Sheviis 10:6 — Pruzbul Only on Land
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 10 › Mishnah 6זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק י׳ ‹ משנה ו׳
Pruzbul Only on Land
אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע
Mishnah שביעית י׳:ו׳ · Sheviis 10:6
אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע.
אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא.
הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל.
רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:
One may not write a pruzbul unless [the borrower has] land.
If he has none, [the lender] grants him any [small] amount within his own field.
[If] he had a field mortgaged in the town, one may write a pruzbul on it.
Rabbi Chutzpis says: one may write for a man against his wife's property, and for orphans against their guardians' property:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Pruzbul Only on Land▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| May a pruzbul be written when the borrower owns no land? | No — only on land; a landless debtor is simply granted a scrap of the lender’s field, however small | — |
| And if the borrower's field is mortgaged in town — pledged to another lender? | Yes | — |
| May it be written on land that is not the borrower's own? | Rabbi Chutzpis: Yes — for a man on his wife’s property (its produce is his), and for orphans on their guardian’s property | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (14)▾
אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינן ביה לא יגש : אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול, ואפלו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממשכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים, כותבין פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פרות : על נכסי אפוטרופין. שלוין לצרך היתומים, והיתומים אין להם קרקע:
אלא על הקרקע – unless the borrower has real-estate, for then, the liability is considered as collected in the hand of the Jewish court and we don’t don’t call him (Deuteronomy 15:2):”he shall not dun [his fellow or his kinsman].” אם אין לו – if the borrower/debtor [lacks land], and the lender has [land], the creditor/lender transfers to him from his field a small piece and writes upon it a Prozbul, and even if the debt is one-hundred Maneh, because a small piece of land is worthy to collect through it all of his debt, as for example, regarding that he collects and then collects again until he completes all of his debt. היתה לו – if the borrower/debtor had a mortgaged field in the city, whether others had mortgaged it to him or whether he mortgaged it [as a security] to others, they write a Prozbul. כותבין לאיש על נכסי אשתו – such as the land of the wife’s estate of which the husband has the fruition [without responsibility for loss or deterioration]. על נכסי אפוארופין – that they lend for the needs of the orphans as the orphans have no property.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 10:6
Introduction In order to write a prozbul over a debt, the debtor must have land. This is because the lien placed on the land by the debt makes it as if the debt has already been collected by the court at the point of the loan. Therefore when the creditor goes to collect the loan on behalf of the court through the use of the prozbul, it is as if he is collecting a loan that has already been collected. Thus this is not a violation of the prohibition of collecting a debt after the seventh year. Our mishnah teaches that this requirement can be in a sense “fictionalized” such that the debtor need not actually own land. A prozbul is written only for [a debt secured by] land. As I explained in the introduction above, in order for a prozbul to be written, the borrower must have land. But if [the debtor] has none, then [the creditor] can give him title to a share, however small, of his own field. The requirement for the debtor to have land may have made receiving a loan difficult, which is again a problem for the poor who are in most need of loans. If a prozbul cannot be written over a loan, a lender may be hesitant about loaning money to someone who really needs it (for instance a sharecropper, who may not own the land and may need a loan to pay for seed). Therefore, the creditor is allowed to give title to a piece of his land to the borrower. This title can in actuality be a fiction, whereby the creditor gives him the smallest piece of land possible on his own property and then he can write a prozbul on as large of a debt as he wishes. If he had land in pledge in a city, a prozbul can be written on it. If the debtor gave a piece of land as a pledge in order to secure another loan, the creditor may write a prozbul for a different loan, counting the pledged land as if it was actually still fully in the hands of the debtor. Again, we see that the rabbis are relaxing some of the requirements in order to make it easier for a person to write a prozbul so that he could take out a loan. Rabbi Hutzpit says: a prozbul may be written for a man on the security of his wife's property, or for an orphan on the security of property belonging to his guardian. Sometimes, a prozbul can be written for a person even though he does not actually own the property. For instance a man who does not own property but is married to a woman who does own property can have a prozbul written on the basis of his wife’s property. Similarly, orphans who don’t actually own property may have a prozbul written based on the property owned by their guardian.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 10:6
בפירוש הרא״ש ד״ה מזכהו. אע"ג דחוב הוא לו תק"ח כו'. נ"ב משום תקנת הלוים. דניחא להו בהכי כי היכי דלוזפי להו. משו"ה זכות הוא דהוי:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 10:6
בעיר . אע"פ שבני העיר הם אמודים בנכסים יותר מיושבי כפרים, ויש לאל ידם להוסיף עוד מעות לממשכו, עד שישאר שדהו חלוטה להם, אפי' הכי כותבין עליו פרוזבול, ולא אמרינן דכשדה שאינה שלו דמי: בשביעית . אפשר דקמ"לן באמרו בשביעי' דלפעמים צריך לשמט אע"ג דעדין הוא בשביעית, כגון ספק חשיכה דיום אחרון של שביעית, שהוא אור יום ראשון דמוצאי שביעית, שאם בא להחזיר לו החוב אז אינו רשאי לקבלו בתורת פרעון, אלא אמר לו וכו': שביעית מתחיל בעין ומסיים בויו, שיש למעלה עין רואה הארץ ומלואה שהיא שלו, כי בראה בששה ימים, שבשביל זה אמרו רז"ל (עי' סנהדרין לט.) שגזר הקב"ה על השביעית, ושלכן לא תעבד את האדמה אלא ששה שנים. ועוד העין תרמוז לעין שנה של גלות בבל, שהם כנגד כ"כ שמיטין ויובלות שלא שבתה הארץ, כמ"ש רש"י בתוכחה (ויקרא כו, לה), והויו ירמוז שלא כלו בני יעקוב בגלות, על כי ה' לא שינה דבורו דומיא דויו שלא נשתנ' לעולם כמשאז"ל (עי' סנהדרין כב.) בפסוק (שמות כז) ווי העמודים, כדכתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. ועוד דהויו נטלה יעקוב למשכון מאליהו כדי שיבא לבשר את בניו כמ"ש רז"ל (עי' רש"י ויקרא כו, מב) ואז יתקיים והיתה הארץ שבת לה': סליק מסכת שביעית. אשר היא לבן צאן מרעית: האל אותך ינצור לך ירעה בטוב מרעית. אם שדך לא תקצור ביובל ובשביעית:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 10:6
(י) שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהא נראה כעוקרים דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם. ולאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבויים כמו קרקע, דקרקע אינה נגזלת (ואין יכול להצניע, אי נמי אין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע, ובמלתא דלא שכיח לא תקנו. תוספות יום טוב בשם הפרוש): (יא) לאו בדוקא הוא, אלא אפלו אינו אוכל פרות, כגון שנתן לה קרקע על מנת שאין לבעלה זכות. כן מוכח בירושלמי והוי דומיא דסיפא. תוספות יום טוב בהשמטות. בית דוד: (יב) וליתומים כו'. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול, הואיל והוא לוה (דאלו לוה אביהם אין כותבין על נכסי אפוטרופוס), אף על פי שלא לצרך עצמו לוה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:6
משנה לחם מזכה לו מלוה ללוה ע"י אחר. אע"ג דחוב הוא לו. תקנת חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 10:6
אין כותבין פרוזבול וכו'. בגיטין שם פי' רש"י ז"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ פירושו. והפי' שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וע' בהר"ן ז"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י ז"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל ז"ל. וראיתי שם ברמב"ם פ"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים: כל שהוא. מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב"ם וכן בסמ"ק סי' רנ"ח: היתה לו שדה ממושכנת. כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב"ם פ"ט מהרי"ק ז"ל: ר' חוצפית אומר. הרא"ש ז"ל פ' השולח סי' ט"ו. והלכתא כר' חוצפית: כותבין לאיש וכו'. בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש"י ז"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש"ה דחה רש"י ז"ל ההיא דספרי ע"כ בקיצור:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 10:6
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע 34 הדין שנוי גם במשנה, פאה פ"ג מ"ו, ראו פירושנו לה, וכן במקורות נוספים. – מן התלמודים משמע שללווה צריכה להיות קרקע. המשנה לא נתנה טעם לדבריה. ניתן להסביר שהפרוזבול משמש כעין גבייה ראשונית של ההלוואה, ואם יש ללווה קרקע הרי היא מעין משכון, והגבייה מובטחת (ר"ש, רא"ש). רש"י (לגיטין לז ע"א) והרא"ש (לפאה פ"ג מ"ו) מסבירים שאין זה נהוג להלוות למי שאין לו קרקע, והתקנה חלה רק על הרגיל והמצוי. קשה להאמין שהלכה זו באה לפגוע דווקא בעניים שאין להם קרקעות. יתר על כן, להלן ברור שהדרישה לקרקע היא סמלית, ואם בנוהג הדבר תלוי – ודאי שלא הלוו אלא תמורת קרקע ממשית. בעולם הקדום כמעט כל אחד היה בעל קרקע, אך קשה להאמין שלא הלוו לחסרי קרקע, שהיו דלי דלים. גם ההסבר הראשון, שהקרקע משמשת לגבייה ראשונית, בעייתי, שכן מותר לכתוב פרוזבול על קרקע השייכת לאישה, והרי אין כל אפשרות לגבות מקרקע זאת (להלן), אם כן כיצד ניתן לראות בקרקע גבייה של החוב? 35 ראו עוד פליקס, עמ' 321 , שם הוא מביא גם את דברי הרשב"ם. להלן נראה שהדרישה לקרקע היא סמלית בלבד, ואין צורך בקרקע של ממש. מכיוון שכל ההלכה היא במישור הסמלי, ניתן גם להסביר שהפרוזבול הוא מין עסקה משולשת בין בית הדין, הלווה והמלווה, וצריך שהעסקה תחול על בסיס ממשי אחרת אין קניין במשמעותו ההלכתית-טכנית. בכל מעשה קניין יש צורך במעשה סמלי: הגבהה של חפץ, עיבוד קרקע, העברת שטר וכו'. ממון אינו נמכר בשטר, אך קרקע נקנית. על כן צריך שתהיה ללווה קרקע, ובית הדין כאילו קונה אותה באותו שטר. כל הפרוזבול הוא מעשה סמלי, אך מאפיין מובהק בהלכה היהודית הוא שלמעשה הסמלי יש מרכיבים טכניים ברורים. כך גם בדיני עירוב. השיתוף בחצר או במבוי אינו אלא סמל לסעודה משותפת סמלית, אך נקבעו כללים טכניים מדויקים למינימום של סעודה זאת. גם הגדר סביב המבוי היא גדר ראלית שברבות הימים הפכה לגדר סמלית, ועדיין נותרו לה כמה ממאפייניה הטכניים. בירושלמי מובאת מחלוקת אמוראים: רב דורש שתהיה קרקע ללווה ולמלווה, ורבי יוחנן סובר שדי בקרקע לאחד מהם, הלווה או המלווה 36 ירו', לט ע"ד. ההמשך מבואר בירושלמי לה"ד, לט ע"ג. . עם זאת נראה שבדרך כלל הירושלמי מבין שהקרקע צריכה להיות ללווה בלבד. רק ההסבר האחרון שהצענו מסביר מדוע די שתהיה קרקע לאחד מבעלי הדין, שכן כל תפקידה הוא להפוך את השטר למעשה קניין. אם אין לו – ללווה אין קרקע, מזכיהו לתוך שדיהו כל שהוא – המלווה מעניק כביכול ללווה פיסת קרקע שתשמש בסיס לכתיבת השטר. ברור שזו הקלה, והיא הופכת את ההלכה הקודמת למכשול טכני בלבד. היתה לו – ללווה שדה ממשכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול – הקרקע ממושכנת וממילא אין היא יכולה לשמש באמת לגבייה, אך היא עשויה לשמש כבסיס לעסקה, כפי שפירשנו. הקרקע ממושכנת מן הסתם למלווה אחר. התיאור "ממושכנת בעיר" אינו בא להוציא את השדות או את הכפר; "עיר" היא העיירה היהודית על כל שטחיה. עם זאת, המשנה באה אולי להוציא מצב שבו הקרקע גם משועבדת וגם בלתי נגישה. רבי חוצפית – רבי חוצפית היה אחד מעשרה הרוגי המלכות שהוצאו להורג בידי הרומאים לאחר מרד בר כוכבא 37 כידוע בידינו רשימות מספר של הרוגי מלכות ואין הן אחידות. ראו איכה רבה, פ"ב, ב, עמ' 100 ומקבילות. נראה שרבי חוצפית היה מחכמי הגליל. ראו תוס', כלים בבא בתרא פ"ב ה"ב, עמ' 591 . שם נמנית רשימה של חכמים גליליים שהתכנסו בשעת גזרות, בימי מרד טרינוס או לפני מרד בר כוכבא. . יש ממנו הלכות מעטות, ועיקר פעילותו היה כנראה בתור מתורגמן של בית הנשיא ביבנה 38 ירו', תענית פ"ד ה"א, סז ע"ד; בבלי, ברכות ז ע"ב; קידושין לט ע"ב; חולין קמב ע"א וההערה הקודמת. המילה "מתורגמן" חסרה לעתים בעדי הנוסח, אך דומה שקשה לפקפק בה. . אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפיטרופים – אפשר לכתוב פרוזבול כאשר לאשת הלווה יש קרקע. הקרקע שייכת כמובן לה, אך כרגע היא באחריות הבעל. זה אינו רשאי למכור אותה, ואי אפשר לגבות ממנה חוב. אף על פי כן די בה לכתיבת פרוזבול. האפיטרופים מטפלים ביתום, וכאילו מלווים לו את הקרקע לצורך הכתיבה. ברור שאי אפשר לגבות מאפיטרופים את הקרקע, ושוב הדרישה היא סמלית בלבד. בתוספתא יש גם תיאור של מצב הפוך: כותבים לאישה על נכסי בעלה, כשהאישה לווה ממון 39 בעל אור זרוע גורס "אין כותבין", ראו ליברמן לתוספתא. כידוע לפי ההלכה אין לאישה רכוש משלה, אבל בהלכות רבות משמע שבפועל היו נשים שהיו בעלות ממון והפעילו אותו במסגרת התא המשפחתי. ראו פירושנו לעירובין פ"ז ה"ו. . התלמודים אמנם שואלים כיצד יש לאישה רכוש (ירו', עירובין פ"ז ה"ו, כד ע"ג; בבלי, נדרים פח ע"ב), וזו לכאורה שאלה משפטית קשה, והם מחפשים לה פתרון חוקי. הם מציעים מקרה מיוחד ובו האישה קיבלה מתנה בתנאי שלבעלה לא יהיה בה חלק 40 בבלי, סנהדרין עא ע"א; גיטין עז ע"א; נזיר כד ע"ב; קידושין כג ע"ב; ירו', נזיר פ"ד ה"ד, נג ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ד, כו ע"ב; גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב. . הירושלמי מציע שני פתרונות נוספים. האחד "במשלטת על נכסיו", הווה אומר שהאישה קיבלה רשות לשלוט למעשה בחצר בעלה, ורשות זו של שימוש בפועל דיה כדי שהחצר תיחשב כרכושה לצורך קבלת גט. חשיבותו הכלכלית של הסדר זה עשויה להיות שולית (ירו', גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב). הפתרון השני חשוב יותר ובא להסביר כיצד בן יכול לגנוב מרכושה של אמו, "דהות נסבה דיורין ועבדת שירו וגנב מינהון"; מדובר, כנראה, באישה המשכירה חדרים בביתה ונותנת לדיירים "שירו", סעודה. פעילות זו כפי שעולה מהסוגיה היא עצמאית (ירו', סנהדרין פ"ח ה"ד, כו ע"ב). ברם למעשה היו פני הדברים שונים. הכלל המשפטי הופר לעתים מזומנות, ומצינו נשים נשואות בעלות רכוש המפעילות את רכושן ונהנות מזכות משפטית בפועל. יתר על כן, התוספתא אף מציעה נוסח של הסכם המעניק לאישה עצמאות כלכלית, ולגבר פטור מחובתו לפרנס את אשתו (כתובות פ"ד ה"ז). דומה שבתחום זה היה פער ניכר בין ההלכה הפורמלית לבין המציאות החברתית-משפחתית. הלכות מספר שיוצא מהן במפורש שלאישה יש רכוש משלה מופיעות בספרות חז"ל. כך, למשל, היא מפרישה לקרבן נזיר בהמה מרכושה (נזיר פ"ד מ"ד); נותנים לה גט לחצרה (גיטין פ"ח מ"א); בן סורר ומורה אינו נענש עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו (סנהדרין פ"ח מ"ג), בתלמוד הבבלי (ורק בו) דנים בבעל המוכר שדה לאשתו (בבא בתרא נא ע"א), ושם אף רמז לכסף השייך לאישה שלא נמסר לבעל 41 ראו עוד הדיון לגבי הפרשת מעשר שני (תוס', מעשר שני פ"ד ה"ד ומקבילות רבות; ליברמן, תוספתא כפשוטה, זרעים עמ' 769). . כך גם נדון במשניות האיסור לצאת בשבת בטבעת, ובמפורש מדובר באישה היוצאת ענודה טבעת שיש בה חותם; טבעת שבה חותם מעידה על אשת עסקים הזקוקה לחותם. לעומת זאת נדון במשנה אחרת דין טבעת ללא חותם המשמשת לקישוט, ואכן דינה שונה 42 משנה, שבת פ"ו מ"א-מ"ג, וראו פירושנו לה. בבבלי, שם סב ע"א, הסוגיה הבבלית מניחה שהטבעת שבה חותם שייכת לבעל, והוא נתנה לאשתו להעבירה ממקום למקום. במקביל ניתן גם הסבר אחר שמדובר באישה "גזברית", אך לסתם אישה אין טבעת עם חותם, ואף אם יש לה טבעת כזו הרי שזו "הוצאה כלאחר יד", משום שלאישה בניגוד לאיש אין כוונת שימוש בחותם. ברם כל הדיון הוא דיאלקטי בלבד, וקשה לראותו כמשקף מציאות חברתית ראלית. . כך גם בשביעית. בתוספתא שביעית (פ"ח ה"י) נזכרת אפשרות של כתיבת פרוזבול להלוואה של אישה נשואה שיש לבעלה קרקע. מההקבלה למשנתנו (פ"י מ"ו) עולה בבירור שהקרקע אינה מיוחדת לגבייה; האישה היא אפוא בעלת רכוש וההלוואה שהיא לקחה אינה קשורה לבעלה כלל. דיוני התלמודים הם ניסיון למצוא מסגרת משפטית למצב חברתי. לאמיתו של דבר, כל ההתחבטות המשפטית מיותרת. באופן טבעי יש לפרש משניות והלכות אלו על רקע חברתי שלפיו הרכוש שייך להלכה לבעל, אך למעשה האישה היא המנהלת אותו ושולטת עליו בפועל. כנראה לא היה היקפה של תופעה זו מבוטל, אף שמעמדה המשפטי היה בעייתי. לא מן הנמנע שחכמים נמנעו מלהעניק תוקף יתר למצב "פרוץ" זה, שהאישה למעשה עצמאית, וזאת לאור מגמות הפסיקה התלמודית בדבר מקומה ה"ראוי" של האישה ומעמדה ה"רצוי" כספונה בביתה. אופייה זה של הפסיקה הרבנית ידוע היטב. מעין הרשימה שבמשנת עירובין מצינו אף במשנת מעשר שני (פ"ב מ"ד). שם השאלה היא האם אישה יכולה לקבל מעשר עני והאם היא יכולה לפדות מעשר שני. בדיוננו שם נראה שהמשנה אינה מזכירה את האישה, אבל בתוספתא (פ"ד ה"ז [ה"ד בכ"י ערפורט]) נחלקו אם אישה נחשבת כידו של הבעל לעניין מעשר שני. רבי שמעון בן אלעזר סבור שאישה היא עצמאית ואין ידה כידו, ומוסיף ומודה "שאף על פי שפודה לו את המעשר, שאין נותנין לה מעשר עני". אם כן העמדה לגבי האישה אינה אחידה מבחינה משפטית: לא רק שהיא נתונה במחלוקת הלכתית, אלא שאף המכיר בעצמאותה מכיר בה רק באופן חלקי. במהלך דיוני התלמודים בעניין רכוש האישה נזכרת המשנה בכתובות פ"ט מ"א: "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך...". לפנינו נוסח של שטר הבא לעקוף את ההלכה שלפיה נכסי האישה, או לפחות הנאות השימוש מהן, מועברות למשק המשפחתי, כלומר לידי הבעל. כבר התנאים ניסו לצמצם את היקפו של הסדר זה, והיו אף ששללו את תוקפו משום שיש בו תנאי הסותר "דין תורה". בתלמוד הארץ ישראלי, ורק בו, מגמה זו מפורשת. לדעת הירושלמי דין זה חל רק לגבי אירוסין (כתובות פ"ט ה"א, לב ע"ג), ברם לפי פשוטם של דברים לפנינו תנאי עממי אשר עקף את ההלכה. חכמים התחבטו ביחס להיקפו ותוקפו, אך התנאי העממי היה חזק מהם, כפי שניתן לראות מהעדויות שהעלינו ועוד נעלה להלן. בירושלמי שבועות מסופר על רבי מרינוס שהיה ערב לכלתו, הכלה ניהלה עסק כלשהו ולוותה, כנראה, כסף (פ"ו ה"ב, לז ע"א). לפנינו אפוא אישה משכבת החכמים המנהלת עסקים וזוכה לגיבוי מחותנה החכם. במקורות נמצאות עדויות דומות בדבר נשים פעילות בתחום הכלכלי. כך, למשל, המדרשים עוסקים בדיני החזרת גזלה לנשים 43 ספרי זוטא, ה ח, עמ' 231 ; ספרי במדבר, נשא ד, עמ' 7; במדבר רבה, ה ז. , ומדרש תהילים מספר על דוד שבשיגעונו כתב שאשת אכיש חייבת לו סכום כסף נכבד (לד א, עמ' 20). הסיפור הוא כמובן אגדי לחלוטין, אך מבין השיטין מבצבץ "שיגעון נורמלי", ואישה היא בת חוב אפשרית במסכת סיפורית זו. בבבלי בבא קמא מסופר על אישה שהראתה דינר לרבי חייא כדי שיבדוק למענה את טיבו (צט ע"ב). רבי חייא חי ופעל כידוע בארץ ישראל, ואמנם אין לסיפור מקבילה ארץ ישראלית, ברם אין כל סיבה להניח שאיננו מקורי 44 יש להניח שהסיפור הובא לבבל על ידי רב, שהשתתף אף הוא באירוע זה. . ברוח זו ניתן לאסוף עדויות נוספות, ודומה שבפועל היה לאישה רכוש שעליו שלטה וממנו נהנתה. רכושה של בבתא, וכן של שלומית, איננו חריג ואיננו מפתיע 45 בבתא היא הגברת מצוער מימי מרד בר כוכבא שארכיון העסקים שלה התגלה במערה במדבר יהודה; ראו לואיס, מסמכי מדבר יהודה, וכן ספרות רבה נוספת שלא כאן המקום להרחיב בה. שלומית גם היא נזכרת במסמכים שם כבעלת רכוש, ראו שם, מס' 37 . . בתוספתא נקבע במפורש: "לווה אדם מאשתו ומבניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית" (בבא מציעא פ"ה הט"ו); מותר ללוות בריבית מבני המשפחה, אלא שחכמים מעמידים על הנזק החינוכי שבמעשה. עצם ההלוואה מהאישה היא אפוא אפשרות סבירה ורגילה, למרות ההלכה העקרונית שמה שקנתה אישה קנה בעלה. שאלת רכוש האישה היא אפוא דוגמה נאה למספר עיקרים למחקר: עד כמה ספרות חז"ל רבגונית, ועד כמה החוק והמשפט נותנים רק היבט חלקי של המציאות החברתית. לפנינו גם דוגמה נוספת לכך שלעתים ההלכות של חכמים אינן אחידות מבחינה משפטית, אף שניכרת החתירה לאחידות משפטית.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 10:6
כל שהוא אמרו בגמרא אפילו קלח של כרוב: ממושכנת. ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שמנהגם לתת לו (לוקח) המשכונא (ממון יחד) ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף שאין לו בה רשות עד ישלם הממון: והאפטרופסין הם הממונים על היתומים שמנה אותם האב או בית דין ועוד נבאר דיניהם במקומם: רבי חוצפית איני רואה חולק עליו:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 10:6
אא"כ יש לו קרקע ללוה דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינא ליה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין [לאו] משום דכלין דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות דיכול לכלותו ואמר בהשולח (דף לז.) דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא דין דקרקע חשיבא כגבוי טפי: ואם אין ללוה ולמלוה יש לו מזכה לו כל שהוא וכותב עליה פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה לפי שראוי [לגבות] בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי אי נמי כדאמרינן לעיל גבי מלוה על המשכון דאפי' מחט והקרקע כל שהוא נחשב כמשכון: היתה לו שדה ללוה ממושכנת בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים ואפילו לחייב לו יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדרבי נתן: על נכסי אשתו. נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין שלוון לצורך היתומים וליתומים אין לו קרקע ובירושלמי (שם) בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן יתומין על נכסי אפוטרופין:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 10:6
בתוי"ט בסד"ה אלא על הקרקע. וטעם השני כתב ג"כ הרשב"ם כו' נ"ב כ"כ רש"י בגיטין (ל"ז א') ובב"ב (כ"ז א') הטעם השני. [וכן התוס' שם. - מהגרמ"ש]: בתורע"א אות מ"ה הומ"ל למינקט בששעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק כו'. אע"ג דללקוחות לא מהני אף ששעבדם בפירוש (זולת אג"ק) כדאיתא בב"ב (מ"ד ב') מכל מקום ליתומים מהני עי' תומים סי' ק"ז סק"ג אבל מ"מ דבריו תמוהים במש"כ אג"ק דכיון דיש לו קרקע אפי' מכרה אח"כ תיפוק ליה דכותבין פרוזבל משום לתא דידה וכן במשל ראשון שכ' גם מטלטלי משמע נוסף על הקרקע א"כ איירי ביש לו ויקשה הא דאמרן:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 10:6
[אות מה] בתוי"ט ד"ה וליתומים. דמתקנת הגאונים. בפשוטו הומ"ל למנקט בשעבד לו אביהם גם מטלטלי בפירוש או מטלטלי אג"ק ימכר אח"כ הקרקע דבהך מדינא דגמרא גובה ממטלטלי דיתמי:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 10:6
אלא על הקרקע . פי' הר"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר"ש. [*שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו . הרשב"ם בפ"ד דב"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב"ד [*ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז"ל נ"ל דהיינו רש"י ז"ל]: [*מזכה הוא . ומייתי למתני' פ"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים: כל שהוא . פי' הר"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר"ש וכן פירש רש"י בפ"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר"ב במשנה ו פ"ג דפאה וכן דעת הרי"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה. ור"ת והרא"ש ס"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס"ד במשנה ה' פי"א דכתובות: [*על נכסי אשתו . פי' הר"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ"כ הר"ש ותמהני מנ"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]: וליתומים על נכסי אפוטרופוס . דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר"ב והר"ש הלוים לצורך היתומים. ע"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ"ש בפ"ח דכתובות מסתברא דאע"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 10:6
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 10:29-34