הביאו לפניו – יש המפרשים שהביאו לפניו את השולחן 22 רבנו חננאל; רבנו תם; תוספות לדף קיד ע"א, ד"ה "הביאו לפניו" ואחרים. , אולם יש המפרשים שהביאו את הירקות לאכילה 23 רש"י, רשב"ם ואחרים. , ואף נוסחאות רבות 24 כך ב- מיל (אך לא ב- מפ [כ"י פרמה] שכרגיל שווים). ב- מ ירקות, וכן בנוסחאות רבות אחרות. ראו דקדוקי סופרים, עמ' קעח אות ה. גורסות: הביאו לפניו ירקות וחזרת. מלשון המשנה נראה שטיבל בחזרת, כלומר הטיבול של ירקות בחזרת לא היה פעולה חד פעמית של טבילה אחת אלא מעשה ממושך: מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת – כלומר ממשיך עד שמגיע זמנו של עיקר הסעודה. כידוע הסעודה החגיגית בארץ ישראל החלה בסדרה ארוכה של מתאבנים, וסעודת הפסח נוסדה על בסיס זה 25 אפטוביצר, פרגמנט, הוכיח שבימי המשנה והתלמוד היה נהוג לאכול לפני הסעודה כמה מיני פרפראות, וכרגיל היה נהוג לאכול שלושה מינים. . פרפרת הפת היא הבשר הנאכל עם הפת, וזהו ששנינו בתוספתא "השמש מכביש בבני מעים ונותן לפני האורחין" (פ"י ה"ה), כלומר טובל אף בחלקים מן הבהמות הנשחטות ונותן לפני האורחים כדי לעורר תיאבון, מעין הכנה לארוחה 26 ניתן אף לפרש שהביטוי "עד שהוא מגיע לפרפרת הפת" מובנו לפני שיגיע, כלשון שמצינו במשנת תמיד פ"א מ"ד: "הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור", וכפי שפירש אלבק עמ' 456 .אך לענייננו אין הדבר משנה. . נראה שמציאות זו משתקפת תוך הרחבה בהגדה מן הגניזה שפרסם גרינסטון, ובקטע אחר שפרסם פליישר ובא אחר הקידוש מברכים ברכה על נטילת ידיים, ברכה על פרי האדמה, ברכה על פרי העץ, על הארץ ופרי העץ, על מיני מעדנים וברכות אחרונות. כל אלו באים לפני "מה נשתנה" וההגדה. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת 27 בנוסח הדפוס נוסף: ושני תבשילין. מילים אלו אינן בכתב יד קאופמן שאותו אנו מעתיקים ואינן בשאר ספרי המשנה המדויקים ובספרי הראשונים )ראו דקדוקי סופרים, עמ' 355 הערה 1 ,)ומחקן ר' יהוסף, ולחינם תמה על כך בעל מלאכת שלמה, והוכנסו במשנה על פי הברייתא בשני התלמודים הקובעת שצריך להביא שני תבשילים, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר לחגיגה (ירו', לז ע"ד; בבלי, קיד ע"ב). מעתיקים צירפו לכאן שלא במקום את "שני תבשילין" לגופו של פסח. אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי לעזר ברבי צדוק אומר מצוה – הבאת המצה היא פתיחתה של סעודת הפסח. מלשונה של המשנה נראה לכאורה שסעודת הפסח, כולל מצה, חזרת, חרוסת ושני תבשילים, ובמקדש גופו של פסח, באה בשעה זו, ורק אחר כך באה מזיגת הכוס השני, שאלות הבן וההגדה המרומזת במשניות הבאות. ואמנם כך פירשו אחדים מן הראשונים שמשנתנו באה ללמדנו ש"בזמן שבית המקדש קיים היו עושים כל הסדר אחר הסעודה" 28 המרדכי בשם רבנו מאיר בסדר הפסח, דפוס וילנא דף ו; רבי משה חלאווה בפירושו, עמ' קנט, ואחרים. , והחזיקו אחריהם מפרשי ההגדה וחוקרים בדורות האחרונים 29 איש שלום, מאיר עין, עמ' 41 ואילך; גינצבורג, עמ' 94 ;אלבק בהערותיו לסדר מועד, עמ' 436 ;גולדשמידט, מבואו להגדה, עמ' 9 ואילך ואחרים. לאחרונה חוזר על הנחה זו תבורי, מבנה, עמ' 401-409 .הראשונים והחוקרים יצאו מתוך הנחה שאף במקדש, כלומר בימי הבית, נהגו לקרוא את ההגדה. בני ה"עיר" הם כנראה האריסים בחווה שמספרם קטן, ואין ביניהם אנשי מעלה. לבתי חווה ולכינוי "עיר" ראו מגילה פ"א מ"א; ביצה פ"ה מ"ו. , שכל הסדר, כולל השאלות של הבן וקריאת ההגדה היה אחר הסעודה, והכוס השני הנזכר במשנה הבאה היינו היין שבא בתוך המזון. כל זאת בניגוד לסדר המקובל בימינו, לפחות מימי הגאונים, כבעדות רב נטרונאי (ליהמן, הגדה, עמ' תתקפד), רב עמרם (סידור רב עמרם, עמ' קיב-קיג) ורב סעדיה (סידור רב סעדיה, עמ' קלו ואילך) ומצוי בכל קטעי הגניזה, בין אלה שמהלכים בנוסח ארץ ישראל ובין אלה שמהלכים בנוסח בבל, והוא הנוסח הנהוג לערך בהגדה שלפנינו. בכל הנוסחאות כתוב וערוך הסדר שמוזגים כוס שני ועליו קוראים את ההגדה ומסיימים בברכת הגאולה, ולאחר מכן אוכלים את המצה ואת המרור בטיבול שני. אולם הנחתם של הראשונים והחוקרים על סדר ליל פסח בימי הבית ובימי המשנה אינה תואמת כלל את שעולה מהצעת הדברים בתוספתא ובמשנה עצמה. בתוספתא למשנתנו אנו שונים: "בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל, הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין וגומרין את כולו" (פ"י ה"ח), הרי שהסעודה באה לאחר קריאת ההגדה וקריאת הפרק הראשון של ההלל. כך הם הדברים אף במשנה ו. אחר שמשנה ד ומשנה ה מציעות את סדר ההגדה, המשנה מסיימת: "לפיכך אנו חייבים להודות להלל... ונאמר לפניו הללויה", ובמשנה ו חלוקים בית שמאי ובית הלל "עד היכן הוא אומר" בהלל, שבית שמאי סבורים עד "אם הבנים שמחה" ובית הלל עד "חלמיש למעיינו מים" ומברכים על הגאולה, ואחר כך במשנה ז נאמר שמוזגים לו כוס שלישי ומברך על מזונו ועל הכוס הרביעי גומר את ההלל. אילו לא בא קרבן הפסח או הסעודה לאחר הפרק הראשון של ההלל אלא לפני ההלל (כבר במשנה ג), מה טעם להפסיק בהלל לברכת המזון ולסיים את ההלל רק אחר ברכת המזון? לשון אחר: הסדר במשנה סביר רק אם נפרשה בהתאם לתוספתא, שבהפסקה שבהלל באה הסעודה ובימי הבית קרבן הפסח. סדר זה עולה גם מתוך מדרש ההלכה הדורש את הכתוב "והגדת לבנך" (שמות יג ח): "שומע אני מראש חדש? תלמוד לומר: ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום? תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך" 30 מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פי"ז עמ' 66 .דרשה זו מצויה אף בסדר הגדה של פסח. המילה "יש" איננה ב- מל, מפ , מנ , מיל , דפ , ק104 ואחרים. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לפסחים, עמ' 654 ;ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 214. , הרי שיש לעסוק בהגדה בשעה שיש מצה ומרור לפניך ולא לאחר הסעודה. זאת ועוד, כאמור, כל הנחת היסוד בדבר קיומו של ליל סדר סדור וערוך בימי הבית אין לה כל הוכחה במקורות. המשנה באה ללמדנו שלאחר הכוס הראשונה, שהיא קידוש היום, מטבל בחזרת עד שעת הסעודה. בשעת המזון העיקרי באות עם המצה חזרת וחרוסת. שלא כרגיל בשאר ימות השנה מביאים פעם נוספת ירקות כדי להדגיש את אכילת המרור. בימי קיום המקדש הביאו בשעה זו גופו של פסח. בימי הבית לא הייתה כל מניעה להביא בשעה זו את גופו של פסח כי לפני אכילת הקרבן רק קראו פרק אחד בהלל, אולם בימים שלאחר החורבן לא הביאו עדיין בשעה זו את שני התבשילים או את שני מיני הבשר (בבלי שם, לפי אחת הדעות) כי עדיין לא נשאלו השאלות הנזכרות במשנה הבאה, ועדיין לא סיפרו ודרשו ביציאת מצרים על המסורות והנוהגים השונים שעליהם סיפרו בנוסף לקריאה ביציאת מצרים. המפרשים, ראשונים ואחרונים, שפירשו שבימי הבית או אף בימי התנאים נערכה תחילה הסעודה ואחר כך נשאלו השאלות של "מה נשתנה" ונאמרה ההגדה בשלמותה, באו לידי פירושם מפני שהניחו כדבר מובן מאליו כי קריאת ההגדה נהגה בימי הבית, ואם נאמר במשנה לפני קריאת ההגדה "ובמקדש מביאין גופו שלפסח" ובימי התנאים "שני תבשילין", הרי שתחילה נערכה הסעודה ואחר כך באה ההגדה. אולם כפי שראינו, המילים "ושני תבשילין" אינן בנוסחאות העיקריות, ובימי הבית לא הייתה קריאת ההגדה, לכן בימי הבית הביאו מיד לאחר הפרפראות את "גופו של פסח" ורק קראו פרק ראשון בהלל, אולם בימי התנאים היו פותחים בשעה זו את ההגדה ומסיימים בברכת הגאולה, ורק לאחר מכן באה הסעודה וברכת המזון וסיום קריאת ההלל. החזרת מופיעה במשנה במקומו של המרור, ואכן כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ו) ולהלן (מ"ה) חזרת הייתה המרור המועדף על חכמים. במשנה מופיע מרכיב שלישי והוא החרוסת, שאיננה נזכרת בתורה, ובמשנה מתנהל ויכוח האם היא בבחינת מצווה או נוהג ראוי בלבד. מתקבל הרושם שהיה מקובל להטביל את החזרת (המרור) בחרוסת, והדיון הוא האם ההטבלה היא מצווה. הבבלי מסביר שהדיון הוא האם מטבילים בשביל לקיים מצווה או כדי לעמעם את טעמו של המרור (קטז ע"א). כפי שנראה במשנה הבאה, הבבלי לא הכיר את הטבלת הירקות, ולכן נדרש להסברים מיוחדים. אבל לפי המשנה והירושלמי, את הירקות הטבילו (כבכל יום), והוויכוח הוא האם ההטבלה צריכה להיות דווקא בחרוסת או בכל דבר אחר. התוספתא חוזרת על הדברים שבמשנה (פ"י ה"ט) ומוסיפה: "מעשה ואמר להם רבי לעזר ברבי [צדוק] לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה" (פ"י ה"י). "תבלין" הוא אפוא מילה מקבילה לחרוסת, ומבהירה אותה. ברייתא זו מלמדת שהנוהג לאכול חרוסת חוזר לימי הבית או לראשית דור יבנה, ורבי אלעזר ברבי צדוק הוא בעל הדעה שהחרוסת מצווה. הברייתא חוזרת בשני התלמודים. בירושלמי (לז ע"ד): "תגרי ירושלם היו אומרים בואו וטלו לכם תבלי מצוה", אם כן המסורת חוזרת לימי הבית השני, והיא מלמדת שהנוהג להטביל את המרור ולא לאכול ירק ללא הטבלה הוא קדום. גם הבבלי מקשר את המעשה לירושלים: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה" (קטז ע"א). "חרך" הוא שרפה קלה, ואם כן התבלינים הללו היו חרוכים מעט באש. המאירי ואחרים גרסו "הדך" או "חדך", כלומר תבלין הנידוכים ונכתשים היטב (תבליני אבקה). התלמודים מלמדים על טיבה של החרוסת. בירושלמי (שם): "חזרת מצוה אמר ליה שכן רב מטבל בתורדין... בני בייתיה דאיסי בשם איסי ולמה נקרא שמה 'רובה' 31 המונח "רובה" איננו ברור. האם היה שם ארמי לחרוסת או לחזרת? שהיא רבה עמו. רבי יהושע בן לוי אמר צריכה שתהא עבה, מילתיה אמר זיכר לטיט. אית תניי תני צריכה שתהא רכה מילתיה אמר זיכר לדם". שלוש מימרות לפנינו. האחת שרב היה מטבל בתרד טחון, השנייה שהחרוסת מכונה "רובה", ולמונח זה הסבר מדרשי. ההסבר, כמו גם ההסבר השלישי, מעיד שהחרוסת היא מאכל טחון, בעל צבע אדמדם (זכר לדם) והיא "עבה", כלומר לא ירק חי אלא מעין מחית. הירושלמי אינו מזכיר שטעמה מתוק, אדרבה, אין טעם להטביל ירק מריר בדבר מתוק. כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ה) היו מערבבים בחרוסת קמח כדי להגדיל את נפחה, ומכאן שמדובר במאכל טחון, ולפי התוספתא שציטטנו יש בה גם תבלינים. כמו כן בבבלי (ל ע"ב): "אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן – משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה". אם כן, החרוסת איננה מאכל מיוחד לפסח אלא היא מטבל רגיל שבדרך כלל עירבו בו גם קמח, אך כמובן בפסח התקינו אותו ללא קמח. הבבלי לא הכיר את נוהג ההטבלה. אמנם הציטוט הקודם מלמד על הכרה מסוימת של הנוהג הארץ-ישראלי, אך עבור הבבלי זה לא היה נוהג חי אלא מנהג מיוחד לפסח. הבבלי שואל: הטבלה לשם מה? ועונה (קטז ע"א): "מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח, ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה 32 צריך להקהות אותו, את טעמו המר של המרור, ולסמכו, כלומר לעבות את החרוסת, שתהא זו מחית סמיכה, זכר לטיט (המאירי ואחרים). , וצריך לסמוכיה. לקהוייה – זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה – זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט". הבבלי מעיד שלחרוסת צבע וטעם של תפוח וצורה חיצונית של מחית, דומה לטיט. "זכר לתפוח" הוא רמז למדרש שבנות ישראל במצרים היו יולדות תחת עצי התפוח. כך פירשו רש"י, הרי"ף, המאירי ואחרים. הראשונים הכירו את המדרש מהבבלי 33 בבלי, סוטה יא ע"ב; שמות רבה, א יב, ועוד. . ההסבר רחוק, שהרי התפוח איננו במקרא, אלא באגדה אמוראית שאמנם מופיעה אך איננה תופסת מקום מרכזי בספרות. בעל ספר האורה מציע פירוש זה ולצדו פירוש נוסף: "דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח ה), ויש אומרים זכר לתפוח, כשהיו נושאין הטיט על צוארם [היה טופח צווארם] ונעשה מוגלא, לכך משימין בו מיני פירות ודוכין במדוכה תבלין זכר לתבן, ולכך אוכלין ירקות שהן כמין תבן" (ספר האורה, א פז). הסבר זה רחוק עוד יותר. לפיכך נראה שהבבלי כבר הכיר את החרוסת המתוקה, העשויה מתפוח מרוסק ותבלינים אחרים, ודרש את הרכב החרוסת בדרכו. הבבלי גם מדגיש שהטבילה נועדה כנגד ה"קפא", שהם חרקים בשורש המרור, או מרירותו של המרור 34 ראו אוצר הגאונים על אתר שפירש שהטבילה נועדה נגד נזקים שגורמת אכילת החזרת. חזרת היא מאכל רגיל ולא רעל, ואין צורך בתרופות נגד. כל אלה הסברים ספרותיים שאינם מכירים את נוהגי האכילה הארץ- ישראלית. . החרוסת לא נועדה אפוא להשתלב בטעם המרור, אלא להקהותו. הבבלי קושר גם את הטבילה בחובת נטילת ידיים, ומכאן שסבור שהחרוסת נוזלית (קטו ע"ב). בספרות הגאונים הסברים נוספים המציעים מתכונים אחרים, כגון: "ומביאין לפניו חרוסת חליק"א, שעושין אותו במקומנו מן תמרים. ולוקחין כל אחד מירקות הללו ומברך" (סדר רב עמרם גאון, עמ' קיב), וכן "מזכרת איך אנו עושין החרוסת בפסח. לשלישית ההין של חומץ חזק, אנו נותנין בו מן הפירות ב' ליטרין ערמונים לבנים, והיו מבושלים קודם שישחוק אותם. וב' לטרין שקדים, ולא יקלוף אותם. ומן התמרים ל' מן הקטנים, או עשר מן הגדולים. ושמנה מאות אגוזים, וחמשים תפוחים מן הבנוניות, או מן גדולות שלשים. ואם ימעט בערמונים ובשקדים ויוסיף באגוזים אז יהיה יותר טוב ויפה. ומן התבלין חצי אוקיא ייניבר, וחצי אוקיא סנבל שקורין אשפי"ק 35 המהדיר מסביר "שבלת נרד", ומפנה לתשובות הגאונים הרכבי, סי' סד. ,וחצי אוקיא קנה שקורין קניל"א, וחצי אוקיא תבן של מיקה שקורין אשקיננ"ט, וחצי אוקיא פלפלין. וזה השיעור מספיק לנו בצמצום, ולזה השיעור יעשה, אם יוסיף על שלישית ההין כמו כן יוסיף מן הכל, או אם יפחות מן החומץ יפחות משאר המינין לפי חשבון. וישחוק כל מין ומין בפני עצמו היטב עם התפוחים שישים בכל מין כראוי להם, ואחר כן ישחוק פעם אחרת היטב הדק בכל המינין כאחת עם החומץ כאשר יחזיק המדוכה, וכן התבלין ישחוק היטב עם החומץ, ויערב הכל יפה" (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, סימן מ). המתכון נראה בעייתי במקצת: ההין איננה מידה שהייתה מוכרת בימי הגאונים; זו מידה מקראית שחז"ל עדיין הכירו, והם קובעים שההין הוא תריסר לוגים 36 משנה, עדיות פ"א מ"ג; ספרי זוטא, טו ה, עמ' 281 ;בבלי, מנחות פז ע"ב. , כלומר שני קבים שהם שליש סאה 37 ראו הנספח בסוף הפרק. , כלומר 5.3-4 ליטר. זו כמות גדולה מאוד, ומתאימה לכמויות המרובות האחרות הנזכרות. משרים פרות בחומץ כדי לשמרם, וכל הכמויות הגדולות (חצי אונקיה מתבלין זו כמות גדולה ביותר, הוא הדין לחמישים תפוחים), מעידים שמדובר בהכנת מטבל שישמש את המשפחה זמן ממושך. במתכון חסרים גם נוזלים, ויש מקום לתמוה האם הגאון באמת הכיר את רזי המטבח שאשתו שלטה בהם. גם העירוב של המידות השונות (הין, ליטר ואונקיה) מוסיפים על הרושם שלפנינו מתכון "ספרותי". מכל מקום, מסורת הגאונים שראשיתה בתלמוד הבבלי ראתה בחרוסת מטבל מתוק, ואילו בארץ ישראל זה היה מטבל ירקות מריר או חמוץ. אין במקורות תשובה ברורה מדוע יש להטביל בחרוסת, וגם הביטוי "מצוה" מעיד שאין כאן חובה שלמה. להערכתנו הרבה ממנהגי ליל הסדר הושפעו מסדרי הסעודה הנהוגה בשכבות העשירים. אותה סעודה המתוארת בתוספתא ברכות (פ"ד ה"ח). סדר הסעודה שלנו דמה באופיו החיצוני לסעודת הסימפוזיון ההלניסטית והרומית, שהייתה מבוססת על עבודת אלילים, על זלילה מופקרת ועל הוללות ושכרות. בסעודה האידיאלית היהודית נוצקו למבנה זה תכנים יהודיים יותר, ובסעודת ליל הסדר תכנים האופייניים לחג ולסעודת קודש ולימוד. גם בסעודה ההלניסטית התחילו בנטילת ידים, ברכה (אלילית) על היין, והטבלת ירקות. ובסוף הטבלת הירקות ממליץ הסופר הרומי אתינאוס להוסיף ירק מתוק (ספר ב 49). אנו מעריכים שמכאן צמחה החרוסת וחז"ל העניקו לנוהג ההלניסטי מטען רעיונות יהודי המתאים לליל הסדר. ובמקדש מביאין [לפניו] גופו שלפסח – בירושלים בזמן שהמקדש היה קיים והקריבו קרבן פסח. המונח "במקדש" בלשון התנאים יש שכולל את ירושלים כולה 38 ראו במיוחד משנה, ראש השנה פ"ד מ"א ופירושנו לה, ובהערותיו של אלבק למשנה עמ' 489. . במשניות המודפסות: "ובמקדש היו מביאין", אולם בכל הנוסחאות העיקריות של המשנה כתוב כפי שהעתקנו את המשנה 39 כל הנוסחאות שבהערה 25 לעיל, וכן בתוס', פ"י סוף ה"ט. : "ובמקדש מביאין". יש שביקשו להסיק מנוסח זה שהמשנה היא מימי הבית, שמחוץ לירושלים הביאו לפני יושבי הסדר רק מצה וחזרת ושני תבשילין, ובמקדש, כלומר בירושלים, גופו של פסח, שהרי המשנה מדברת בלשון הווה 40 איש שלום, מאיר עין, עמ' 236 וליברמן, תוספתא כפשוטה לפסחים, עמ' 654. . אולם בדורות הראשונים לאחר החורבן החכמים מדברים על המקדש ומעשיו בלשון הווה. המקדש הוא המציאות הממשית הקיימת, והחורבן אינו אלא מצב חולף אשר כביכול אין מתייחסים אליו. פרקי המשנה המרובים נתחברו בדרך כלל לאחר חורבן הבית, אולם לרוב המשנה מספרת על מעשי המקדש בלשון הווה. גם יוסף בן מתתיהו, אף שישב ברומא וכתב את ספרו "קדמוניות היהודים" בשנות התשעים, עשרים וכמה שנים לאחר החורבן, התייחס אל המקדש ואל נוהגיו כמציאות חיה וקיימת 41 ראו למשל קדמוניות, ס"ג 129 ועוד. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 10:3