Sheviis 10:2 — What Shemittas Kesafim Does Not Cancel
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 10 › Mishnah 2זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק י׳ ‹ משנה ב׳
What Shemittas Kesafim Does Not Cancel
מַה מְּשַׁמֵּט וּמַה שֶּׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּט
Mishnah שביעית י׳:ב׳ · Sheviis 10:2
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט.
וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין.
הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
One who slaughters a cow and divides it [on credit] on Rosh Hashana - if the month was intercalated, [the debt] is canceled.
and if not, it is not canceled.
[Payments of] the rapist, the seducer, the defamer, and any [obligation imposed by] act of beis din - are not canceled.
One who lends against collateral, and one who hands his documents over to beis din - these are not canceled:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
What Shemittas Kesafim Does Not Cancel▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| And if a butcher divides a cow’s meat on credit on the thirtieth day going into Rosh Hashana after the Shemittah year — does Sheviis wipe the debt away? | If the month was intercalated — that day was really Elul, the sale still in the outgoing year — canceled; if not — it was already the new year — not canceled | — |
| Do payments imposed by beis din — the rapist, the seducer, the defamer — get canceled? | No | — |
| And if one lent against a mashkon (collateral), or handed his loan documents to beis din to collect? | Not canceled | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
השוחט את הפרה. בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעבר נמצא דיום אחד שנתחלקה היה חל והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה, דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין, חיב אתה לתן לו: אין משמיטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאלו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך : והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:
השוחט את הפרה – in the Seventh Year, and divided it [among the purchasers] on the first day of the two days of the holiday of Rosh Hashanah, if Elul was intercalated [by addin to it an additional day – thirty days], it is found that the first day that it (i.e., the cow) was divided, it was a weekday, and it was the last day of Elul of the Seventh Year, and the Seventh Year cancels [a debt] at its end, as it is written (Deuteronomy 15:1): “Every seventh year (literally, at the end of Seven Years) you shall practice remission of debts.” האונס והמפתה (see Deuteronomy 22:19) , that they give fifty Shekel [as a fine]. והמוציא שם רע – that gives one hundred.[Shekel]. וכל מעשה בית דן – money that they wrote upon it a religious decision, you are obligated to give it to him. אין משמיטין – for since the Jewish court that made a religious decision regarding the money [is considered] as collected, and as if it reached his hand. המלוה על המשכון – as it is written (Deuteronomy 15:3): “but you must remit whatever is due you” except for that “whatever is due you from your kinsman.” והמוסר שטרותיו לב"ד – as it is written: “[but you must remit] whatever is due you from your kinsmen,” except for someone who hands over his bonds to a court [for collection] since the Jewish court has the obligation towards his brother.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 10:2
ובירושלמי מוקי לבבא זו כר"י לעיל במשנה א' דהקפת חנות ג"כ ראשון ראשון משמט. ולפי זה הקשה הראב"ד להרמב"ם (שמיטה פ"ו וערכ"מ) שהביא דין זה להלכה והרי רק דברי ר"י היא ולא קי"ל כוותיה. וי"ל דרמב"ם ס"ל דמדמקשי ש"ס בבלי (שבח קמ"ח ב) מהך מתני' לר' יוסף. ש"מ דבבלי פליג אירושלמי בהא וס"ל דהך בבא ד"ה היא. דלא דמי להקפת חנות לעיל דהתם הדרך להלוות מעט מעט. ואין דרך לנגש' לפרעון.אבל ליקח בשר אצל טבח הדרך לשלם מיד (כיומא דפ"ו א) ולפיכך מדלא שילם הלואה הוה. וניתן לתבוע מיד. ואע"ג שהשתא י"ט וא"א שיפרע. הרי יכול ליתן משכן. ולפיכך יש בו משום לא יגוש ומשמט. והרי בכ"מ דפליגי ירושלמי ובבלי. קי"ל כבבלי. מדהוא בתראי:
Sefaria · Boaz on Mishnah Sheviis 10:2
Introduction This mishnah continues to discuss what types of debts are remitted at the end of the sabbatical year. One who slaughters a cow and divides it up on Rosh Hashanah [at the end of the seventh year]: If the month had been intercalated, [the debt] is remitted. But if it had not been intercalated, it is not remitted. Debts are remitted only at the very end of the sabbatical year. Thus a loan taken out on the last day of the year will be remitted, but a loan taken out on the first day of the next year will not be remitted. What makes this more complicated is that Elul, the last month of the year can have either 29 or 30 days. That is to say that the 30th day after Rosh Hodesh Elul could either be the first day of the next year, Rosh Hashanah, or the last day of the previous year. Our mishnah describes a person who has slaughtered a cow and “registered” other people to receive parts of the cow. Once he divides up the meat and gives it to them they owe him the money, and our mishnah treats this like a loan. So if he divides up the meat on the 30th of Elul at the end of the sabbatical year, what our mishnah calls “Rosh Hashanah” because it could potentially be Rosh Hashanah, and then it turns out that they added a day to the month, thereby keeping that day part of the previous year, then the loan is remitted by the seventh year. However, if they decide that this day is Rosh Hashanah then the seventh year was over before the meat was divided up. Since the loan was incurred in the eighth year it is not remitted. What a difference a day makes! [Fines for] rape, for seduction, for defamation, and all other obligations arising from legal procedure, are not remitted. A rapist and a seducer pay a fine of 50 shekels (see Ketubot 3:4 and Exodus 22:16, and Deuteronomy 22:29). One who defames a virgin pays a fine of 100 shekels (Deuteronomy 22:19). These are not considered normal loans and hence the sabbatical year does not cause them to be remitted. Similarly, any amount of money that a court has ordered a person to pay for whatever reason, that debt is not remitted on the sabbatical year. These are not considered “loans” but rather “debts.” One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted. There are two types of situations discussed here. The first is a person who loans someone money and in return takes a pledge, an object of some value that he will return when the loan is repaid. Because he took a pledge the loan is not remitted. One reason for this may be that when he gets the money that he loaned back, it is as if he selling the pledge back to the debtor. The second situation is one who transfers his debts to the court so that the court will collect the debts on his behalf. He does this before the seventh year is over. The prohibition of collecting a debt after the seventh year falls on the individual creditor and not on the court. Thus the court can collect these debts on the creditor’s behalf without the debts being remitted by the seventh year. As we shall see in tomorrow’s mishnah, using this halakhah, Hillel invented away for people to avoid the remission of debts in the seventh year.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 10:2
השוחט את הפרה . מדלא קתני סתם השוחט בהמה, אלא קתני פרה ובהא הידיעה. יש לומר דרמז לנו דכששוחט לצורך י"ט של ר"ה, יכוין לשחוט הפרה הידועה, והיא טומאת היצה"ר דנמשלה לפרה, כדכתיב (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה ישראל. ואל תתמה מדקדוק זה שהרי בשבת דף קמ"ו דתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, דייקינן בש"ס מדלא קתני סתם לאכול הימנה פירות, הכולל כל מיני פירות, אלא קתני גרוגרות, דדוקא בדרוסות שצריך סכין להפרידם הוא דשרי, אבל במפורדות אסור, דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ומתניתן ר' נחמיה היא ע"ש: האונס והמפתה והמוציא שם רע . לפי סדר הכתוב היה לו להקדים מפתה לכלם (דנכתב שמות כב, טו-טז) , ומוציא שם רע (דכ' דברים כב, יג-יט) לאונס (שם, כח-כט) , אלא שאונס ומפתה שניהם חמשים שקלים, משא"כ מוציא שם רע, משום הכי סמכם לאהדדי. והקדים אונס למפתה, משום דמפתה יליף מנין השקלים מאונס (כתובות י.) : וכל מעשה ב"ד . פי' הר"ב ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו, והוא מהירושלמי (ה"א כט.) . והר"ש פי' א"נ בשטר כתובה, והדין עמו כי כל תנאי ב"ד נקרא מעשה ב"ד, כדאיתא בב"מ דף י"ז ע"ב בפירוש רש"י על המימרא דר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ובזה אתי שפיר תיבת וכל המיותרת, לרבות כל גווני מעשה ב"ד, וכיוצא בזה יש לפרש היכא דתנן כה"ג:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 10:2
(ב) משמט. ולא דמי להקפת חנות ושכר שכיר, דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכרו ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו, אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית, דאין שביעית משמטתו. אבל המוכר חפץ לחברו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית הוה ליה כאלו הלוהו, ושביעית משמטתו והינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בראש השנה וכו' דמתניתין. בית יוסף חשן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט: (ג) ושאני משעבוד קרקעות, דקימא לן מלוה קונה משכון משום דולך תהיה צדקה. ואף דהקרא שלא בשעת הלואתו כתיב, מכל מקום אלים שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט ליה. תוספות:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:2
אם היה החדש מעובר משמט. דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו"ט ובי"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ"ע. וא"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ"ה משמט: ואזדא לה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ"ק דמכות [ד' ג' ע"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה: והכי הוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ"ח ע"ב]. דמותבינן התם למ"ד הלואת י"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי"ט כ"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא"כ מאי טעמא משמט. אלא ע"כ התם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל דרבא קאי בשטתיה. משו"ה לא פריך אלא למ"ד לא ניתנה ליתבע: והר"ש הביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס"ל נמי לרבא. ומשו"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ"ש שם גם בתו' והרא"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי. והתימא מהרא"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב"א ז"ל: ותו תמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ"ט משמט וקשיא לכ"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר"ש ז"ל במאי מוקי למתני': והואיל דהירו' דחוק כמ"ש ז"ל עצמו. גם מ"ש הוא ז"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך: ותלמודא דשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס"ל כלישנא קמא דשמואל כנ"ל: אבל להר"ש ז"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ"ל דלמ"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא"ש אבל לא ה"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ"ל כן. דאלת"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא: משנה לחם בלחם שמים. מן המנחה ולמעלה נ"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 10:2
אם היה החדש מעובר משמט. בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה"ה נלע"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ"כ מדות חטה או דמי כ"כ מדות שמן או יין אן דמי כ"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ"כ מדות חטה או כ"כ מדות שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד כך נלע"ד פשוט וברור:}: האונס והמפתה. ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב ד' מלות אלו כתובים בהכ"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב"ד ה"ז ובכ"מ שם ובהי"ב ובפני משה כאן. וצ"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב"י שם בחשן המשפט דף פ"ד עמוד ד': המלוה על המשכון. ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט: והמוסר שטרותיו לב"ד. מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דף תקע"ב. וראיתי שהחכם ה"ר יהוסף ז"ל בכ"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו"ד:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 10:2
השנה השביעית משמטת בסופה, כפי שכבר אמרנו לעיל, כלומר בערב ראש השנה, שעה שהחג נכנס. המשנה עוסקת בשאלות הקשורות לעסקאות הנמשכות מלפני מועד זה ולאחריו. השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה – התמונה הראלית הנרמזת במשנה מתבארת במקורות מקבילים. ראש השנה הוא אחד המועדים שנהגו לאכול בהם בשר. כידוע אכילת בשר בחברה היהודית הייתה מצומצמת, אבל היו ארבעה מועדים שהיה מקובל לאכול בהם בשר, ולשם כך שחטו במיוחד בהמות. "ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל" (משנה, חולין פ"ה מ"ג; ראו פירושנו לעיל, פ"ז מ"ד). לקדמונינו לא היו אמצעי קירור, על כן הנוהג היה למכור את הפרה ביום טוב עצמו, וההלכה קבעה כללים למכירות אלו (ראו פירושנו לביצה פ"ג מ"ו-מ"ז). במקרים אלו התשלום היה במוצאי החג, שכן אסור לשלם בחג עצמו. הבעיה היא שמוצאי החג כבר נחשב למועד "מקץ שבע שנים" (דברים טו א), והשמיטה אמורה לחול על תשלום זה. אין מדובר כאן רק על מכירה רגילה שבה הטבח מוכר בהמה ללקוח – גם מכירה זו מותרת בצורה מסוימת – אלא גם על חבורת סועדים המתכנסים לסעוד יחד 7 לחבורה הסועדת ונמנית לכך ראו המבוא למסכת ברכות. . במקרה כזה אחד מהם מביא את הבהמה ויתר הסועדים נמנים עליה, והתשלום מתחלק ביניהם. הכלל הוא: "אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב. ושוחטין ומחלקין ביניהן" (משנה, ביצה פ"ג מ"ו). בדרך דומה ניתן גם לקנות בשר מהטבח: "לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר, אבל שוחט ומחלקים ביניהם" (שם, מ"ז). ההבדל הוא שבקנייה מהטבח התשלום הוא הקפת חנות, ובמקרה זה ודאי אין מכירה זו משמטת שכן היא מכירת "פרות" ואין אחריה מכירות נוספות, בבחינת "ראשון ראשון משמט" (לעיל, מ"א). אבל אם זו חלוקה בתשלום בין בני חבורה – הרי זו הלוואה רגילה. אם היה החדש מעובר משמיט – אם החודש מעובר הרי שהמכירה (ההלוואה) נעשתה לפני מועד שמיטת הכספים, שהוא בליל החג השני, וההלוואה משמיטה. ואם לאו אינו משמיט – אם החג הוא של יום אחד, הרי שהשחיטה וההלוואה נעשו לאחר מועד השמיטה, שהוא בליל החג, ממילא אין השמיטה חלה על ההלוואה, והיא תחול רק בעוד שבע שנים, במועד השמיטה הבאה. בירושלמי (לט ע"ג) רבי אלעזר אומר שכל זה לשיטת רבי יהודה הסובר שראשון ראשון משמיט. כלומר אם החודש מעובר ההלוואה משמטת, והכוונה שהלוואה האחרונה אינה משמטת, אבל המכירות הקודמות משמטות, ולחכמים תמיד הקפת חנות אינה משמטת. הווה אומר שמשנה ב היא דוגמה בעייתית להקפת חנות. אנו הצענו להסביר את המשנה כמערכת יחסים בין שותפים לסעודת חבורה, ולא כמכירה של בעל חנות. ההסבר שהצענו כללי יותר, אך אין לדחות את הסבר הירושלמי ללא סיוע חד משמעי יותר 8 אותה סוגיית ירושלמי מובאת גם על המשנה הקודמת, ושם היא העברה בלבד. להסבר הירושלמי ראו עוד חידושו של אלבק, עמ' 383 , שראשון משמיט כאן הוא גם מי שראהו המוכר ולא ביקש ממנו את התשלום, ואמנם יש להצעה על מה שתסמוך, והציעוה ראשונים, אך אין היא מעשית, ואם כך כמעט ואין משמעות לדין הקפת חנות. . המשנה מכירה באפשרות שראש השנה יהיה שני ימים, אך גם באפשרות שיהיה רק יום אחד, ושני הימים אינם נתפסים כקדושה אחת. כך היה המצב בתקופה התנאית הקדומה; מדור אושא ואילך כבר נתפסו שני הימים כקדושה אחת 9 ראו על כך במבוא למסכת ראש השנה. . האונס והמפתה והמוציא שם רע – שלושה אלו מופיעים במקרא בתור דוגמאות לעבריינים הנענשים בקנס כספי (שמות כב טז; דברים כב יט). ה"מוציא שם רע" הוא מי שהוציא שם רע על בתולת ישראל שאינה בתולה. הדוגמאות הללו נבחרו בהשראת המקרא ואין הן מלמדות כי אלו היו דוגמאות רגילות, או שנהגו למעשה. זו דוגמה מעניינת להשפעת המקרא על היצירה של חז"ל. לא נאמר האם מדובר במי שאנס או פיתה והתחייב בבית דין, או שמא אף (או רק) לפני שהתחייב בבית דין, וכך פירשו כנראה בירושלמי (לט ע"ג). הרא"ש מפרש שמדובר לפני החלטת בית הדין, שאז החוב אינו כספי שהרי עדיין הנאשם יכול לחמוק ממנו אם יודה מרצונו 10 יש להניח שלפני החלטת בית הדין אין זה חוב כלל, שהרי טרם נקבע שהדין עם המתלוננת. לדין מוציא שם רע ראו שמש, שעטנז. , אבל לאחר פסק בית דין זה חוב כספי רגיל. באותה מידה ניתן לפרש שמדובר לאחר פסק הדין, ואז זה אמנם חוב, אך לא חוב רגיל אלא מעשה בית דין. הסבר זה משתלב טוב יותר בסדר העניינים שבמשנה. בכל המקרים הללו אין שמיטה חלה משום שכל ההתחייבות אינה נושאת אופי של הלוואה, או משום שזה בבחינת מעשה בית דין, כפי שנבארו להלן 11 ראו בירו', כתובות פ"ד ה"ב, כח ע"ב, ושם דיון על מעמדה של התחייבות זו, וראו ירושלמי למשנתנו, לט ע"ג. . וכל מעשה בית דין אינן משמיטין – אם בית הדין דנו בוויכוח כספי כלשהו הנובע ממכירה, מקנס או מהלוואה, ופסקו לגביו, אין פסק הדין משמט. הכסף נתפס כאילו כבר הועבר, ואיננו עוד מלווה. כל זאת על אף הדמיון החיצוני להלוואה. דומה שהעיקרון הוא שמי שהתחייב בבית דין חייב את הכסף לא לאדם פרטי אלא לבית הדין, ושמיטה אינה חלה על בית הדין אלא רק על אדם פרטי. המלוה על המשכון – הלוואה על משכון הייתה הסדר רגיל ומקובל. המלווה כאילו קיבל כבר את דמי ההלוואה, ואם הלווה הביא לו כסף הוחזר המשכון. ברוב המקרים העיקרון היה שהמלווה השתמש במשכון עד שהכסף הוחזר (למשל משנה, בבא מציעא פ"ו מ"ז; תוס', פ"א הי"ט; פ"ז הי"ט). המשכון נחשב אפוא כגבוי, כאילו החוב שולם. זה כלל קבוע שלא נוצר רק כדי לעקוף את דין השמיטה. כל זאת בניגוד למוסר שטרותיו לבית דין, כפי שנסביר להלן. וכן שנינו: "תורמין על המשכון, ועל הגבוי, ועל העתיד לגבות דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: תורמין על המשכון, ועל הגבוי אבל לא העתיד לגבות" (תוס', שקלים פ"ב ה"ה). הכוונה לאפשרות לתרום מחצית השקל על חשבון הכנסות עתידיות, מה שמכונה בספרות כיום "קידום תקציב". המחלוקת היא האם מותר לקנות על חשבון הכנסות עתידיות, אך הכנסות שכבר נמסר על חשבונן משכון הן כגבויות. דין זה של מלווה על המשכון חוזר בתוספתא שכבר ציטטנו בפירושנו למ"א (תוס', פ"ח ה"ה). התוספתא מוסיפה שזאת "אף על פי שהחוב מרובה על המשכון". שמואל מחריף גישה זו בקובעו שהדין חל אפילו "על המחט" (ירו', לט ע"ג), כלומר שהמשכון ממש סמלי. גישה זו מעבירה את ההלכה מהתחום המשפטי לתחום הסמלי שיש בו עקיפת חובת השמיטה, ונרחיב בכך במשנה הבאה. והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמיטין – לפי הצגת הדברים במשנה המוסר שטרותיו הוא הסדר קבוע ומוכר, ללא קשר לשמיטה. הכוונה למי שמעביר את תפקיד הגבייה לבית דין. אלא שהסבר זה בעייתי. אם מדובר באדם שתבע את חברו ובית הדין פסק בנושא, הרי זה בבחינת מעשה בית דין, ואם מדובר במסירת השטרות לבית דין ללא הליך משפטי שהלווה מתגונן בו הרי שכל ההליך תמוה: וכי מדוע יקבל עליו בית דין את גביית הכסף שלא במסגרת משפט?! לפי פשט המשנה בית הדין מתפקד כמעין חברת גבייה, ולא שמענו על כך ממקורות אחרים. עד עתה תפקידו של בית הדין היה רק לפסוק במקרה של ויכוח על חלות ההלוואה. אפשרות שנייה היא שכל ההסדר של "מוסר שטרותיו" הוא סמלי בלבד, כדי ליצור תשתית להסדר הפרוזבול, כפי שנברר להלן. אמנם במשנה הוא מוצג כאילו היה הסדר לעצמו, אך רושם זה נוצר רק מצורת העריכה של המשנה. עורך הפרק מוביל את הלומדים לקראת הבנתו וקבלתו של הסדר הפרוזבול ועל כן הוא מציג את "מוסר שטרותיו" כהסדר לעצמו, אף שאולי אינו אלא תשתית לפרוזבול. אם כן סגנון המשנה אינו מלמד על טיבו של ההסדר. יש לזכור ש"בית הדין" אינו רק בית המשפט בהנהגת החכם, הוא גם המונח לתיאור בית הדין העירוני בקהילה היהודית, בית דין ששירתו בו נכבדי הקהל ולאו דווקא החכמים. בית דין זה היה פחות או יותר זהה למועצה המקומית, והיו לו תפקידים ארגוניים שונים 12 ראו ספראי, הקהילה, עמ' 86-78 ; ספראי, גבוה מעל גבוה. . ייתכן אפוא שבין תפקידיו הייתה גם גבייה של הלוואות לאחר שבוררה אמינותן. הבירור נעשה באותו בית הדין, או לפני החכם, ומן הסתם לא היה בדרך כלל צורך בבירור זה. השטר היה מקובל על הכול, וביישוב הקטן היה דבר ההלוואה ידוע לכול. עם זאת עדיין לא תמיד היה ללווה כסף, והיה צריך מישהו שיגבה ממנו את הכסף בכוח החוק. מן הסתם זה היה חלק מתפקידי המועצה, וכאמור בית הדין והמועצה של העיירה הם למעשה אותו גוף. אם כן, אכן היה קיים מוסד של מסירת שטרות לבית דין, לא כדי שבית הדין יפסוק על כשרותם אלא כדי שישמש כגובה, מעין "הוצאה לפועל" הפועלת במדינת ישראל היום. האפשרות השלישית היא שאכן מוסר שטרותיו היה מוסד רגיל וקיים, ויש רגלים לטענה שאכן הסדר כזה הופעל הלכה למעשה. בין השטרות הנרמזים בספרות חז"ל מצוי גם שטר של הלוואה הנעשית בבית דין. כל העדויות על שטרות כאלו מצויות רק בתלמוד הבבלי. מדובר שם על שטר הודאה (סנהדרין כט ע"ב) או על צוואה (בבא בתרא קיג ע"ב). עם זאת נראה שההסדר היה כבר מוכר בימי התנאים, אך נזכר רק בהקשר לגט אישה. "אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי... מפני שעשאן בית דין" (משנה, גיטין פ"ו מ"ז). כתיבת גט היא פעולה פרטית, ואדם יכול לכתוב גט לעצמו. נתינתו מחייבת אמנם שני עדים, אך עדיין הדבר נעשה, או יכול להיעשות, במסגרת המשפחה. מצד שני קיימת נטייה להעביר את כל ההליך למעמד של בית דין. משנת גיטין משקפת מגמה זו. אמירה לחבורה של שלושה עשויה הייתה להתפרש כבקשה מהם להיות שליחיו, כשם שניתן לבקש זאת משניים בלבד, אבל דברי המשנה משקפים מציאות שהיה בה נוהג רגיל לבקש זאת מבית דין. אולי זה לא היה הנוהג הרווח, אבל זה היה נוהג רגיל למדי. השאלה היא האם דברי רבי מאיר משקפים מציאות רגילה, או שהם ניסיון של חכמים להנחות את הציבור לכיוון זה. ייתכן שבמציאות הייתה פנייה לבית דין שיסדרו את הגט נדירה, אך חכמים מנסים להטות את לב הציבור לכיוון זה כדי לחזק את כוח בית הדין מחד גיסא, וכדי להפוך את מעמד הגירושין לציבורי מאידך גיסא. "בית דין" אינו בהכרח בית הדין של החכם; מבחינה פורמלית כל שלושה הם בית דין. אבל רק כפסע הוא בין הצורך בבית דין לצורך בבית דין שיכלול חכם או יורכב מחכמים. תהליך זה ראינו בחליצה ומיאון (יבמות פי"ב מ"א ופי"ג מ"א). את העדויות על קיומו של תהליך זה בגיטין ריכזנו במבוא למסכת גיטין, וניתן לעקוב אחריו בהלכות נדרים 13 המערכת כולה ומשמעותה החברתית תידון במבוא לנדרים. . משנה אחרת בגיטין מזכירה אפשרות של "אם הלוון בפני בית דין" (פ"ג מ"ז) 14 הכוונה למי שעשה עסק ובו נתן לכוהן הלוואה על חשבון מעשרות שיפריש לו בעתיד, או עם הלוי על חשבון המעשר שיקבל בעתיד, או עם העני על חשבון מעשר עני שיקבל מבעל השדה. החשש הוא שהכוהן או הלוי ימות או שהעני יתעשר. , וגם שם הלוואה בפני בית הדין הופכת את השטר לחלוט. ייתכן שבמשנה שם מדובר על מי שכתב פרוזבול, ובתוספתא המקבילה מדובר גם על מצבה של אותה הלוואה בשנת שמיטה (תוס', גיטין פ"ג ה"ב). ברם הניסוח שם אינו קשור לשנה שביעית, ודומה שמדובר בהסדר רגיל. גולאק דימה את מוסד הכתיבה וההלוואה בפני בית דין לשטר הסונכורזיס הנזכר בפפירוסים ממצרים 15 גולאק, אוצר השטרות מהדורת קצוף, עמ' 21- . הסדר כזה מטיבו מתאים לתקופה שבה ההלוואות מעטות. נמצאנו למדים שאכן הסדר של מסירת שטרות ההלוואה לבית דין הייתה אפשרות רגילה. ייתכן אפוא שהפרוזבול ניצל פתרון שהיה נהוג לגבי הלוואות, והחידוש הוא רק בהפיכתו של הסדר משפטי לפעולה סמלית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 10:2
אם היה החדש מעובר. ר"ל חדש אלול אם היה ל' יום ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמטה שהוא לא חלק אותה אלא ע"מ שימתין בדמיה שהיום ההוא יום טוב חשוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים ובאה השמטה אחר זה ונשמט החוב ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה לא נשמט חובו מפני שלא נעשה חובו בשנה שביעית: וכן הקנסות שחייב הכתוב לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם: וכל מעשה ב"ד נתבאר בגמרא שזהו פסקי הדיינים והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ואותו הממון לא יהיה נשמט שאחר שצוהו הדיין לתת כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב והעיקר אצלנו בעל חוב קונה משכון לפיכך כשילוה אותו על המשכון יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע ואינו נשמט ומוסר שטרותיו לבית דין לא יהיה נשמט חובו שהכתוב אמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים ט״ו:ג׳) וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 10:2
השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחילקה בר"ה יוס ראשון היה של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא יום ראשון היה חול ושביעית משמטת בסוף דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו) ובירושלמי (שם) א"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכשחזר והקיף בו ביום אחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בר"ה ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר"ל דכיון דאיגלאי מלתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי אלא שלשון הירושלמי דחוק ודכוותה במסכת שבת בריש שואל (שבת קמח:) דפליגי בהלואת י"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ודייק מינה אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דחול הוה ותימה דמשמע דלמאן דאמר ניתנה ליתבע אתי' לה מתני' שפיר אמאי והא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב כדמוכח התם אבל ביו"נו כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינא ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל מידי דהוה כמלוה לחברו לי' שנים דפ"ק דמכות (דף ג:): האונס והמפתה. נותן חמשים כסף ומוציא שם רע מאה סלע כל זמן שלא עמד בדין אין משמיטין אבל משעמד בדין משמיטין כדתניא בריש פרק ב' דגיטין (דף יח.) ובירושלמי (שם) אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי: וכל מעשה ב"ד. מפרש בירושלמי (שם) גזרי דיינים כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין נתחייב משמט והכי אמרינן בפ"ב דגיטין (שם) גבי כתובה ואונס ופיתוי מאימתי נזקפים במלוה משעמד בדין ושמא האי מעשה בית דין היינו כתובה אי נמי יש חילוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו: המלוה על המשכון. ובירושלמי (שם) אמר שמואל אפילו על מחט דכתיב (דברים ט״ו:ג׳) אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב"ג דסוף שבועת הדיינים (שבועות דף מד:) דאמר אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט ובפ' השולח (גיטין דף לז.) מפרש טעמא דמתני' משום דקני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון ולפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו דהא אמרינן בסוף השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פב) דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר דעל כרחך מתני' נמי בשעת הלואתו דהא על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' האומנים ועוד דלמאן דאמר כנגדו נמי לא משמט מפרש בסוף שבועת הדיינים דמשכון תפיש ליה לזכרון דברים וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא וצריך לדחוק ההיא דגיטין דהכי קאמר שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. מפרש בירושלמי (שם) דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבית דין:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 10:2
[*השוחט את הפרה וכו' משמט . ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]: המלוה על המשכון . פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:2
השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 10:9-15