Sheviis 10:4 — The Text of the Pruzbul
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 10 › Mishnah 4זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק י׳ ‹ משנה ד׳
The Text of the Pruzbul
גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל
Mishnah שביעית י׳:ד׳ · Sheviis 10:4
זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל.
מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה.
וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
This is the text of the pruzbul:
"I hand over to you, so-and-so and so-and-so, the judges in such-and-such place, that any debt owed to me I may collect whenever I wish."
And the judges sign below, or the witnesses:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectwhat does this mean?
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Text of the Pruzbul▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What does the pruzbul say? | “I hand over to you, so-and-so and so-and-so the judges in such-and-such place, that any debt owed to me — I may collect it whenever I wish.” | — |
| Who signs at the bottom? | The judges, or the witnesses | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
זהו גופו של פרוזבול. עקרו ושרשו: והדינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דין או הדין עד, דבדרבנן עד נעשה דין, ופרוזבול דרבנן הוא:
זהו גופו של פרוזבול – its essential principle and its root. והדיינים חותמים למטה או העדים – For this purpose, it is taught “the judges or the witnesses” to teach you that a witness is able to become a judge or a judge [is able to become] a witness, for according to the Rabbis a witness becomes a judge, and Prozbul is a Rabbinical ordinance.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 10:4
Introduction Today’s mishnah describes what was written in the prozbul, the document we began to discuss yesterday. This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses. Through the prozbul, a person would turn his debts over to a court so that the court would collect them in his place. As we learned in mishnah two, anyone who turns his debts over to a court does not have them remitted by the sabbatical year. So before the sabbatical year was over, the creditor would write out a document through which he would turn his debts over to the court. He would then have a right to collect them after the sabbatical year was over. This was the “legal fiction” through which Hillel prevented people from not loaning to the poor.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 10:4
הדיינים שבמקום פלוני . ירושלמי (ה"ב כט:) רבי חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו נתונים ברומי, ע"כ. ונ"ל דהכי פירושו דאפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל מי הם הראשים והדיינים שבו, צריך שיזכיר שם המקום, ולא די בזכרון שם הדיינים. וטעמא נ"ל דמשום דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב, כדאיתא בגיטין דף ל"ו ע"ב ופסקו הרמב"ם בפ"ט מ"ה שמיטה, צריך לברר הדיינים בשמם ובמקומם, כדי שנדע מי הם אם הם חשובים או לא: והדיינים חותמין למטה או העדים . בגיטין דף ל"ג (ע"א) גרסינן, למה לי למתנא דיינין למה לי למתנא עדים, הא קמ"לן דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים, ע"כ. ופי' רש"י כמ"ש התי"ט, דבין שהפרוזבול בלשון דיינים הוא כתוב, כגון בי דינא הווינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמי בלשון עדות, כגון איש פלוני עד, ל"ש כתוב בלשון עדות, כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפא וכו', וחתמי אני פלוני דיין, עכ"ל רש"י בפירושו. ולדבריו אלו נראה דאין הפרוזבול צריך עדים עם הדיינים כלל, ופי' הש"ס על פי דרכו כך הוא, לא שנא כתוב הפרוזבול בלשון דיינים וחתמי בלשון עדים וכו'. אבל התוספות (ד"ה לא שנא) פירשו ז"ל, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, כגון שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני ופלוני, ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף, ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת, וקמ"לן דחשוב פרוזבול אע"פי שלא חתמו בו הדיינים עצמם, לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול, דכתיב ביה הכי, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, עכ"ל. משמע מדבריהם דלעולם בעינן עדים ודיינים, אלא דלא קפדינן אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה, וכן בעדים. ופי' לישנא דש"ס על פי דרכם כך הוא, לא שנא כתוב בלשון הפרוזבול דיינים, ופירושו שם הדיינים, וחתמי עדים ממש דהיינו שני אנשים אחרים שהם עדים, לא שנא כתוב וכו'. כלל העולה דלרש"י תיבת בלשון דבוק לדיינים, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר כתוב, ולתוספות תיבת בלשון דבוק לכתוב, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר בלשון ודוק: ועתה צריכים אנו לראות מלישנא דמתניתין כמאן מוכח. והנראה לע"ד דברי התוספות הם עיקר, מדתנן הדיינים חותמים למטה או העדים, דמשמע דיינים ממש, או עדים ממש, דאם כדברי רש"י הל"ל וחותמים למטה דיינים או עדים, בלי הא ידיעה, דאז הוה אתי שפיר לפרש דהאי דיינים ועדים קאי אחתימה, דקא מפרש כאיזה לשון תהיה החתימה, והכי פירושו וחותמים הדיינים למטה שמם בלשון דיינים או בלשון עדים, אבל באמרו הדיינים חותמין למטה או העדים בהא הידיעה, בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי הדיינים והעדים, אאנשים החותמים קאי, ולא קא נחית לפרש לשון החתימה, ומשום הכי אין ללמוד מכאן דין עד נעשה דיין כלל, כי כפי החותמים כך תהיה לשון חתימתם, שאם הם הדיינים יכתבו דיין, ואם העדים יכתבו עד: ועוד יש לדקדק האי חותמין למטה, דמאי קמ"לן באמרו למטה, וכי עדיין לא ידעינן דהחתימה היא למטה, ואא"ב לדברי התוס' אתי שפיר, דקמ"לן דאיכא נמי חתימה למעלה, והיא שמות הדיינים או העדים אשר הם כתובים בתוך התורף, והכי קאמר מאלו השני מיני אנשים הצריכים להיות כתובים בפרוזבול הזה והם הדיינים והעדים, אחד בתורף ואחד בחתימה, שהיא עיקר קיום הפרוזבול, יכולים להיות באותה חתימה איזה מהם שירצה, וממילא יהיו האחרים כתובים בחתימה של מעלה והיא התורף, ולא אותם החתומים למטה, והיינו דקתני למטה, למעוטי למעלה, אבל לפי' רש"י מאי למטה: ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי (ה"ב כט:) דגרסינן התם על משנתנו רבי בא בשם רבנין דתמן, שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים, ואמר אע"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה, אמר ר' חגיי מתניתין אמר כן, והדיינים חותמין למטה או העדים, ולמדין מדת הדין מפרוזבול, אשכח תני היא מדת הדין למד מפרוזבול, ע"כ. ובשלמא לפי' התוספות יש לפרשו הכי, דמצינו דשרי מתניתין לכתוב הפרוזבול בענין זה, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, כמו שהעתקתי לשונו לעיל, דנמצא לפי זה שאנו מאמינים לדיינים החתומים מלמטה שהיו העדים הצריכים לאותו ענין, שהרי אין שם חתימת העדים כלל, אלא הדיינים בחתימתם על אותו הפרוזבול מורים לנו שאמת הוא מה שכתוב בו שהיו שם פלוני ופלוני עדים, וכמו כן נאמין לשני הדיינים החתומים בפסק דין שהיו שם שלשה בעת שדנו אותו כפי הדין, אע"פי שאין שם חתימת השלישי כי מת הוא, דומיא דהכא שאין שם חתימת העדים כלל, ואנו מאמינים לדיינים שחתמו אותו פרוזבול שכתוב בו שאף העדים הצריכים לאותו ענין היו שם, אבל לפי' רש"י מה שייכות יש לו האי דהדיינים חותמין למטה וכו' עם אותו הדין דשלשה שדנו, אלא ודאי פי' התוספות הוא עיקר, ובעינן בפרוזבול דיינים ועדים. ואף כי התוספות לא הזכיר מקום הדיינים, כבר הוכחתי לעיל בשם הירושלמי שהוא צריך לכך:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 10:4
(ה) איש פלוני ופלוני. בגטין דף ל"ב פליגי, רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמעינן דבבית דין של שנים סגי הכא, ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן שלשה, ותנא אטו כי רוכלא לחשב וליזל: (ו) שיש לי. בגמרא הנזכרת לעיל, שיש לי אצל פלוני: (ז) ואף על גב דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי, והני להעיד בקש לפניהם, אפלו הכי כי חתמי דינים נעשו דינים, דעד נעשה דין. ועין תוספות יום טוב:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:4
שכל חוב שיש לי שאגבנו. בתי"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל"ו ע"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך: ומה בין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה"ג נמי ע"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני: וע"כ צריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ"ה נוסחת הרמב"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק"ל:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 10:4
מוסרני לכם. שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: שכל חוב שיש לי. כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו [הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:] בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 10:4
המשנה ממשיכה להסביר מהו פרוזבול, והיא המשך ישיר לקודמתה. וזה הוא גופו שלפרוזבול – זהו טיבו של ההסדר. המלווה מצהיר בכתב: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני והדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי 18 המילים "שכל חוב שיש לי" חסרות בציטוט המשנה בספר השטרות (עמ' 70), אלא שבחיבור זה אין ציטוט מדויק של המשנה אלא מעין סיכום של המקורות. אבל נראה שההשמטה אינה מקרית, שהרי גם בגוף הפרוזבול שהוא מביא (עמ' 71) המשפט חסר ובמקומו נאמר: "ואני מוסר לכם מילי פרוזבול... הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום על כל אדם כל זמן...". שאגבנו כל זמן שארצה – זו מסירת שטרות לבית דין: המלווה מעביר לבית הדין את הגבייה. אלא שההבדל בין שני ההסדרים ברור. במסירת שטרות השטרות עצמם נמסרים, לאחר שאושרו, ואילו בפרוזבול השטרות בידי המלווה, וכל הגבייה נותרה בידיו. כל שנעשה הוא הודעה לבית הדין, הודעה שהיא סמלית בלבד. המשנה מזכירה שני דיינים בלבד (פלוני ופלוני), אבל מן הסתם הכוונה לבית דין רגיל שיש בו לפחות שלושה דיינים. אמנם הבבלי מנסה להעמיד את משנתנו גם בשני דיינים (בבלי, גיטין לג ע"א), אך גם הוא אינו מסביר מדוע יש לאפשרות זו עדיפות על פשט המשנה. עם זאת, מהמשנה משתמע שאין זה בית דין קבוע אלא התכנסות לצורך כתיבת הפרוזבול, זאת בהתאם לעולה ממקורות אחרים. כפי שכבר רמזנו, מספרות חז"ל עולה כי היו בפועל שתי מערכות של בתי דין. בית הדין של החכם, שבראשו היה החכם והצטרפו אליו אחדים מתלמידיו, ולעתים רבים מהם. בית דין זה נהנה מיוקרה ומכבוד אבל לא נהנה מכוח פורמלי, ולא היה יכול להיסמך עליו. את כוחו שאב מההסכמה החברתית וממעמדו הדתי של החכם. בית הדין השני היה בית הדין של הקהילה. לעתים היה החכם חלק מבית הדין הזה. לבית הדין היו חברים רבים, כל חברי המועצה, ולכל אירוע משפטי נבחרו שלושה מהם. מבחינת ההלכה היה לבית הדין העירוני מעמד של "בוררים", ובית הדין של החכם היה "בית הדין" החוקי. אבל במציאות החברתית-פוליטית שאב בית הדין העירוני את כוחו מהאוטונומיה שהוענקה לציבור היהודי ומהקהילה, ואילו בית הדין של החכם היה מעין בית דין של בוררים ואליו פנו הרוצים בכך 19 ראו ספראי, גבוה מעל גבוה. . המוסר שטרותיו מוסרן לבית הדין העירוני, ולזה אכן אין הרכב קבוע, וכל שניים או שלושה מחבריו הם בית דין לעצמו, כפי שאמרנו. והדיינים חותמין מלמטן או העדים – מספר העדים גם הוא לא נאמר. לפי ההלכה די בשני עדים, ברם בשטרות שנמצאו מתקופת המשנה והתלמוד חתומים בדרך כלל יותר משני עדים, אף שאולי אין בכך צורך משפטי. במשנה אין קשר ישיר בין פרוזבול לבין מסירת שטרות לבית דין. הקורא מתרשם מן הקשר רק בגלל צירוף הדברים והעריכה. אבל במסורות מאוחרות למשנה הדברים מוצגים אחרת: " 'ואשר יהיה לך את אחיך' – ולא של אחיך בידך. מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אין משמט. 'את אחיך תשמט ידך' – ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מיכן אמרו התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה, עמד והתקין פרוסבול. וזהו גופו של פרוסבול: 'מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה', והדיינים חותמים למטה או העדים" (ספרי דברים, פיסקא קיג, עמ' 174-173). אם כן פרוזבול הוא צורה מופשטת של מסירת שטרות לבית דין. הדבר מוצג כך גם בירושלמי (פ"י ה"ב, לט ע"ג), אבל במקום "מיכן אמרו" שבמדרש ספרי הירושלמי שונה "מיכן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה". "מכאן אמרו" הוא המונח במדרש לציטוט של המשנה, ואילו "מכאן סמכו" הוא מונח לדרשת הכתוב. עם זאת, בדרך כלל משתמשים במונח זה לדרשה רחוקה שאפילו חכמים מודים שאינה מן התורה, כגון איסור ספיחים (ספרא, בהר פרק א ה"ג, קו ע"ג ועוד); נטילת ידיים (ספרא, מצורע, זבים פרק ד ה"ו, עז ע"ד; בבלי, חולין קו ע"א ועוד); עירוב תבשילין (בבלי, ביצה טו ע"א); כתובת אישה (בבלי, כתובות י ע"א ועוד). התלמוד הירושלמי (שם) חש שיש להבהיר שפרוזבול אינו מן התורה: "ופרוזבול דבר תורה? כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה". עם זאת יש בדברים ביטוי למעבר הנזיל בין דברי חכמים לדברי תורה. הנוסח במשנתנו הוא " ש כל חוב...", אם כן המלווה אינו מוסר בפועל את החובות אלא מצהיר באופן מופשט על מסירתם. בספרי (להלן) הנוסח הוא "כל חוב", או "את כל חוב" שמשמעותו זהה, כלומר שהמלווה מוסר בפועל את השטרות לבית הדין. בתלמוד הבבלי הנוסח ברוב עדי הנוסח הוא "שכל" חוב 20 גם המאירי (לגיטין לו ע"ב) מעיד כן בשם "וכן הנוסח המצוי בגמרות ספרדיות מדויקות". , אבל בכתב יד מינכן ( מ ) " כל " חוב 21 כן משתמע מספר השטרות לר"י ברצלוני, עמ' .72 . אם כן, מבחינת ביקורת הטקסט לנוסח "שכל חוב" עדיפות מכרעת. לדעתנו, אלו שגרסו "כל חוב" תיקנו בכך את הנוסח כדי למזער את המהפכה. הנוסחה "כל חוב" הופכת את הפרוזבול לצורה ביורוקרטית פחות של הסדר מסירת השטרות לבית דין, וכאמור היו מי שרצו לפרש כך את התקנה. המילה "פרוזבול" היא יוונית, ומשמעה המילולי πρός βυλή (פרוס-בולי), כלומר לפני הבולי, שהיא המועצה של הפוליס 22 בתלמוד הבבלי שני הסברים שונים למונח (גיטין לו ע"ב - לז ע"א). לפי אחד מהם המונח ארמי ולפי השני הוא בא מיוונית, ופרוסבול (פרוזבול) הוא "בשביל בולי ובוטי", עניים ועשירים. דרשות נוספות בהמשך מלמדות כיצד ה"בולי" היא העשירים ו"בוטי" העניים. לא ברור לשם מה נזכרים ה"בוטי", ואין זאת אלא שהדרשנים מפרשים פסוק או מילים אחרות. ההקשר המקורי של המשפט הוא במסכת מגילה (טו ע"ב), ושם נאמר שהמן בא בבולי (בעשירות) ומרדכי בבוטי (עניות). אם כן אין כאן תקנת עניים כלל. כך גם פירש בפשטות רבי יהודה ברצלוני בספר השטרות: " 'בל' הוא לשון עושר כלומר תקנה לעשיר שלא תשמיט ממונו ואמרינן נמי בפרק מגילה נקראת..." (עמ' 69). בין השיטים מסתתר ויכוח רעיוני: האם הפרוזבול נועד לעניים, כדי שלא יימנעו מלהלוות להם, או שזו תקנה לעשירים, שלא יפסידו את כספם. כפי שרמזנו בגוף הדיון נראה שהפגיעה במלווים היא שהייתה המניע העיקרי לתקנה, אך למשנה חשוב להעמידה כתקנה לציבור, כלומר לעניים, וכחיזוק לדבר התורה השומר על זכויות העניים. אנו מניחים שתהליך דומה התחולל בבבל. ההסבר הדגיש את תקנת העשירים והעריכה הציגה אותו כתקנה לכלל הציבור, קרי לעניים. מכל מקום, ההסבר הבבלי למונח "פרוזבול" מצטרף לסדרת מקרים שבהם התלמוד הבבלי מפרש בדרך הדרש מונחים יווניים כגון "אפותיקי", "אנפוריא" ועוד. בבבל לא דיברו יוונית, אך ההסברים אינם נובעים מאי ידיעת יוונית אלא הם בעצם דרשות למונחים מהמשנה, ואף האמורא לא ראה בהם הסבר משפטי. . גם המועצה של הפוליס שימשה בתפקידים משפטיים, וכאן אפשר להבין שהכוונה למקום שהצהרות פומביות נמסרות ומתקבלות בו. המונח "פרוזבול" מוכר בפפירוסים יווניים במצרים, ומשמעו שם הצהרה משפטית רשמית של שני אנשים על ביצוע מכירה, בעיקר של אדמות. ההצהרה אינה מחייבת החלטה של הבולי, אך היא מעניקה לעסקה פרסום, ואת ברכת הפוליס לעסקה. על כן הציע בלוי שהפרוזבול היה החלטה של בית הדין (המועצה) המאשרת למלווה לרדת לנכסי הלווה ולגבותם, וממילא זו הלוואה על המשכון ולכן השביעית אינה משמטת אותה 23 בלוי, פרוזבול. . אלא שההסבר קשה, משום שעיקר התקנה לא נאמר כאן. לפי הנוסח "(את) כל חוב" ניתן היה לקבל את הצעתו של בלוי, שהרי החוב נמסר לגבייתו של בית הדין. אבל אם הנוסח הוא "שכל חוב" הרי שזו רק הכרזה של המלווה. איננו שומעים על החלטה של בית הדין, אלא רק על כך ששמעו את ההצהרה. על כן אלבק דוחה את הפרשנות. מן הראוי להדגיש שהפרוזבול הוא מסגרת משפטית פורמלית, ולא הסדר רגיל בדיני ממונות. הוא בבחינת "הערמה", ולא פתרון רגיל. במצב משפטי רגיל היה צריך לאפשר ללווה להתגונן: אולי הוא מכחיש את עצם ההלוואה? איזה סוג של מעשה בית דין זה, כאשר עצם החיוב טרם נקבע? יתר על כן, אנו שומעים על שטר אחד לאנשים מספר, ושוב אין זה פתרון סביר בדיון משפטי רגיל. להלן יתברר שיש צורך בקרקע לחתימת הפרוזבול, אך שוב הדרישה סמלית, ואין תביעה לקרקע בערך ההלוואה. שטרות הפרוזבול שנותרו בידינו מדגישים מרכיב זה. בספר השטרות לר"י ברצלוני נאמר בין השאר: "הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם" 24 ספר השטרות, עמ' 72 . תודתנו לפרופ' יוסף ריבלין על סיועו בבירור השטרות השונים. , אם כן הפרוזבול כבר הופך להצהרה. זאת אף שבתחילת השטר נכתב "אני יש לי חובות על פלוני ועל פלוני" (עמ' 71), וכאילו השטר נכתב על הלוואות מסוימות ומוגדרות. עדיין השאלה נשאלת מדוע בחר הלל במונח יווני. מונח זר נבחר בדרך כלל כאשר הוא מועבר מהחברה או מהמשפט היווני הנוהג; קשה הוא שמונח הלכתי להסדר יהודי פנימי יישא שם יווני. אין זאת אלא שהיה קיים הסדר משפטי כזה שנהג בבתי המשפט הנכריים בארץ, והוא הועתק, אולי בשינוי מה, לתחום ההלכה היהודית. על כן נראה לנו שהסדר הפרוזבול היה מוכר כפי שעולה מהפפירוסים במצרים. שם הייתה משמעותו הצהרה לפני המועצה. גם הפרוזבול שלנו הוא הצהרה לפני המועצה, אלא שבמשפט הנכרי ההצהרה נועדה לתת תוקף להסדר בין שניים, והלל השתמש בתבנית זו למטרה אחרת. לא מן הנמנע שעצם השימוש במונח היווני נועד להשרות אווירה של הסדר מוכר ולעמעם מעט את החידוש. המונח מעניק תחושה כאילו לפנינו הליך משפטי תקין ורגיל, ולמעשה זו פעולה סמלית שיש לה משמעות רק בהקשר לדיני שביעית ולא בתחום המשפטי של יחסי לווה ומלווה. בד בבד, שימוש זה במושג יווני בשמו היווני מעניק לחידוש גם גושפנקה תרבותית כללית, בבחינת "הם רצים ואנחנו רצים", כלומר עולם המשפט היהודי הפנימי מתחרה בעולם המשפט הכללי ויש לו שיג ושיח עם שפת התרבות השוררת בעולם התרבותי 25 על כך עמדנו בהרחבה במאמר נפרד, ספראי וספראי, תלמוד תורה, עמ' 908-907 . . במהלך הדברים עשו המקורות שימוש במונח "התקין" או "תקנה". במשמעותו כאן הכוונה שאין זה לימוד או מסקנה הלכתית אלא הסדר מיוחד. הרמב"ם הסביר את המונחים השונים במשנה הסבר שיטתי ומשפטי. "הלכה" היא דין הנלמד מהכתובים בדרשה, או מהגיונם של חכמים, בשיטת הלימוד וההיגיון ההלכתי, ואילו "תקנה" היא הכרעה בדבר שאין בו היגיון הלכתי, כלומר שאינו נקבע מתוך דין ואינו דרשה. על כן זו החלטה מיוחדת של בית הדין הלאומי (סנהדרין), ורק היא מוסמכת לתקן תקנות ולגזור גזרות (רמב"ם, הלכות ממרים פ"ד ה"א-ה"ד). אורבך 26 אורבך, ההלכה, עמ' 25-11 . הילך בדרך זו אלא שחש שהחלוקה של הרמב"ם סכמטית ופשטנית. אורבך חש בבירור, בעקבות חוקרי חכמת ישראל, שהדרשות בחלקן הגדול אינן יוצרות את ההלכה אלא מאמצות ומחזקות הלכה קיימת. גם הטיעונים הפנים הלכתיים המבססים את ההלכות הם לעתים קרובות ספרותיים בלבד. על כן הוא הגיע למסקנה שבעצם התקנה היא דרך המלך של התפתחות ההלכה. לדעתו רוב ההלכות שחידשו חכמים הן בבחינת תקנות. הוא מתבסס על מקרים שהלכה מסוימת מכונה בהם פעם אחת "תקנה" ופעם אחרת היא מוצגת בתור הלכה רגילה. לאורבך ולחוקרים המהלכים בעקבותיו ברור שתקנה היא החלטה מיוחדת שהתקבלה לא כתוצאה מלימוד שיטתי אלא מרצון לשנות מרכיב בסדרי החברה, או בדרכי הביצוע במקדש או בקהילה. לא כאן המקום לדון בנושא במפורט, ונסתפק בקביעה שאכן בספרות התלמודית הבינו את התקנה כהחלטה שאינה נובעת מסדר הלימוד הרגיל. בספרות התנאית מוצגות תקנות רבות בצורה זו. הן מיוחסות לבתי דין גדולים, לראשי בתי דין בולטים כהלל, רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל, רבי ואחרים. כן מיוחסות תקנות לאישים מקראיים כמשה, דוד, עזרא וכיוצא בהם. חלק מהתקנות הן החלטות מהותיות המשנות סדרי חברה או סדרי חשיבה הלכתית, כמו הפרוזבול. זו התמונה הכללית. עם כל זאת, מתקבל הרושם שהשימוש של התנאים במונח "תקנה" לא היה עקבי ואחיד. אכן אותן הלכות מוצגות לעתים כהלכות רגילות ולא כתקנות, והלכות שאופיין שגרתי מוצגות כתקנות. דומה שבמקורות התנאיים לא היה השימוש במונח חתוך ואחיד; לעתים השתמשו במונח תקנה להלכה רגילה, ולעתים נתפסה תקנה כהלכה מיוחדת שנקבעה שלא במסלול ההלכתי הרגיל. כך גם נבין את המקרים שפסוק מהמקרא נסמך בהם לתקנה. הבבלי מתקשה בדבר (בבלי, בבא מציעא קיב ע"א; בבא בתרא קלא ע"ב ועוד), אבל אין זו סתירה אמיתית, שכן אותה הלכה עשויה להיות גם "סמוכה" למקרא וגם להיות מתוארת כתקנה. הבבלי מכנה מצב זה "דרש והתקין" (בבלי, ראש השנה ל ע"ב; סוכה מא ע"ב; מנחות סב ע"א). כבר ראינו כי זה מצבה של תקנת ספיחין (בפירושנו לעיל, פ"ט מ"ב). זאת ועוד, בדיוננו בהלכה זו ראינו כי איסור ספיחים הינו תקנה מאז ומעולם. לא ברור מי תיקן אותה, והיא נתפסת בו בזמן גם כהלכה לכל דבר וגם כתקנה. גם במשנה ג לעיל מובא פסוק שהלל מתבסס עליו. זאת ועוד, שם אין זו רק דרשה אלא באמת הישענות על פשט הכתוב, מעין חתירה לתוכן הפנימי של המצווה על חשבון פשט המילים. עם כל זאת פרוזבול מתואר כתקנה, ובמשנת גיטין היא מכונה "מפני תיקון העולם" (פ"ד מ"ג). באותו פרק בגיטין מפורטת סדרת תקנות המכונות כך, וברור שעורך המשנה ראה בכולן תקנות ובכך הגדירן כשונות מהלכות אחרות. ניתן אפוא לסכם שבמקורות התנאיים, ובעיקר בספרות התנאית הקדומה, תקנה היא אמנם הלכה הנובעת מקביעה חריגה, אך עם זאת אין שני המונחים, "תקנה" ו"הלכה רגילה", עומדים כסתירה. רק במהלך תקופת התנאים חודדו המונחים והשימוש במונח "תקנה" הפך לקבוע ושיטתי. הוא הדין במונח "מנהג", שההבדל בינו לבין הלכה רגילה עמום 27 ראו ההקדמה בפירושנו לפסחים פ"ד. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 10:4
מוסר אני לכם. אני מעיד אתכם על כך וכך ואמרו והדיינים חותמין מלמטה או העדים ללמדך שהוא מותר בדבר זה להיות הדיין עד והעד דיין וכן עיקר אצלנו שבדרבנן עד נעשה דיין וכבר התבאר שהפרוזבול הוא מדרבנן:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 10:4
פלוני ופלוני הדיינים. ובריש השולח (גיטין לב: לג.) פליגי אמוראי אי צריך תלתא או תרי:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 10:4
מוסר כו' שכל חוב כו' עי' סמ"ע סי' ס"ז סקל"ט והר"ן בפ' השולח העתיק את כל חוב כו' וזהו גי' נכונה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 10:4
איש פלוני ופלוני הדיינים . בריש פרק ד' דגיטין דף ל"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני: שכל חוב שיש לי שאגבנו . ובגיטין גמרא דף ל"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר"ב שם משנה ג: או העדים . פירש הר"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע"כ. ואשמועינן דאע"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:4
זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 10:18-20