Rosh Hashana 3:7 — Hearing the Shofar's Own Sound
MishnayosMoed › Rosh Hashana › Perek 3 › Mishnah 7מוֹעֵד ‹ ראש השנה ‹ פרק ג׳ ‹ משנה ז׳
Hearing the Shofar's Own Sound
קוֹל שׁוֹפָר
Mishnah ראש השנה ג׳:ז׳ · Rosh Hashana 3:7
הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר
אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת
אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס,
אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע,
יָצָא.
וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע,
לֹא יָצָא.
וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת,
אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה,
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ,
יָצָא,
וְאִם לָאו,
לֹא יָצָא.
אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע,
זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
One who blows the shofar into a pit,
or into a cistern,
or into a great storage jar:
if he heard the sound of the shofar itself,
he has fulfilled his obligation.
And if he heard the shofar's echo,
he has not fulfilled it.
And so too, one who was passing behind a shul,
or whose house stood next to a shul,
and heard the sound of a shofar, or the sound of a megillah:
if he directed his heart to the mitzvah,
he has fulfilled his obligation,
and if he did not,
he has not fulfilled it.
Even though this one heard the shofar and that one heard it —
this one directed his heart, and that one did not direct his heart.
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The shape of it▾
Summary Chartwhat does this mean?
Hearing the Shofar's Own Sound▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Is a man standing outside yotzei when the shofar is blown inside a pit? | Yes, if the sound that reached him was the shofar itself | — |
| What if he only heard the shofar's echo? | No | — |
| Can a person be yotzei by hearing the shofar or the megillah as he walks past the shul? | Yes, if he turned his heart to the mitzvah | — |
| What if his mind was elsewhere? | No — though he heard the shofar exactly as the other man did | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (11)▾
בור. חפירה בקרקע: דות. מקום מקף מחצות על הארץ: פטס. כלי גדול של חרס: אם קול שופר שמע. העומד חוץ לבור, ושמע קול תקיעת התוקע בבור. דאלו אותן שבבור לעולם יצאו, שהן שומעין קול שופר לעולם: אם כון לבו. לצאת: יצא. ואף על פי שלא נתכון התוקע להוציאו, הכא מירי בחזן הכנסת שתוקע, שהוא מתכון להוציא כל השומעים קול תקיעתו, הלכך אף על גב דלא נתכון להוציא זה העובר אחורי בית הכנסת ולא ידע ליה, יצא. אבל התוקע להוציא יחיד ידי חובתו בעינן שיתכון שומע ומשמיע:
בור – pit in the ground דות – a place surrounded by barriers on the ground. פיטם – a large earthenware utensil אם קול שופר שמע – he who stands outside the pit, and heard the sound of the Tekiah of the person sounding the Shofar in the put, for those who were in the pit, always fulfill their religious obligation, for they always hear the sound of the Shofar. אם כיון לבו – to fulfill [their religious obligation] יצא – and even though they the person sounding the Shofar did not intend to fulfill [his religious obligation], here we are speaking of the Cantor of the synagogue who sounds the Shofar that he intends to fulfill [the religious obligation] of all those who hear the sound of his Tekiah. Therefore, even though that he did not intend to fulfill [the religious obligation] of this [person] who passes the back of the synagogue and did not know of him, he has fulfilled [his religious obligation]. But the person who sounds the Shofar to fulfill an individual’s religious obligation, we require that the listener and the person who causes to hear (that blows) have the intention [to perform a religious act] (see Talmud Rosh Hashanah 28b).
Sefaria · Bartenura on Mishnah Rosh Hashana 3:7
Introduction This mishnah teaches two halakhot: 1) one must hear the sound of the shofar and not an echo of the sound of the shofar; 2) when hearing the shofar one must have intention to hear it for the sake of the fulfillment of the commandment. The mishnah illustrates cases where one may have heard a shofar blast and nevertheless not fulfilled his obligation One who blows into a pit or a cistern or a jug, if he heard the sound of the shofar, he has fulfilled his obligation, but if he hears the echo [also], he has not fulfilled his obligation. Here someone blows a shofar into an echo-producing chamber, such as a pit, a cistern or a jug. The mishnah rules that in order to fulfill his obligation he must be sure that he heard the sound of the shofar and not the echo of the sound of the shofar. There is a geonic commentary on this mishnah, according to which the mishnah refers to a time of persecution when the Romans outlawed the public observance of commandments. They hid their shofar blasts to avoid the authorities. And also one who was passing behind a synagogue or if his house was next to the synagogue and he heard the sound of the shofar or of the megillah [being read], if he directed his heart (had, then he has fulfilled his obligation, but if not he has not fulfilled his obligation. Even though this one heard and this one heard, this one directed his heart and this one did not. This section teaches that when hearing the shofar on Rosh Hashanah, or Megillat Esther on Purim, one must have the intention of hearing them in order to fulfill the commandment. A person might be walking behind a synagogue and hear them blow the shofar and then think to himself, “Great, I’ve just fulfilled my commandment” (and no need to go to shul today!). The mishnah rules that the act of hearing the shofar is not sufficient. One must have the intention to hear in the fulfillment of a commandment. The final section of the mishnah notes how strongly this commandment is connected to intention both the one who walked behind the synagogue and the one who actually went to the synagogue heard the same exact thing, yet one has fulfilled his obligation and one has not. Tomorrow’s mishnah will contain the central rabbinic statement as to the role that intention plays in halakhah.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Rosh Hashana 3:7
לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטם . צ"ל דמהאחרון אחרון יוצא הקול צלול יותר מהראשון, משום הכי נשנו כולם:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashana 3:7
(כ) וכן וגו'. משוה אותם מזה הצד. שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 3:7
התוקע לתוך הפיטס. כצ"ל בסמ"ך ודוגמתו במציעא מ"ב פ"ד. ובבתרא מ"ב פ"ו. ובגמרא רפ"ב דביצה [ד' ט"ו ע"ב] הללו בעלי פטסין. ובמסכ' מכות מ"ב פ"ג טעה התי"ט בזה שהיה גורס כאן במ"ם: משנה לחם אם קול שופר שמע העומד חוץ לבור רע"ב. הכי הוא ודאי פירושא דמתניתין. ודלא כרא"ש. עמו"ק (תקפ"ז) ואתי שפיר נמי לישנא דוכן. דודאי בכוונה תליא מילתא דשומע קול שופר מבור. אם נתכוין לשמוע בשעה שתקיעה יוצאת מפי התוקע. אז ודאי קול שופר שמע. והרי נתכוין שומע ומשמיע. לאפוקי היכא שנתעכב ולא שמע רק קול הברה. נמשכת אחר שכבר נתפשטה תקיעה מפי התוקע. שהקול העצמי הראשון חלף הלך לו. ועכשיו לא נשמע קול אלא הנולד מראשון. בנקישתו לדפני הבור. הפסיד קול השופר. וזה גרם לו מעוט כוונתו מתחלה.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Rosh Hashana 3:7
התוקע לתוך הבור וכו'. בפרקין דף כ"ז ע"א וביד שם ספ"א ובפ' שני סי' ה' ובטור א"ח סי' תקפ"ז וסי' תקפ"ט ועיין במ"ש בפ' המוכר את הבית סי' ב' בחילוק שיש בין בור לדות: וכתוב בהרא"ש ז"ל גמ' אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו פרש"י ז"ל שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני' מפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר (פעמים קול) ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אע"ג דרב יהודה אמר לא שנו אינו בא כי אם לפרש המשנה וה"פ ל"ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינם שומעים אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ"ל ז"ל ועל מה שכתב הרא"ש ז"ל לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו'. כתוב בבית יוסף שם סי' תקפ"ז נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששמע הוא קול שופר או הוא קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה ע"כ: או לתוך הפיטס. בסמ"ך: וי"ס בתי"ו וסמ"ך וי"ס בתי"ו ומ"ם: וכן מי שהיה עובר וכו'. אית דל"ג מלת וכן: ואיתה בתוספת פרק כל גגות (עירובין דף צ"ב) ודפרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ה.) והקשו הם ז"ל דאמאי אם כיון לבו יצא והא אמרינן בעירובין בפ' כל גגות צבור בקטנה וש"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתם ותרצו דשאני התם דליכא עשרה עם ש"צ והקשו עוד מדאמרינן פ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה וכן לתפלה ופליגא דריב"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסיקינן אי לענין צרוף ההיא דבפ' כל גגות תיקשו לריב"ל ואנן קיימא לן כותיה כדמוכח בסוטה פ' אלו נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב יהודה ותרצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב יהודה מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי היא כעומד מבחוץ ולריב"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ' לן כר' יהושע בן לוי אבל בתקיעה ומגלה מודו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דיש מי שהקשה עליהם דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה לפרסומי ניסא והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה ממקום דליכא עשרה קריאתה בעשרה מיהא הוא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ומש"ה יצא ואם לאו לא יצא ע"כ ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר חנינא לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה שנתכוון: אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו נראה שר"ל אע"פ שזה העומד בתוך בית הכנסת שמע וגם העובר אחורי בית הכנסת שמע ולא אמרי' בעומד בבית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' משום דעומד בבית הכנסת סתמו כיון לבו אבל עובר אחורי בית הכנסת וכו' סתמו לא כיון לבו אלא אם עמד כדכתיבנא בשם הירושלמי או שמא משנה יתירה אתא לאשמעינן מאי דתניא בברייתא בגמ' דיחיד התוקע בעינן ביה כוונת משמיע והיינו זה כיון לבו רוצה לומר להוציא בני אדם י"ח וזה לא כיון לבו להוציא כך נלע"ד והכי אשכחן בגמ' בריש הוריות דדריש ממשנה יתירה ענין שהוא חוץ מפשט הלשון וכמו שכתבתיו שם בריש הוריות בס"ד ובריש פ' שני דגיטין משמע דרבותא זוטרתי היא דאמרינן דאתא משנה יתירה לאשמועינן אבל רבותא רבתי לא אמרינן דכיון דרבותא טובא היא ה"ל לתנא לפרושה בהדיא:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashana 3:7
התוקע לתוך הבור – המצווה היא לשמוע קול שופר, לכן אם שמע את תהודת הקול בלבד לא יצא ידי חובה; אם התוקע תקע בבור – לא שמעו אלו שמחוץ לבור את קול השופר עצמו, אלא הד ממנו. הבבלי מוסיף שמי שהיה בבור עצמו יצא ידי חובה, שכן הוא שומע את השופר עצמו (בבלי, כז ע"ב). המשנה עשויה לדבר על מקרה חריג, אך הרקע הוא שגרתי. בתקופה התנאית הקדומה היה מקובל שכל אחד תקע לעצמו, ללא קשר לתפילת הציבור, והמיוחד כאן הוא בתקיעה לתוך החבית הגדולה או הבור שמטרתה להגביר תהודה 44 ראו על כך במבוא למסכת ובפירושנו להלן, פ"ד מ"ט. . או לתוך החדות 45 כך ב- ת, ג, מא, מנ, מפ, מדלק, מרא, מרש. ביתר עדי הנוסח "הדות", ב- מדק "החודת" וב- כ "הדוד". – החדות, ההדות או הדות נזכר במקורות רבים. הבבלי פירש שבור הוא כמו דות, והסתייע מברייתא: "דתניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין" (בבלי, בבא בתרא סד ע"א) 46 המאירי פירש שהדות חפור ובנוי, הווה אומר שהבור נחפר באדמה ונבנו לו קירות. בארץ ישראל ההררית בדרך כלל בורות נחצבים ולא נחפרים, אך כמובן באזורי המישור ניתן עד היום למצוא בארות ובורות שנחפרו ונבנו להם קירות. . כלומר שניהם מונחים לשטח חפור, אלא שהבור חצוב והדות בנוי. ממקורות ארץ ישראל משמע שהדות לא שימש כלל לאיגום מים. הוא מופיע יחד עם חורי הבית העליונים כמקום שיש לבדוק בו חמץ: "חורי הבית העליונים והתחתונים היציע והדות וגג הבית..." 47 תוס', פסחים פ"א ה"ג, וראו פירושנו לפסחים פ"א מ"א. . אם כן, הדות או ההדות שייך למערכת הכוכים שבבית, אך לא שימש לאיגום אלא לאכסון אוכל, וצריך לבדקו לפני פסח שמא יש בו חמץ. הדות מופיע כמקום להניח בו חבית: "אומר אדם לחבירו הלויני חבית של יין עד... שאפתח את הדות. היתה לו חבית בתוך הדות ונפתחה הדות ונפלה ונשברה..." (תוס', בבא מציעא פ"ו ה"י). אם כן הדות הוא כוך בקיר, מעין ארון קיר. פעולה רגילה של שכיר היא "עולה לעלייה ויורד לדות" (תוס', תרומות פ"י ה"ט), ומכאן שלעתים הדות בקיר ועתים זהו מעין מרתף קטן 48 ראו עוד אליצור, חדות; פרדימן, חדות; אליצור, תגובה; ספראי, הקהילה, עמ' 209. (איור 76). הרמב"ם פירש שהדות "הוא מקום גבוה על ארץ מוקף כתלים", ונראה שהיה ער לכלל המקורות וניסה בדרך זו ליישב ביניהם 49 ר' נתן אב הישיבה פירש "כצאמה", ואין הביטוי עוזר לנו להבנת המתקן. . בתוספתא טהרות (פ"ח ה"א, עמ' 668) נזכרים "הרוין" ככוך עליון בבית, וייתכן שזה שיבוש של חרוין-חדויין-חדות, ואם כן מקור זה מצטרף לראיות שהחדות הוא כוך עליון בבית. או לתוך הפיתם – פיתם, פיתס או פיטס הוא מונח יווני לכד חרס גדול 50 במשמעות זו הוא משמש בבבלי, ביצה טו ע"א. במיוחד (איור 78). הפיטס היה גדול דיו להכיל אדם שלם, ושימש לאגירה. הגאונים אומרים שהיה לו פה גדול, והדבר מתאים למשנתנו 51 אוצר הגאונים לביצה טו ע"ב. . מי שתקע בתוכו זכה להד חזק שעיוות את הקול המקורי. לעתים קרובות היה בונה הבית מכין בור קטן בקרקעית הבניין ויוצק לתוכו כלי חרס גדול, כך שהכלי הפך מחובר לקרקע ואי אפשר היה להוציאו מהבור. ייתכן שלפיטס מעין זה המשנה מתכוונת 52 ראו בראנד, כלי חרס, עמ' תמז-תנג. . הר"ן והמאירי פירשו, בשם רב האי גאון, שבזמן גזרות הדת תקעו לתוך הפיטס כדי להצניע את הקול 53 וכן אוצר הגאונים לכח ע"א (עמ' 47 ועמ' 101). . היו גם שהוסיפו שהשומעים היו עם התוקע בפיטס או בבור. ברם, דומה שאין צורך בפירוש זה; המשנה אינה עוסקת רק בשאלות ראליות. אכן אין טעם לתקוע בתוך בור, דות או פיטס, אך המשנה רוצה לברר את הדין העקרוני, גם אם השאלה אינה מציאותית. אם קול שופר – עצמו שמע יצא – ידי חובה ואם קול הברה – הד הקול שמע לא יצא – ידי חובה. וכן – יש נוסחאות שמילה זו חסרה בהן 54 א, ל, מ, גק, דפס, מג, מפי. , ואכן אין כל דמיון בין השומע שופר מבור לבין השאלות שיידונו בהמשך. בירושלמי מובאת ברייתא שבה המילה "וכן" מופיעה; אפשטיין מסיק מכאן כי היא לא הופיעה במשנה, והמינוח "וכן" הוא רק בנוסחאות בבל 55 אפשטיין, מבוא, עמ' 1046. . ברם העובדה שהמילה משובצת בברייתא אינה מוכיחה כי לא הייתה במשנה. יתר על כן, ניתן לראות בכך עדות לתפיסתו של האמורא הארץ-ישראלי כי שתי ההלכות דומות. לפיכך יש לפרש שהמונח "וכן" בא ללמד על הדמיון החיצוני בין חלקי המשנה: בשניהם מדובר על כך שמי ששמע קול שופר שלא בצורה המוסכמת והמסודרת לא יצא ידי חובה. ה"וכן" מתייחס אפוא בעיקר למסקנה ההלכתית, ולא לדמיון בין שני החלקים. ייתכן גם שהמילה "וכן" באה רק להדגשה, כמו שאנו אומרים בתפילת החגים "ובכן תן פחדך...", ואין "ובכן" אלא להדגשה. מי שהיה עובר אחר בית הכנסת – ושמע קול שופר בלי להתכוון לצאת ידי חובה, או שהיה סמוך ביתו לבית הכנסת שמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא – ידי חובה. כלל גדול בהלכה הוא שהעושה מצווה צריך "לכוון", כלומר לשמוע ולומר את הדברים לשם יציאת חובה, ולכן מי שקרא "שמע" כקורא בתורה, או מי ששמע מגילה שלא לשם מצווה – לא יצא ידי חובה 56 ראו פירושנו למגילה פ"ב מ"ב; ברכות פ"ב מ"א ומקורות רבים נוספים. . מי שנמצא בבית הכנסת חזקה עליו שהתכוון למצווה, שהרי לשם כך בא למקום. אך העובר לא התכוון, ומכאן שאם התכוון יצא אף הוא ידי חובה. הנחת היסוד הסמויה היא שאין השומע צריך לברך על המצווה, שהרי אם צריך לברך יהיה ההבדל תלוי בשאלת הברכה: אם בירך יצא ידי חובה, ואם לאו לא יצא ידי חובתו. בפירושנו למשנת פסחים אמרנו שברכה על המצוות הונהגה רק בסוף תקופת התנאים, ומשנתנו עדיין אינה מכירה בה כנוהג מחייב או כהלכה 57 ראו פירושנו למשנה האחרונה במסכת פסחים. . יש המפרשים 58 כך המאירי, הרמב"ם ואחרים. שהכוונה היא לצאת ידי חובה בתקיעת התוקע, והתוקע צריך להתכוון להוציא בתקיעתו כל אחד ואחד. פירוש זה מעניק למונח "כוונה" משמעות נרחבת מזו שיש לו במקורות התנאיים. אף על פי שזה שמע וזה שמע – אף שהמעשה הוא אותו מעשה, זה כיוון לבו – ולכן יצא ידי חובה, וזה לא כיוון – את לבו ולא יצא ידי חובה. בתקופות מאוחרות העניקו להלכה זו משמעות נוספת ומחודשת. לכל מצווה צורפו "כוונות", כלומר רעיונות או מילים שאינם חלק מהמצווה. הצורך לכוון התפרש כחובה לחשוב מחשבות נשגבות אלו, או לומר אותן. כאמור, אין זו כוונת המשנה. בתלמוד הבבלי (כט ע"א) נאמר שמשנתנו היא משנת רבי יוסי האומר "במה דברים אמורים בשליח צבור, אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע" 59 ראו עוד פ"ד מ"ח. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashana 3:7
במשנה וכן מי שהיה עובר כו'. עי' תוי"ט. ול"נ משום דבשניהם שנים שומעים קול א' זה יצא וזה ל"י. ונ"ל עוד דהאי אע"פ כו' זה כוון לבו כו' שב על שניהם ר"ל גם על התוקע לתוך הבור כו'. דזה כיון לשמוע קול שופר וזה לא כיון לזה ושמע קול הברה ודלא כמסקנת הרא"ש [אבל לקמן דאמר הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור משמע קצת כהרא"ש דלאותם העומדים על שפתו ל"מ שיצאו ועי' ט"ז סי' תקפ"ז סק"א]. אלא כדמשמע מפירש"י וכפשטא דלישנא דרב הונא דהחילוק אם קול שופר כו' ואם קול הברה כו' לאותן העומדים על שפת הבור. ויש להמתיק עוד דכמו בתוקע לתוך הבור אותן שבבור לעולם יצאו ודעל שפתו יש חילוק. כן מי שהוא בבהכ"נ מסתמא יצאו כמ"ש המ"א בסוף סי' תקפ"ט והחילוק אינו אלא למי שהיה עובר אחוריו כו':
Sefaria · Rashash on Mishnah Rosh Hashana 3:7
[אות טו] בהרע"ב ד"ה אם קול שופר. העומד חוץ לבור. והרא"ש כתב דמה הבחנה יש אם הוא קול שופר או קול הברה. א"ו דפירושא דמתני' אם קול שופר שמע היינו דהעומדים בבור הם שומעים קול שופר יצאו. ואם קול הברה היינו העומדים על שפת הבור:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Rosh Hashana 3:7
הדות פי' הר"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ . וכן פירש"י גם הרמב"ם. ועוד פירש כן הר"ב והרמב"ם משנה ו' פ"ה דכלים וכן פי' הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"ב ושם אכתוב לשון הרשב"ם בזה גם לשון הרמב"ם שבחיבורו: וכן מי שהיה עובר כו' . השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל"ג וכן: אם כיון לבו . פי' הר"ב לצאת. עיין מ"ש בס"ד במשנה י"ד פ"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashana 3:7
התוקע לתוך הבור לרמב"ם ר"ל שעמד בבור ודות ותקע. וכ"ש בתקע במרתף ומערה שמקורין תחת הקרקע, ושייך בהן טפי קול הברה: או לתוך הדות [ציסטערנע] [וכפי הנראה יש ממנו ב' מינים. יש שהוא מקום מוקף מחיצות על הארץ [כפירש רש"י ורמב"ם ור"ב הכא]. אמנם מב"ב [דס"ד א'] משמע דיש מין דות אחר, דמקשי היינו בור היינו דות, ומשני שניהן בקרקע, אלא שהבור בחפירה ודות בבניין. ופירש רשב"ם שם, דבור חפור בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בניין, ודות חפור בקרקע תחוח ובונין כותל אבנים בקרקע סביב. מיהו כמדומה לכל הדיעות דות כבור שאינן מקורין]: או לתוך הפיטס פיטוס בסמך גרסינן, ור"ל חבית גדולה [ודוגמתו הללו בעלי פטסין [ר"פ ב' דביצה]: לא יצא וה"ה התוקע בבית, ושמע אחד מרחוק רק קול הברה [עכא בל"א], לא יצא [עי' רט"ז תקפ"ז]. אבל בחבית אפילו העומד בתוכו ותוקע לא יצא [ר"ן. ונ"ל דנקט תנא בור אע"ג שקרקע עולם דפנותיו, אפשר שישמע קול הברה אף באינו מקורה. ופיטוס אף שיש לו דפנות ומטולטל, אפשר שישמע קול שופר. ודות שיש לו דפנות על הקרקע ואינו מטולטל, שייך רבותא לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דדות הוא ג"כ בעומק הקרקע. נ"ל דנקט בור אף שכותליו הן מגוף הקרקע. ופיטוס אף שכותליו מעץ או חרס. ודות אף שכותליו מעץ או אבנים מסובבים מקרקע עולם, למימרא דבכל אופנים שייך הברה או קול שופר. ומה"ט לפע"ד לא נקט הש"ע דות, מדכבר שמעינן לה מבור ופיטוס ודו"ק]: וכן נ"ל דנקט וכן. משום דבבבא דרישא וסיפא שמע. ואעפ"כ לא היה שמיעה כראוי לצאת בה, ברישא מכח הקול בעצמו שהיה רק הברה וסיפא מכח השומע שלא התכוון: אם כיון לבו לצאת: יצא אם נתכוון גם התוקע להוציא כל שומעו [תקפ"ח]:
Sefaria · Yachin on Mishnah Rosh Hashana 3:29-35