century probably assumed that their Temple would also be rebuilt in a short time. However, after the Bar Kokhba revolt was crushed, it probably began to dawn on many that the realistic chances of the Temple being speedily rebuilt were not good. The hopes of course never died, but this type of legislative activity making decrees lest the Temple be rebuilt quickly, were more characteristic of the pre Bar Kokhba period.

Sefaria · English Explanation of Mishnah Sukkah 3:12

Hon Ashir▾

ושיהא יום הנף כלו אסור . כתבו התוספות (מא. ד"ה ושיהא) שהתקנה הזאת נתקנה יחד עם תקנת הלולב, ושמשום הכי נשנית עמה, ותמהו דבמנחות (דף סח.) דתנן תקנה זו דיום הנף, אמאי לא תנן עמה תקנת הלולב כמו הכא, ועוד תמהו למה בראש השנה (דף ל.) תנן הנך תרתי עם שאר התקנות אחרות שנשנו התם. וגם התי"ט בשם הר"ן הרגיש בזה, ותירץ על האי דמנחות, דהכא דמייתי הראשונה, אגב תני נמי לשניה דעמה, אבל במנחות דאצטריך לסיפא, לא תני רישא אגב סיפא, ע"כ. אבל עדיין לא יצאנו ידי ביאור למה בר"ה שנאם בהדי הנך, הואיל ולפי דבריהם ז"ל דווקא אלו השנים כאחד נתקנו ולא האחרים, ואם התם נשנו אגב למה לא נשנו הכא נמי אותם אחרים דר"ה אגב אלו השנים: ונראה דעל פי כלל זה שכלל הר"ן יש לישב הכל, והוא כי כבר ידענו דריב"ז היה בזמן החרבן, והחרבן היה בחדש אב, והנה הוא תקן תקנה בענין קבלת עדות החדש בר"ה, שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום, וכמו כן תקן תקנה אחרת בתקיעת שופר שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, וכן תקן על נטילת לולב, וכן תיקן על איסור החדש, כל אלו התקנות תקן אחר החרבן, והתקנה שהזכיר התם (ר"ה לא:) ר' יהושע בן קרחה וכו' שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד, אפשר להיות שתקנה אף קודם החרבן, והכי מסתבר מדלא מנאה התנא עם שאר התקנות שכלם היו לאחר החרבן, דהוצרך ריב"ק למנותה לאשמועינן דאף זה תיקן, והת"ק לא הזכירה על כי בתקנות שהיו אף קודם החרבן לא קמיירי, אע"ג דהיא מענין קדוש החדש שנזכר בהדי תקנות דאחר החרבן: ולפי זה, אומר אני דכל אלו התקנות בזמנם נתקנו, והנה הואיל והבית נחרבה באב, נמצא שתשרי קדם לניסן אחר החרבן, ולכן במולד תשרי תקן שיקבלו עדות החדש כל היום, ביום ר"ה תקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, בחג הסוכות שאחריו תקן שיהיה הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, וכשהגיע הפסח תקן שיהיה יום הנף כלו אסור: ולכן בר"ה דהוצרך התנא להזכיר התקנה הראשונה של עדות החדש, והשניה שהיא תקיעת שופר, הזכיר גם תקנת הלולב והחדש שתקן אח"כ, ואע"ג דתקנת קדוש החדש שנאה בסוף, אין קפידא כי עשה כן התנא לסמוך אליה תקנת ריב"ק שהיא מעניינו ממש, ולהיות כי אפשר שהיתה אף קודם החרבן כמ"ש לעיל, לא שנאה ברישא שלא להפסיק עמה בין התקנות שנתקנו אחר החרבן, והכא דהוצרך לתקנת לולב, שנא יום הנף שנתקן אחריו, ולא הזכיר לאחריני כי כלם קדמו אליו, והא דנזכרו שתי תקנות אלו בהתקין אחד, אע"ג דלפי מה שאמרתי לעיל לא נתקנו כאחד אלא כל אחד בזמנו, הוא משום דטעם שניהם כמעט שוה, דהלולב הוא זכר למקדש, ואיסור החדש כמו כן הוא דשמא יטעה כשיבנה בית המקדש, והטעמים האלו לא שייכו בשאר התקנות, ובמנחות דהוצרך ליום הנף, לא שנה אצלה שום תקנה אחרת, על כי כלם קדמו אליה כמ"ש, ואין לנו תקנה אחרת דשייכא אחריה, כמו שהיה בר"ה ובמכלתין:

Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sukkah 3:12

Ikar Tosafot Yom Tov▾

(מט) זכר למקדש. מנין דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא [ירמיה ל] ציון דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. גמרא: (נ) ושיהא כו'. משמע שתקנם ביחד, והלכך כיון דמיתי הראשונה אגב תני לשניה דעמה: (נא) ומקשים בגמרא דאבני אימת, אי ביום ט"ז, כבר התר משהאיר המזרח, אלא דנבנה קדם ט"ז, מחצות תשתרי כו', ומשני דאבני בלילה, אי נמי סמוך לשקיעת החמה, ופרש רש"י דהיא היא, מרב הטרחות שיש בקצירת העמר עד הבאתו כדתנן התם, לא יספיקו להקריבו למחר קדם חצות:

Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah 3:12

Melekhet Shelomoh▾

בראשונה וכו' עד סוף סי' י"ג ביד הלכות לולב פ"ז מסי' י"ג עד סוף סי' י"ח ושם פ"ח סי' י': במדינה הכריח הרב ר' אליה מזרחי ז"ל בחדושיו דבריש סימן מ"ד לסמ"ג ז"ל דסמ"ג ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שכל העיירות שבא"י מלבד ירושלם נקראים מדינה וכל עיר ירושלם קרויה מקדש: זכר למקדש. גמ' מנלן דעבדינן זכר למקדש א"ר יוחנן דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: ושיהא יום הנף כולו אסור. גמ' אמר רב נחמן ב"ר יצחק ריב"ז בשיטת ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו ואמר דמן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר המזרח והא דתנן בפ' ר' ישמעאל דמנחות א"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם וכו' דמשמע דפליג עליה ר' יהודה הוא דקטעי דסבר דמדרבנן קאמר ריב"ז ולא היא דמדאורייתא קאמר ומאי התקון דקתני דרש והתקין וכדפי' ר"ע ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל ופליג רב נחמן אסתמא דתלמודא דמפ' טעמא דריב"ז משום מהרה יבנה בית המקדש. וכתב הר"ן ז"ל הא דקתני הכא הך תקנתא משום דהך מתני' אתנייה במסכת ר"ה דמני עשר תקנות שתקן ריב"ז וכיון דאייתי הכא רישא דמתני' סיימה כולה אבל במסכת מנחות דאיצטריך לו סיפא לא תנא רישא משום סיפא וקתני סיפא בלחוד ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו הרבה תקנות תיקן ריב"ז אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תנא הכא יום הנף אגב גררא ותימא דבמנחות פ' ר' ישמעאל לא תנא הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפ' בתרא דר"ה תני הנך ועוד תקנות טובא דתקון ע"כ: ובטור א"ח סי' תרנ"ח ובתו"כ ספט"ז דפ' אמור:

Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah 3:12

Mishnat Eretz Yisrael▾

משנה א נשנית במלואה במסכת ראש השנה (פ"ד מ"ג), אגב סדרת תקנות של רבן יוחנן בן זכאי. המשנה פורשה במלואה שם, ונסתפק כאן בסיכום קצר של הרקע החברתי-דתי לה. בראשונה היו לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד – כמו מצוות רבות גם מצוות לולב הייתה חלק מסדר היום של עבודת ה' במקדש. הפסוק המקראי אומר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ). מפסוק זה ניתן ללמוד על הזיקה שבין מצוות לולב ומצוות שמחה. הזיקה כפולה. ראשית זו העדות היחידה לכך שמצוות לולב חלה בכל שבעת ימי החג, שהרי הכתוב מזכיר רק את היום הראשון, ובמקביל מצוות שמחה היא "לפני ה' ", כלומר בחצרות המקדש, מכאן אולי שגם מצוות לולב היא בבית המקדש בלבד. המקורות התנאיים והאמוראיים מסיקים מן הפסוק שעיקר מצוות לולב הוא ביום הראשון. רק ביום זה חלות מגבלות שהטילו חכמים ואשר נלמדו מן הפסוק. כך, למשל, ההגבלה שהאדם חייב להיות בעל הלולב חלה רק על היום הראשון 180 להלן, מי"ג. , והוא הדין בהלכות נוספות. עם זאת, הקביעה החוזרת במסורות חז"ל שמצוות לולב חלה רק על היום הראשון מחייבת עיון נוסף (להלן). לפי המשנה נטלו בשלב ראשון, עד סוף ימי בית שני, לולב במקדש כל ימי החג, ובמדינה יום אחד. יש מקום לשער שבשלב הראשון, זה שלפני המשנה שלנו, נטלו לולב רק במקדש. גם מצוות ערבה, הדומה באופייה למצוות לולב, בוצעה רק במקדש. הוא הדין בסדרי עבודה אחרים כמו תענית או תקיעת שופר 181 ראו המבוא למסכת תענית והמבוא למסכת ראש השנה. . רמז לכך יש בתיאורים הקדומים ממקורות מחוץ לבית המדרש. פלוטרכוס מזכיר את מצוות ארבעת המינים בזיקה לבית המקדש. תיאורו עמום מאוד ומרוחק. הוא לא הכיר את הדברים היטב, ומתארם ממרחק כשהם מעוותים ומבולבלים. הוא מתאר חג שנכנסים בו עם ענפים אל המקדש ומנהלים טקס שאנו (הנכרים) איננו יודעים מה הוא 182 פלוטרך, שאלות 6.2; שטרן, סופרים יווניים ורומיים, עמ' 553. . פלוטרך רומז בכך לאיסור כניסת נכרים למקדש. התיאור לקוי והוא מזהה את החגיגה עם חגי בכחוס המוכרים בחברה ההלניסטית, אך תיאורו מתייחס לחג ראלי. עבורו נטילת ארבעת המינים (הענפים) מתחוללת במקדש בלבד. השפעת הרקע ההלניסטי ניכרת. הוא מכיר היטב את התהלוכות אל המקדשים כאשר הצועדים נושאים בידיהם ענפים 183 ואן סטרטן, פולחנות, בעיקר עמ' 18-13. ומדמה כך את חגיגת המקדש. מדבריו יוצא שהחגיגה היא רק במקדש, אך ייתכן בהחלט שהוא מעתיק ליהדות הזרה לו את הדפוסים המוכרים לו מסביבתו. יוספוס מדגיש שבניית הסוכה מוטלת על כל משפחה, אבל את ארבעת המינים הוא מזכיר רק בזיקה לכניסה למקדש. עבורו יש להקריב את קרבנות החג ולהיכנס למקדש עם ארבעת המינים 184 קד', יג 246. בקד' יג 372 הוא מספר על ניסוך המים בסוכות כשכל העם מחזיקים את לולביהם ומשליכים את אתרוגיהם על הכוהן הגדול שלא נהג כהלכת הפירושים. אין באנקדוטה זו כדי להוכיח שלא נטלו לולב מחוץ למקדש. . אמנם אין הוא אומר שאין ליטול לולב מחוץ למקדש, אך השוני בין תיאור הסוכה לתיאור הלולב אינו יכול להיות מקרי. אולי היו שנטלו לולב גם ב"מדינה", אך בתודעתו ארבעת המינים מקומם במקדש. פילון אינו מזכיר את ארבעת המינים, ואולי הדבר נובע מכך שלא הכיר את נוהגי המקדש ומכך שברחבי ארץ ישראל ובתפוצות לא נטלו לולב. ספר היובלים מזכיר את חג הסוכות שעשה אברהם אבינו. הוא בנה סוכות לו ולעבדיו, אך את ארבעת המינים הוא מזכיר רק בזיקה למזבח: "ויקח אברהם לבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח" 185 יובלים, טז לא. . בתיאור מעורבת מצוות לולב במצוות ערבה שנעסוק בה להלן. מכל מקום, ארבעת המינים קשורים לעבודת המזבח 186 הקטע העוסק במצוות חג הסוכות שבמגילת המקדש נקטע והחומר אבד, כך שאין לדעת מה הייתה דעתו של בעל המגילה על מצוות ארבעת המינים. . הירושלמי מתחבט האם חובת היום הראשון היא מדאורייתא או מדרבנן (נד ע"א), משמע שלפי חלק מהאמוראים החובה ליטול לולב ביום הראשון במדינה אינה מהתורה, כלומר אינה עיקר המצווה (ועיקרה במקדש). עם זאת אין הירושלמי מגדיר מתי חידשו חכמים את הלכתם. בדרך כלל כאשר מצווה מוגדרת כ"מדרבנן" ההנחה היא שהחלטת החכמים היא קדומה, אולי מיום מתן תורה. אין בכך הכרה שזו תקנה מזמן מאוחר מוגדר. בכלל, חכמים (תנאים ואמוראים, כמו גם ראשונים ואחרונים) לא הרבו לעסוק בהתפתחות ההלכה, אלא במקומות שבהם ההלכה מוגדרת כתקנה או כהשתלשלות מאוחרת. אם כן, הדעת נוטה שבתקופה הקדומה נטלו לולב רק במקדש (ירו', שם). בשלב שני, עוד לפני החורבן, הוחלט ליטול לולב גם במדינה יום אחד. יש לראות בכך חלק מתהליך ארוך ורחב של ביזור חלק ממצוות המקדש על פני המדינה. כך, למשל, ברכת כוהנים, ואולי גם התפילה, פשטו באופן חלקי במדינה 187 הסברנו ש"מקדש" כולל את ירושלים ואילו המדינה היא כל הארץ מחוץ לירושלים, וראו על כך בפירושנו לראש השנה פ"ד מ"א ומ"ב. . הרחבת מצוות המקדש הייתה מדיניותם של הפרושים. לפי התפיסה הפרושית המצוות מוטלות על כל אדם מישראל, על כן יש לשתף ישראלים במצוות המקדש עד כמה שהדבר אפשרי, ויש להרחיב את מצוות המקדש על פני כל הארץ. תפיסה כפולה זו נובעת ממניע אידאולוגי ברור: הפיכת כל אדם מישראל למעין כוהן בביתו, והפיכת כל בית למקדש זוטא 188 אנו משתמשים בהסברו של פילון המתאר את סעודת הפסח, שהיא סעודת זבח, אך לא במקדש, ראו על החוקים ב, 147. . עם כל זאת, אין לטשטש גם את הפן החברתי המתלווה לתפיסה זו, או שהוא לפחות תוצאה ממנה. אם ניתן לקיים חלק מהמצוות גם מחוץ למקדש יש בכך פיחות מה במעמדו ובמקומו החברתי של המקדש, ויש בכך פגיעה במידת מה גם בעצמתם החברתית של הכוהנים. אי אפשר לקבוע שחכמים היו מעוניינים, במודע, בפן זה של התהליך. אפשר שהם פעלו ממניעים אידאולוגיים טהורים אחרים, אך לכל תהליך אידאי יש השפעה חברתית במידה זו או אחרת. שבעה – כפי שנראה להלן (פ"ד מ"א) נטלו לולב בכל שבעת ימי החג רק כאשר חל יום טוב ראשון בשבת. הניסוח במשנה אינו סותר הלכה זו, אלא הוא ניסוח כללי שיוגבל ויסויג להלן. משחרב בית המקדש התקין – "התקנה" היא מונח לפעולת חידוש שאינה תוצאה ישירה של לימוד או דרשה. עם זאת, במקורות רבים מה שלחכם אחד הוא תקנה לחכם שני הוא דבר תורה או דרשה 189 למשמעות התקנה להלן שיום הנף כולו אסור ראו דיוננו במסכת ראש השנה פ"ד מ"ג. . בספרות התנאית האבחנה בין תקנה לסתם לימוד מטושטשת. הם מניחים שניתן לשנות הלכות ולחדש בהן (לחומרה או לקולה). ברם, בספרות האמוראית כבר הניחו שסמכות החידוש מוגבלת ומותר רק לתקן תקנות חדשות, אך לא ללמוד ולחדש בדרכי הלימוד המסורתיות. רבן יוחנן בן זכיי שיהא לולב ניטל במדינה – כפי שהסברנו בהרחבה במשנת ראש השנה יצר חורבן המקדש חלל דתי, שכן מצוות רבות היו קשורות למקדש. רבן יוחנן בן זכאי, שעמד בראש החכמים בראשית דור יבנה, שאף להסדיר מחדש את חיי הדת. חלק מהמצוות המיוחדות למקדש הועברו למדינה, וחלקן בוטל או שנמצא להן תחליף. במקרה שלפנינו הוחלט ליטול לולב כל שבעה כשם שהיו נוהגים במקדש. פירוט המצווה יוסבר ויסויג להלן, בראשית הפרק הבא. שבעה – כאמור זהו ניסוח כללי; בפועל ניטל הלולב שבעה ימים רק אם יום טוב ראשון חל בשבת, אך אם חלה השבת באמצע חול המועד אין נוטלים באותו היום, ונעסוק בכך להלן (שם). זיכר למקדש – זכר למקדש הוא המינוח הכללי, וההנמקה להעברת מצוות מהמקדש למדינה. למעשה אין ההעברה רק זכר למקדש ולמצוותיו אלא גם מילוי החלל שנוצר עקב היעדר המקדש. האסטרטגיה הפרשנית עוסקת רק בשימור, כלומר זיכרון, לעומתה הצורך החברתי ניזון מן החלל שנוצר ומעצב את צורת הזיכרון 190 על כך ראו בהרחבה במבוא למסכת שקלים. . שיהא יום הנף כולו אסור – יום הנף הוא היום שמניפים בו את העומר, כלומר היום השני של פסח. עד הנפת העומר אסור לאכול מיבול החיטה של השנה החדשה. בזמן שהיה המקדש קיים החלו לאכול מהתבואה החדשה לאחר שהקרבן הוקרב, ועתה בהיעדר קרבן היום כולו אסור. התקנה אינה שייכת למשנת סוכה והיא מופיעה כלשונה זו במשנת מנחות (פ"י מ"ה) 191 כל הפרק שם דן בדיני קצירת העומר. הדנה בעומר, ובמשנת ראש השנה (פ"ד מ"ג) המונה כמה מתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. יש להניח שהמשפט הופיע במקורו במשנת מנחות, משם הועבר למשנת ראש השנה כלקט של תקנות, ומשנתנו שאבה את המשפט ממשנת ראש השנה. אילו הייתה משנתנו מקורית ועצמאית לא הייתה מזכירה כלל את יום הנף, או לחילופין הייתה מזכירה גם את יום הנף וגם את התקנה של תקיעת שופר. אם כן, סדר העריכה הוא: משנת מנחות ראשונה, משנת ראש השנה היא עצמאית והשתמשה במשנת מנחות, ומשנת סוכה ליקטה קטע ממשנת ראש השנה. עם זאת, אין מכאן ראיה לשימוש במשנה הערוכה שבידינו, וייתכן שהמשנה לוקטה ממשנה קדמונית ומנוסחת כלשהי שכבר משנת ראש השנה השתמשה בה. כידוע השתמש רבי בלקטי משניות קדומות, ומן הסתם כך עשה גם כאן.

Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sukkah 3:12

Rambam▾

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו': מדינה היא כל העיירות שבא"י מלבד ירושלם וכבר ביארנו זה במס' מעשר שני. ויום הנף הוא יום ששה עשר מניסן שאמר בו השם והניף את העומר ודרש ר' יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכול חדש כל היום וזהו ענין התקין וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עיקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממס' מנחות ואלו התקנות כולם הלכה בכל מקום שנמצא מהם דבר דבר בכל המשנה:

מדינה – it is the rest of the land of Israel except for Jerusalem, and we have already explained in Tractate Maaser Sheni (Chapter 3, Mishnah 4 and see also Tractate Shekalim, Chapter 1, Mishnah 3 and Tractate Rosh Hashanah, Chapter 4, Mishnah 1). ויום הנף – this is the sixteenth day of Nisan on which God stated (Leviticus 23:11): “He shall elevate the sheaf” – that Rabban Yohanan ben Zakkai expounded after the destruction of the Temple that the sixteenth day of Nisan it is prohibited to eat new [produce] all day long. And this is the matter where it states [in the Mishnah]: "והתקין" and it will be explained the principles of all this and the reasons in the tenth [chapter] of [Tractate] Menahot, and all of these enactments for practical Jewish observance you will find them in the Mishnah.

Sefaria · Rambam on Mishnah Sukkah 3:12

Tosafot Yom Tov▾

ובמדינה . כתב הר"ב בירושלים וכו' ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים: זכר למקדש . גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: ושיהא יום הנף כו' . במשנה ג' פ"ד דר"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת: כולו אסור . כתב הר"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט"ו [*ופירש"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו:

Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah 3:12

Yachin▾

כשירות ודוקא במגיע ראש עלה זה לעיקר של עלה שלמעלה ממנו:

Sefaria · Yachin on Mishnah Sukkah 3:12

Mishnah Insights

Where the lulav's seven days come from — and why Shabbos still stops it▾

The seven days, and the Shabbos within them

At its home in hilchos lulav, the mishnah gives the source (the same mishnah is repeated at Rosh Hashanah 4:3, among Rabban Yochanan ben Zakkai’s takanos): ‘u’smachtem lifnei Hashem… shivas yamim’ bound the seven-day lulav to the Mikdash, while ‘ba’yom harishon’ gave the rest of the land one day (Bartenura, Vayikra 23:40). Tosafos Yom Tov adds a limit to the later seven-day takanah: ‘seven’ means every day but the first is only mid’rabbanan, and the lulav is still not taken on the Shabbos that falls within Sukkos.

What the chadash clause assumes

The mishnah then pivots to the new grain. Bartenura sets the baseline the clause takes for granted: the Torah bars eating chadash — grain that took root before Pesach — until the Omer is offered on the sixteenth of Nisan. The question the mishnah answers, how chadash is permitted once there is no Omer, is worked out at Menachos 10:5.

Series Insights

Series context▾

← Previous

Rosh Hashanah 4:3

Zecher la'Mikdash: the lulav for seven days

Mishnah 37 of 41

Sukkah 3:12

The lulav's home, read in the Churban's light

Rosh Hashanah 4:4

Relaxing what the Temple had required

Where this sits

This is the lulav mishnah in its native place, among the laws of the arba minim; the series meets it again at Rosh Hashanah 4:3, gathered with the post-Churban takanos. Read here, it marks the boundary the whole series traces — a practice the Mikdash had set apart, later stretched to all of Israel as a zecher once the Beis HaMikdash was gone.