מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין – תענית אינה יום האסור במלאכה, אבל חכמים הנהיגו ימי שבתון גם בתעניות. בזמן עצירת גשמים הוטלו על הציבור שלוש עשרה תעניות בשלוש סדרות של שלוש, שלוש ושבע תעניות. בשלוש התעניות הראשונות מותרין במלאכה, בסדרה השנייה אסורין במלאכה ובסדרה השלישית אסורין והוטלו אפילו מגבלות על פתיחת החנויות 75 משנה, תענית פ"א מ"ו, וראו פירושנו למשנה זו. . רק טבעי הוא שבתענית תשעה באב, החמורה מכל התעניות, יוטל איסור גם על מלאכה ומסחר. אף על פי כן אנו שומעים כי רק בחלק מהמקומות נהגו באיסור מלאכה, ומקום שנהגו בו לעשות מלאכה לא היה בכך איסור. מקום שנהגו שלא – לעשות מלאכה, אינן עושין בכל מקום תלמידי חכמים בטילים – חכמים מגלים דעתם כי בעצם מן הראוי לאסור עשיית מלאכה בתשעה באב. פעם נוספת אנו רואים שיחסם של חכמים למנהג אינו פלורליסטי לחלוטין. הם מתירים את קיומו, אך אינם נמנעים מלרמוז על מנהג שאינו מקובל עליהם. במקרה זה ברור שלפי חכמים מן הראוי היה לאסור מלאכה כמו בימי תענית, אך אין הם מנסים לעקור מנהג קיים. רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל העם עצמן כתלמידי חכמים – לפי פשוטם של דברים רבן שמעון בן גמליאל קורא תיגר על המנהג המתיר עשיית מלאכה, וקורא לציבור להחמיר על עצמו 76 כן פירשו המאירי ואחרים. . כאמור לעיל, חכמים דרשו שלא לשנות מהמנהג המקומי, ולכל היותר התירו להחמיר במי שבא ממקום שנהגו בו להחמיר. כפי שראינו גם במקרה מעין זה יש גישות ולפיהן זכותו, או חובתו, של ההלך להחמיר מותנית בכך שהדבר לא יעורר מחלוקת. אם נקבל את הפירוש הפשוט תהיה במשנה זו חריגה מהכלל הקודם, זאת משום שלדעת חכמים בכלל, ורבן שמעון בן גמליאל בפרט, עשיית מלאכה בתשעה באב היא נוהג פסול 77 על ההחמרה כבעיה חברתית ראו דברינו הקצרים בפירושנו לברכות פ"ב מ"ח. . דברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנה נדונים בירושלמי: "כמתמיה יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה בתשעה באב" (לא ע"א). כמה פירושים אפשריים למימרה זו. ניתן לפסק את הדברים כך: "כמתמיה! יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים? כל עצמן לא גזרו חכמים בטילה בתשעה באב". לפי פירוש זה רבן שמעון בן גמליאל תמה על המשפט הקודם הקובע שתלמידי חכמים בטלים ממלאכה וטוען: יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים?! האומנם רשאי כל אדם לעשות עצמו כחכם ולהתבטל ממלאכה?! או: אם אכן תלמידי חכמים חייבים שלא לעבוד – הכלל צריך לחול גם על כל אדם! לו כך היה, חכמים היו צריכים לאסור עשיית מלאכה בתשעה באב על כל אדם, והרי חכמים לא גזרו זאת. לפי פירוש זה רבן שמעון בן גמליאל אוסר על חכמים להחמיר על עצמם, בניגוד לפירוש הפשוט שהצענו לעיל. המונח "מתמיה" מופיע לעיל אגב הדיון במי שעובר ממקום למקום, והוא מסביר שאסור לשנות מפני המחלוקת רק ב"מתמיה", כלומר במקום ובמצב שמי שאינו עובד הוא מתמיה, דהיינו באדם הרגיל לעבוד ואם הוא בטל ממלאכה יש בכך התרסה כלפי הציבור. על כן ייתכן לפרש שאדם מתמיה, כלומר מי שהכול רגילים לראותו עובד, אינו רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם ולהתבטל ממלאכה בתשעה באב. הבבלי מפרש כך את דברי רבן שמעון בן גמליאל, מבלי להזכיר את המונח "מתמיה" (נד ע"ב - נה ע"א) 78 כך מפרש ליברמן את הירושלמי (ראו ירושלמי כפשוטו על אתר), ונראה שנגרר אחר פירוש הבבלי. . הבבלי מציע את שני הפירושים ותולה אותם במחלוקת עקרונית: האם יש לחשוש ל"יוהרה", שהרי המחמיר משדר לציבור מסר של החמרה בדבר המותר (נה ע"א). לפי פירוש אחד רבן שמעון בן גמליאל אוסר ביטול מלאכה, ולפי הפירוש השני במקרה זה אין בכך יוהרה כיוון ש"כמה בטלני איכא בשוקא", והבטל ממלאכה אינו מוציא עצמו מהכלל. לבבלי ברור שקיימת מחלוקת עקרונית בנושא החשש מיוהרה. הוא אף מציע להחליף את שמות מוסרי המימרות במשנה כדי שמשנתנו לא תסתור משנה אחרת שרבן שמעון בן גמליאל וחכמים נחלקים בה בעניין היוהרה במקרה אחר. הווה אומר, הבבלי רואה בעניין היוהרה חשש הלכתי עקרוני, שרק במקרה זה אינו חל. מעניין שהדיון ביוהרה אינו נקשר לשינוי "מפני המחלוקת", ולפי הבבלי אלו עקרונות שונים. כל זאת אף שלכאורה קיימת זיקה הדוקה בין השניים. בבבלי מצוטטות מימרות אחדות המתירות לעשות מלאכה בתשעה באב וקובעות זאת כהלכה לכל דבר: "אין בין תשעה באב לתענית צבור אלא שזה [תענית ציבור] אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה" (נד ע"ב), וכן מימרות נוספות. הבבלי מפרש שמימרות אלו הן רק במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל ברור שזה פירוש מאולץ. כמו במשניות הקודמות היו שתלו את הדבר במנהג, והיו שניסחו את ההלכה כאחד המנהגים. מחלוקת המנהגים היא כמחלוקת בהלכה, ולפנינו סדרת מחלוקות הלכתיות שהיו גם תלויות במחלוקת מנהגים. אשר לנוסח המשנה, ר' יהוסף אשכנזי הגיה "יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים" 79 כך כותב בעל מלאכת שלמה. , ואין בהגהה צורך. במשנה בתענית (פ"א מ"ז) נזכרים "יחידים", המזוהים בספרות האמוראית כ"רבנן", המקבלים על עצמם תעניות מעבר לנדרש מכלל הציבור. שם כבמשנתנו יש הסתייגות של מסורת חכמים מן היוהרה העשויה להניע נוהג צדקני מובהק ומיוחד, אך מנהג מיוחד לתלמידי חכמים הוא תופעה טיפוסית לחברות עילית, המעצבות את מעמדן כחריגות ומיוחדות 80 ראו דיוננו במסכת תענית פ"א מ"ז, ודיון ארוך כללי במבוא למסכת נדרים. . וחכמים אומרים ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אין עושין כל עיקר – בכתב יד קאופמן זו משנה חדשה (משנה ו), ובדפוסים זה המשך המשנה הקודמת. נוסח כתב יד קאופמן עדיף, שכן זה עניין חדש החוזר לראש הפרק. הבדלים בחלוקת המשניות בכתבי היד השונים הם תופעה תדירה, ובדרך כלל לא הערנו עליה. במשנה א נקבעו שני המנהגים בדבר עשיית מלאכה בערבי פסחים, ומשנתנו היא המשך ישיר של משנה א. "וחכמים אומרים" – וי"ו החיבור מצויה בכתבי יד הטובים, ולעיל 81 ראו לעיל, משנה א. הצענו שבעבר היו משנה א ומשנה זו מחוברות ונקראו (ונלמדו) ברצף אחד. רק עורך הפרק, שהביא את הפרק מקובץ ערוך במקום אחר, ניתק אותם. פרשנים מסורתיים, שלא תמיד היו מודעים לסודות עריכת המשנה לרבדיה, חיפשו פתרונות אחרים. הריב"ן, למשל, אומר: "חכמים נטריה ליה לתנא קמא עד דאיסתלק לה מכל הני מקום שנהגו והדר פליגי ארישא... למימרא דלא במנהג תליא מילתא אלא באיסור והיתר" (פירוש הריב"ן לבבלי, נה ע"א). כלומר, חכמים חיכו לסוף הדיון על "מקום שנהגו" וחוזרים לדון בדברי התנא הראשון. הוא הגדיר את המנהגים, והם חולקים וטוענים שההבדל אינו תלוי במנהג אלא בהלכה. משנתנו מגדירה את ההבדלים הגאוגרפיים. המקום שנהגו בו לעבוד בערבי פסחים עד חצות היום הוא ביהודה, ובגליל נהגו שלא לעבוד, ולפי הירושלמי נהגו בירושלים כמו בגליל (פ"א ה"ה, כז ע"ד). בנושאים נוספים אנו שומעים על מנהגי הגליל השונים מאלו שביהודה. לעתים מנהג ירושלים הוא מנהג הגליל וניכרת קרבה בין ירושלים והגליל, וממילא יש הבדל בין מנהג ירושלים לזה של יהודה הסמוכה לה 82 ספראי, הגליל. . יש בכך עדות נוספת למידת זיקתו של הגליל לקיום מצוות ולבית המקדש. ובלילה בית שמי אוסרין ובית הלל מתירין עד שתנץ החמה – שורה זו מניחה בפשטות שלכל הדעות אין לעבוד כל היום, לדעת בית שמאי איסור העבודה מתחיל כבר בערב שלפני כן, ולדעת בית הלל האיסור חל רק מהנץ החמה. בתוספתא נחלקים באותו נושא רבי אליעזר בן יעקב, הסובר כבית שמאי, ורבי יהודה, הסובר כבית הלל (פ"ג [ב] הי"ח). מעניין שרבי יהודה, שפגשנוהו במשניות קודמות, ובעיקר בפרק א, כמחמיר ודוגל בשיטת בית שמאי בביעור חמץ, הולך כאן בדעת בית הלל. רבי אליעזר בן יעקב (בית שמאי) מנמק את דעתו בפשטות: מכיוון שיום יד הוא יום חג – לכן ברור שכל היום אסור במלאכה, ולא מצינו יום שרק חלקו אסור במלאכה. רבי יהודה טוען שאכן יום יד בניסן נחלק, והא ראיה שרק חלקו אסור באכילת חמץ 83 כל הדיון באיסור מלאכה בלילה הוא במידת מה משני. בדרך כלל הלילה אינו זמן מלאכה ואין עובדים בו. איסור המלאכה הנזכר כאן אינו איסור מלאכה כמו בהלכות שבת, שכל מלאכה נאסרה, אלא חכמים אסרו רק עבודה לפרנסה או עבודה משמעותית הגוזלת זמן רב ויש לה אופי של חול, ועבודה מסוג זה אינה נעשית, בדרך כלל, בלילה. . בתלמודים הנימוקים מתחדדים. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה א, איסור המלאכה צומח מתוך מעמד ההקרבה. מי שמקריב קרבן אסור במלאכה כל אותו היום. לפי אותו עיקרון, גם מי שמקריב קרבן פסח אסור במלאכה כל היום, אך לא נאמר מתי היום מתחיל, מהערב שלפניו או מהבוקר. את הכלל שהמקריב אינו עובד באותו יום ניתן לצמצם ליום בלבד, ולא ללילה שלפניו. רבי אבהו מרחיב את הטיעון ואומר שאמנם אין לעבוד ביום הקרבת קרבן, אבל בדרך כלל ניתן להקריב את הקרבן בבוקר, ואילו את קרבן פסח יש להקריב רק אחרי חצות (ירו', ל ע"ד). נימוק זה מתאים לשיטת בית הלל האוסרים מלאכה כל היום (ומתירים בלילה), אך הוא מתאים עוד יותר למי שאומר שאיסור המלאכה חל רק מחצות היום 84 גם בירו', ל ע"ד, מובא נימוק זה לעניין העבודה מהבוקר או משש שעות. . מחלוקת בית הלל ובית שמאי נראית כסותרת את התפיסה שהיתר העבודה תלוי במנהג המקומי. שאלה זו נשאלת בשני התלמודים, והיא חזרה גם בדיונים הקודמים בפרק זה. הבבלי מנסח: "מעיקרא תנא מנהגא ולבסוף תנא איסורא?" (בתחילה שנה מנהג ולבסוף איסור? – נה ע"א), ובירושלמי הדברים מנוסחים כמסקנה: "כל הדברים תלו אותן במנהג" (ל ע"ג). אם כן, אלו הלכות שתלו (הגדירו) אותן במנהג. נמצאנו למדים שלדעת התלמודים מנהג אינו מחלוקת הלכתית. עם זאת, הירושלמי מקבל את הסתירה הפורמלית כמות שהיא. בסוגיה אחרת (פ"א ה"ה, כז ע"ד) הירושלמי קובע שמי ששנה זו לא שנה זו, כלומר זו מחלוקת חכמים האם זו מחלוקת הלכתית או הבדל שבמנהג. רבי זעירא אומר ששלוש דעות בנושא: מותר, אסור ותליית הדבר במנהג, והבבלי מנסה להעמיד את הנושא כמחלוקת. לשיטת רבי מאיר הדבר תלוי במנהג המקומי, ולפי רבי יהודה זו הלכה. על כל פנים, לדעת התלמודים מחלוקת מנהגים אינה יכולה להיות מחלוקת הלכתית רגילה, ומחלוקת הלכתית אינה יכולה להפוך ולהיות בסיס למנהגים מקומיים שונים. לכאורה ניתן לטעון שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא רק לנוהגים באיסור מלאכה, וניתן אף לשפר מעט את הטיעון ולומר שבית שמאי ובית הלל נחלקו על ההלכות הנוהגות בירושלים וחלות על מקריבי קרבנות הפסח. אלו ודאי אסורים במלאכה כל היום, ונחלקו בית שמאי ובית הלל מתי היום מתחיל. ברם, קשה להבין כיצד בית שמאי ובית הלל חיוו את דעתם רק על חלק מהבעיה. קשה עוד יותר להבין כיצד התגבשו מנהגים בניגוד לדעתם של התנאים הקדומים, רבי היוקרה והסמכות. נראה שעלינו לחזור להסבר שניתן במבוא לפרק זה. ההבדל בין מחלוקת הלכתית לבין מחלוקת המנהגים הוא רופף. מחלוקת המנהגים היא מחלוקת הלכתית לכל דבר. ייתכן שהחלה כמחלוקת חכמים, וייתכן שהחלה כנוהג ציבורי. כך או כך זו מחלוקת הלכתית, ובכל אזור נתקבלה דעה אחת. דעתם של בית שמאי נדחתה, ודעת בית הלל התקבלה בירושלים ובגליל, ולאורה הולכים התנאים והמשניות להלן. ביטויים נוספים שהמנהגים מוצגים בהם כהלכה לכל דבר מופיעים בבבלי ובירושלמי, ואף פסוקים התומכים באיסור מלאכה כל היום נזכרים בהם, כגון "פסח הוא לה' " (ירו', לא ע"א), וכן דיון בבבלי (נה ע"א). בברייתא בבבלי שני המנהגים מנוסחים כמחלוקת כמעט לכל דבר, ונראה כי אכן הבדל המנהגים הוא מחלוקת בהלכה. סיכום אם כן, מצטיירת התפתחות מעניינת של ההלכות. ראשיתו של איסור מלאכה בהלכה שהמקריב קרבן אסור במלאכה באותו יום. הלכה זו היא, אפוא, חלק מהלכות המקדש, וכמו הלכות אחרות גלשה מהמקדש למדינה. בית שמאי ובית הלל חלקו בפרטיה, אבל במקביל התפתח מנהג המקל ומאפשר לעשות מלאכה עד חצות. מנהג זה פשט ביהודה, אך בירושלים ובגליל לא התקבל. להלן נראה כי התפתחו מנהגים נוספים וקולות נוספים בנושא. מכל מקום, איסור מלאכה בערבי פסחים המשיך גם לאחר החורבן. במקביל התחולל תהליך מעט רחב יותר של התחלת החג כבר ביום יד בניסן. כפי שראינו, תהליך דומה התחולל לגבי בדיקת חמץ וביעורו. בפירושנו לפרק א משנה א ראינו כי גם שם אוזכרו שלושה מועדים אלו: ערב יום יד (אור לארבעה עשר), הבוקר וחצות היום. כפי שראינו, קביעת חצות היום כמועד לביעור חמץ הובילה את קביעת מועדי בדיקת החמץ. רבי יהודה הוא המחמיר וסובר שאיסור חמץ מתחיל עוד לפני כניסת החג עצמו. הוא סבור שאיסור חמץ חל מהתורה בחצות היום, ואכן גם כאן רבי יהודה סבור שאיסור מלאכה חל לפחות מהבוקר. לעומתו רבי מאיר סבור שלפי דין תורה חל איסור חמץ רק מהערב, הביעור בחצות היום הוא בבחינת סייג ואמצעי זהירות, ובמקביל הוא המאחר באיסור מלאכה ומתיר מעט עבודות עד חצות 85 ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"ד. . התלמוד הבבלי (נ ע"ב) שואל מדוע המשנה מתמקדת דווקא בערבי פסחים, הרי גם בערבי שבתות אין לעבוד מחצות היום. הבבלי אמנם מביא ציטוטים המעידים על גישה זו, ומסביר שבערב פסח האיסור חמור ורחב יותר. בעקבות הגמרא מנסים ראשונים לחדד את ההבדלים ולהעניק להם אופי משפטי חד משמעי 86 ראו למשל הרא"ש והר"ן למקום, וראו פירושנו להלן, פ"י מ"א. . דומה שהמאמץ מיותר. מדובר בנוהג וולונטרי, ואין זה מן הראוי לעוטפו במעטפת משפטית טכנית. איסור המלאכה בערב פסח היה רחב, ונפוץ יותר. יתר על כן, ממקורות אחרים אנו שומעים על עבודה בערב שבת עד הרגע האחרון. כך, למשל, כוהן היה עולה לראש אחד המגדלים ותוקע בחצוצרה כדי לסמן את כניסת השבת. על כך אנו שומעים מהמשנה ומדברי יוספוס 87 משנה, סוכה פ"ה מ"ה; מלח', ד 582 ;לכתובת ראו מזר, הר הבית. . כתובת שנמצאה בהר הבית קובעת כנראה את המקום שממנו תקעו הכוהנים. מאוחר יותר אנו שומעים על המשכתו של הנוהג בעיירות ישראל 88 תוס', סוכה פ"ד הי"א, וראו דיוננו סביב המשנה, שבת פט"ו מ"ג ועוד. , ועל כך שהעם עובד בשדות עד כניסת השבת. הווה אומר שהיו אמנם חכמים שצידדו בהשבתת המשק בערב שבת מבעוד יום, אבל זה היה לכל היותר מנהג חסידים. שאלת הגמרא מועברת כנראה מסוגיה אחרת שנזכר בה איסור מיוחד לאכול לפני כניסת חג הפסח 89 ראו להלן, פירושנו לפ"י מ"א. . בסוגיה שם הגמרא שואלת במה התייחד ערב פסח, שהרי איסור דומה חל גם בערבי שבתות וימים טובים. סוגייתנו הועברה, אפוא, מהסוגיה שם והותאמה לנושא שבו עוסקת משנתנו.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Pesachim 4:5