Sheviis 4:6 — Trimming Vines and Cutting Reeds
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 4 › Mishnah 6זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ד׳ ‹ משנה ו׳
Trimming Vines and Cutting Reeds
הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים
Mishnah שביעית ד׳:ו׳ · Sheviis 4:6
הַמְזַנֵּב בִּגְפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים,
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל, וּבַמְּגֵרָה, וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה.
אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַּשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:
One who trims vines or cuts reeds -
Rabbi Yose HaGelili says: he must distance [it] a tefach.
Rabbi Akiva says: he cuts in his usual manner, with an axe or a sickle, with a saw, or with whatever he wishes.
A tree that split, one may bind it in Sheviis - not so that it should heal, but only so that [the damage] not increase:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Trimming Vines and Cutting Reeds▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How may one trim vines or cut reeds on Sheviis? | Rabbi Yossi Haglili: Leave a tefach | — |
| Rabbi Akiva: Normally — axe, sickle, or saw, as he likes | — | |
| May a split tree be tied up? | Yes — to keep the split from widening, not to heal it | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כחן: ירחיק טפח. מן הקרקע, ושוב לא מחזי כעבודה : שנפשח. נסדק, כמו (איכה ג) ויפשחני: לא שיעלה. שיתחברו סדקיו: אלא שלא יוסיף. לסדק:
המזנב גפנים – cut/lop off the extreme branches of the vine, on order that what grows from the trunk will grow and thicken and increase its strength, and similarly, he cuts reeds in order that they thicken and add to them. ירחיק טפח – [it should be distanced one handbreadth] from the ground and further it will not appear as work. שנפשה – that was split, like (Lamentations 3:11): “[He has forced me off my way] and mangled me.” לא שיעלה – that its split parts will not become reattached. אלא שלא יוסיף – to split further.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 4:6
Introduction This mishnah continues to deal with the subject of keeping trees healthy on Sheviit. One who trims grape vines, or cuts reeds: Rabbi Yose the Galilean says: he must leave [uncut at least] one handbreadth. But Rabbi Akiba says: he may cut them in the usual manner, with the axe, sickle or saw, or with whatever he pleases. According to Rabbi Yose the Galilean when one trims grape vines or cuts down reeds in a marshy area, he must leave a handbreadth from where he trims or cuts to make sure that it doesn’t look like he is either pruning the grape vine or preparing the land for planting. Pruning is prohibited because it is done to improve the vine and preparing the land for planting is similarly prohibited. When he leaves the handbreadth it is clear that he is only cutting down in order to get the stuff out of the way. Rabbi Akiba is not concerned with this and allows him to trim the grape vines and cut the reeds in a normal manner. A tree that had split may be tied up in the seventh year, not that it may heal, but only that it should not widen. If a tree somehow split during the sabbatical year, it is permitted to tie it back together. However, the intent should not be so that the tree will heal because this would be improving the tree. Rather, the intent must be just to prevent worse damage from occurring. Again, improving is prohibited whereas maintaining is permitted.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 4:6
כדרכו בקרדום וכו' . דלא תימא דהאי כדרכו לא אתא לאפוקי אלא הרחקת טפח, אבל לעולם ע"י שינוי, משום הכי קתני בקרדום וכו': בקרדום . יש בו שינוי יותר מבמגל, שהרי עיקר הקרדום לחפו' קאי, כדתנן (אבות פ"ד מ"ה) ולא קרדו' לחפו' בהם, ובמגל יש בו שינוי יותר מבמגרה, שהרי סתם מגל לקצור חיטים וכיוצא בהם שהקנה שלהם דק קאי, כדתנן (מנחות פ"י מ"ג) מגל זו אומרים הין, ואינו מיוחד לחתוך בו קנים וזנבי גפנים שהם עבים, משום הכי קתני לכולהו. ואמת הוא דבאמרו ובכל מה שירצה דיינו, אלא דלא זו אף זו קתני, ואפשר דרצה לאשמועינן בזה דלכתחילה ראוי שישנה כל היכא דאפשר ליה, ויחתוך ע"י קרדום שהוא שינוי גדול, ואם אין לו קרדום יקח מגל שיש בו שינוי קצת, ואם אין לו מגל יקח מגרה, ואפשר דאף המגרה אינה כלי מיוחד למלאכה זו ויש בו שינוי קצת, אבל אין השינוי שלה גדול כשינוי מגל, ואם אין לו מגרה אז יחתוך בכל מה שירצה, אף על פי שאין בו שינוי כלל, ואילו תנן ובכל מה שירצה לבד לא הייתי יודע דלכתחילה צריך לשנות, ולע"ד כלל זה ראוי להיות לכל כיוצא בזה דמצינו במשנה אריכות לשון, ועיין מ"ש בביצה פ"ד משנה ג' ד"ה בקרדום:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 4:6
(ז) המזנב. פרש הר"מ כשלא נתכון לזמר. הרשב"ם: (ח) אף כי בזיתים במשנה ד' שרי לגום, נראה דשרש הזיתים מעכבים יותר המחרשה משרש גפנים. תוספות יום טוב בשם הפרוש:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב. עמ"ש לעיל מ"ד בס"ד:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 4:6
בפי' ר"ע ז"ל. מקטע זנבות כדי שיתעבה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דזה ודאי אסור אלא ה"פ שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר ע"כ: ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. בברייתא ר' יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי: בפי' ר"ע ז"ל. ירחיק טפח מן הקרקע. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה טובא דאי הכי הול"ל יגביה טפח כמו שאמר לעיל גבי בתולת שקמה ויותר נראה לפ' ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ ושייך בזה שפיר לשון ירחיק עכ"ל ז"ל: ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו. בלא הרחקת טפח ובקורדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה ואקנים קאי דדמו לאילן סרק. ובירוש' תני הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כדרך שעושה בשאר השנים שמחליקין ומנסרין הקורות במקום העבה שבאילן באופן אחד ובמקום הדק שבאילן באופן אחר ודומה כמו מדרגות אלא מתכוון שתהא קציצתן שוה תני רשב"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידריג להדריג יחליק וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום וכתב הר"ש ז"ל וגומם מעם הארץ מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דגומם מעם הארץ אם ירצה כדקאמרי' במתני' גבי בתולת השקמה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות לית לי' שינוי ותנא דברייתא אית לי' שנוי ואית לי' לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורשב"ג שרי או מדריג או מחליק ואסור בגומם בקורדום. ופריך בירוש' איכפל תנא דמתני' דהכא לאשמועי' דר' יוסי הגלילי כבית שמאי דאמרי לעיל בפרקין יגום ולא ישרש משום דחיישי לעבודה ור"ע כב"ה דמשרש ולא בעי הרחקה ומשני שאני מילתא דר' יוסי הגלילי דאיכא עבודה באילן ומש"ה בעי' שנוי אבל המדל דמשרש אין עבודה באותו האילן דהא עוקרו משרשו ובשביל עודר ליכא נמי דלוקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע מחזי כחורש אבל במדל לא מחזי ולעולם ר' יוסי הגלילי כב"ה:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב בגפנים – ענפי הגפנים (הזמורות) מתפשטים למרחק רב, ולעתים קצה הזמורה יבש. הבעל רוצה לקצוץ את הזנבות הללו כדי להאכיל בהם את בהמתו, אך הדבר נראה כאילו הוא עושה זאת כדי לעודד צמיחה של הענף. כך פירש רבי יהוסף אשכנזי. לעומתו פירש רבי עובדיה מברטנורא שהמקטע בזנבות כדי לעבות את גזע הגפן אין זו זמירה, שזמירה היא חיתוך בענף החי ולטובת העץ, ואילו המזנב עושה כן כדי להביא לביתו זרדים להסקה. וכן בהמשך. והקוצץ בקנים – הקנים הם צמח בר הגדל ליד נחלים, והשתמשו בענפיו לתעשיית מחצלות. רבי יוסה [הגלילי] אומר ירחיק טפח – טפח מהקרקע בקנים, או טפח מהמקום שהזמורה מתייבשת בו, וכך יהיה ברור שמגמתו של בעל הבית לאסוף ענפים ולא לעודד צמיחה בעץ 28 כדברי רבי יהוסף אשכנזי. . מכל מקום, עידוד צמיחה אסור בשביעית. בתוספתא מובא: "הקוצץ בקנים הרי זה מגביה טפח וקוצץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מקום שנהגו לקוץ יתוך (יחתוך), לתוך יקוץ, הרי זה מגביה טפח וקוצץ" (פ"ג הי"ט). אם כן רבן שמעון בן גמליאל תובע שגם כאן תיעשה המלאכה בשינוי. דבריו מתאימים לדברי רבי יוסי (מגביה טפח), אלא שהוא מוסיף את מגבלת השינוי. בירושלמי דעה זו מיוחסת לרבי יהודה (לה ע"ב), וראינו לעיל שבירושלמי מובאת מסורת ולפיה רבי יהודה הוא התובע שינוי, ואילו בתוספתא דעה זו מיוחסת לרבן שמעון בן גמליאל, בניגוד לרבי עקיבא. נראה שהיה מקובל להבעיר שטחים מכוסים בקנים כדי להכשירם לעיבוד. בתוספתא מובאים גם פרטים על צורת הכשרת הקרקע על ידי הבערת הקנים. ייתכן שיש כאן עדות לתופעה של הכשרת קרקע שולית לעיבוד חקלאי שהתחוללה בדור אושא, עקב מעבר מרכז היישוב היהודי לגליל והגידול הדמוגרפי בגליל לאחר מרד בר כוכבא. רבי עקיבה אומר קוצץ כדרכו – המגמה הכללית של רבי עקיבא ברורה: לדעתו מותר לקצוץ ללא הגבלה, וזאת מאחת משתי סיבות: או שאין הוא אוסר עידוד צמיחת העץ, או שהוא סבור שבמקרה זה ניתן לפרש את מעשי הבעל כמי שאוסף זרדים, גם אם בעקיפין הוא מזרז בכך את הצמיחה. בקורדום במגל ובמגרה ובכל מין שירצה – זו סדרת הכלים הרגילה, והיא באה לתיאור עבודות רגילות. באלו אסור לעבוד ביום טוב (משנה, ביצה פ"ד מ"ג) ובאלו אסור לקטוף פאה בשדה חברו (משנה, פאה פ"ד מ"ד). לא ברור האם הדין במשנה הוא לדעת רבי עקיבא, שקוצץ כדרכו ואפילו במגל, או הכוונה שירחיק טפח ואז יקצוץ במגל, ואם לא הרחיק טפח רשאי אולי לקצוץ אך לא במגל. הקרדום (קורדום או קרדם) הוא כלי הנזכר רבות במקורות 29 פינצי, העץ, עמ' 124-119 . . הוא מופיע בשני הקשרים עיקריים: האחד בתור כלי לביקוע עצים, והשני בתור כלי חיתוך בעבודות החקלאי. בנוסף לכך הוא מופיע בתור כלי לשימוש כללי. מן המקורות עולה שהיו שלושה או ארבעה סוגי קרדומות: לניכוש וחיתוך, לביקוע עצים ולעידור. בתחום החקלאי הקרדום משמש לחפירה או לחיתוך: "אל תעשם... קרדום לחפור בהם" (משנה, אבות פ"ד מ"ה). החפירה בקרדום נזכרת גם במקורות נוספים. כך למשל הקרדום הוא אחד הכלים המשמשים להטיית המים בתעלות ההשקאה (ספרי דברים, לח, עמ' 74). הקרדום הוא הכלי העיקרי לביקוע עצים, ובהקשר זה הוא נזכר רבות. כך, למשל, מי שמצא קרדום מותר לו להשתמש בו לשימוש בחומר רך, ולכן "קרדום מבקיע את העצים ובלבד שלא יבקע בו לא צנם 30 צונם הוא אבן קשה, וכנראה גם עץ קשה. , ולא זית" (תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ב) 31 הזית הוא עץ קשה במיוחד. להלכה השווה ירו', בבא מציעא פ"ב ה"י, ח ע"ד, וכן בבלי, צט ע"א. . הכוהנים שהכינו את גזרי העצים למזבח השתמשו בקרדום (בבלי, יומא נד ע"א). סתם שימוש בקרדום הוא לביקוע, ולכן הדוגמה למי שמשתמש בקרדום של הקדש היא "לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקורדום" (משנה, מעילה פ"ה מ"א). בדרך כלל הביקוע הוא של עץ, אבל באותו קרדום ניתן גם לסתת אבן: "לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו הלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקים..." (אבות דרבי נתן, נו"א ו, נו"ב יב, עמ' 29). הקרדום מופיע בתור כלי חיתוך יחד עם המגל. כך במשנתנו, וכך במשנת ביצה: "אין מבקעין עצים... לא בקרדום ולא במגרה ולא במגל" (פ"ד מ"ג). סדר הופעת הכלים אינו משמעותי, ושונה בכתבי היד השונים. כאן הקרדום מופיע עם המגל בתור כלי לחיתוך זמורות הכרם, פעולה שאינה מצריכה כלי כבד. קוצרי הפאה צריכים לקצור את התבואה שנפלה בחלקם ללא כלים כבדים: "פאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו" (משנה, פאה פ"ד מ"ד). ההבדל בין המגל לקרדום אינו מקרי. במגל חותכים את הגבעול במרכזו, או קרוב לתפרחת, ובקרדום חותכים את שורשי הצמח. השימוש בקרדום לעקירה נזכר במקורות נוספים (כגון במשנה להלן, פ"ה מ"ה ועוד). במקביל הקרדום משמש גם בתור כלי חיתוך כללי או בתור כלי שבירה, כגון "נוטל אדם... קורדום לחתוך את הדבלה" (משנה, שבת פי"ז מ"ב). מותר לעשות זאת בשבת אף שהקרדום אינו מיועד כרגיל לחיתוך דבלה אלא לשימוש כבד וחרושתי יותר. וכן: "הרוצה לשבור נוטל את קרדומו ושובר" (פסיקתא רבתי, עשר תעשר, עמ' קכז). צורת הקרדום נידונה בתלמוד הבבלי. כשהתלמוד מתעסק בשאלה האם הביקוע בקרדום מותר הוא מבחין בין שני צדדי הקרדום. הדיון בגמרא מלמד כיצד הקרדום נראה. הקרדום הוא מוט עץ שעל ראשו מורכב ראש מתכת. לראש שני צדדים, האחד מכונה "נקבות" והשני "זכרות" (בבלי, ביצה לא ע"ב). לפי השם חלק הזכרות מחודד בקצהו וחלק הנקבות חלול, או לפחות מעוגל, והחלל סתום. לפי הגמרא בחלק הנקבות אסור לבקע, כנראה משום שזו הצורה הרגילה לביקוע עצים, אבל מותר לבקע בחלק הזכרות כיוון שאינו משמש, בדרך כלל, לביקוע 32 בהשראת סוגיית הבבלי חדר משפט זה לכתב יד מפ של המשנה, וראו פירושנו לביצה פ"ד מ"ג. . התלמוד הבבלי מקשה על האבחנה המוצעת: "פשיטא, בקופיץ תנן!". נראה לפרש שהמקשה סבור שאין צורך לומר שמותר לבקע בנקבות משום שבהמשך המשנה נאמר שבקופיץ אסור לבקע; קופיץ הוא סכין גדול, ובזה נאסר, אך לא בסכין קהה כמו בנקבות הקרדום. יש גם השונים דיון זה על הסיפא, ומהלך זה נסביר להלן. שני הצדדים של הקרדום מופיעים בהקשר אחר במשנת כלים: "קורדום שניטל עושפו טמא, מפני בית בקועו. ניטל בית בקועו, טמא מפני עושפו. נשבר מקופו, טהור" (פי"ג מ"ג). לפי ההקשר "עושפו" הוא החוד, ואם זה נשבר – עדיין הקרדום הוא כלי עבודה תקין, שכן החלק שבוקעים בו (הלהב הרחב) קיים. אם הלהב הרחב נשבר – עדיין הקרדום הוא כלי עבודה בגלל החוד, "עושפו". ברם אם נשברה הפותה, כלומר החור שמוט העץ עובר בו, אין לקרדום שימוש והוא טהור, משום שאינו נחשב כלי. המונח "נקבות" הוסבר כצד הלהב של הקרדום, המקביל ללהב הקופיץ, והזכרות כחוד. אמנם המונח "נקבות" הולם יותר כלי שיש בו בית קיבול ("אום" או "חור" בלשון ימינו), כמו ה"נקבה" של שלבי הסולם (ראו פירושנו למשנה, סוכה פ"א מ"ח), ובדרך כלל ה"זכר" נכנס לתוך "הנקבה". אך נקבת הקרדום קיבלה את כינויה מן הסתם כי "נקבות" אינה אלא ההפך מזכרות. ייתכן שמקור השם נובע מכך שה"נקבות" הוא רחב ועגול ומזכיר את אגן הירכיים העגול של האישה. אך המונח "בית ביקועו" היה אולי מתאים יותר ללהב רחב מהמונח "נקבות". הפותה של הקרדום מסבירה כיצד ניתן למצוא "מחרוזות של קרדומות" (תוס', בבא מציעא פ"ב מ"א). לפי ההקשר שם מדובר במצרך חרושתי שנעשה בבית מלאכה גדול, ולא בכלי פרטי. המדובר בראשי הקרדום, שהשחילו חבל בפותות שלהם ויצרו מחרוזת. במקביל נזכרת גם יד הקרדום (להלן), או "בית יד לקורדום" (משנה, כלים פ"כ מ"ג), ולפי ההקשר שם מדובר במוט שהותאם לשמש בתור ידית לקרדום. המשנה מגדירה את אורך הידית הרגילה של הקרדום: "יד הקרדום של נכוש חמשה (טפחים, כ- 50 ס"מ)... יד הקרדם של בקוע ושל עדיר ששה (טפחים, כ- 60 ס"מ)" (משנה, כלים פכ"ט מ"ז). אם כן, שלושה קרדומות הם: לקרדום המשמש לניכוש עשבים ידית קצרה יותר, ולקרדום של ביקוע עצים ושל סיתות ידית מעט ארוכה יותר. בעיני איש עבודה בן ימינו ידיות אלו נראות קצרות מדי; אנו משתמשים בידיות ארוכות יותר כדי להתכופף פחות. ברם כל הידיות המתוארות במסכת כלים הן קצרות: פטיש של "מפתחי אבנים" ידיתו טפח אחד (שם מ"ה), מעצד של חיילי הלגיון שני טפחים (שם מ"ו), וכיוצא באלו מידות דומות. נראה שמוט העץ של הקרדום בלט מצדה השני של הפותה כדי טפח אחד: "יד הקרדום מלפניו טפח" (שם מ"ה), וכאן אין כבר הבחנה בין סוגי הקרדום. לסיכום, הקרדום הוא כלי נפוץ. ידיתו עשויה עץ וראשו ממתכת. הידית הושחלה בתוך פותה, ומידותיה לא הוזכרו. לראש היו שני צדדים, האחד מחודד והשני להב רחב מעט וחד למדי. שלושת סוגי הקרדום היו שונים באורך הידית (50 או 60 ס"מ), ומן הסתם גם ברוחב הלהב. בלהב השתמשו לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך, ובחלק החד השתמשו לעידור, לניקוש ולחפירה. המעצד והכשיל הם כלים קרובים לקרדום. המעצד מופיע בתור כלי מלאכה של הנגר (משנה, בבא קמא פ"י מ"א) או של הסתת (ראו פירושנו לשבת פי"ב מ"א), או באופן כללי יותר של החרש (נגר או נפח 33 ישעיהו מד יב; ירמיהו י ג; משנה, ערכין פ"ו מ"ג. ), והוא כעין גרזן קטן אשר בצדו הרחב ניתן להשתמש כבפטיש. במשנת כלים: "יד המעצד של לגיונות טפחים" (שם מ"ו). המשנה בבבא קמא אומרת: "מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית" (פ"י מ"י), אם כן שניהם כלי עבודה של הנגר, ובבבלי פירש רבא: "לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד" (בבא קמא קיט ע"ב). אם כן כשיל ומעצד הם אותו כלי, וההבדל הוא בגודל. המונח "מעצד של לגיונות" מסגיר את צורתו של הכלי. חייל רומי נשא עמו, בציודו הקבוע, קרדום קטן לצורך עבודות בנייה. הקרדום מופיע בעשרות איורים המתארים את חיי החייל הרומי, וצורתו ברורה כמופיע באיור. אשר לכשיל, הוא מופיע בתור כלי נשק של ממש: "מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו" (משנה, סוטה פ"ח מ"ו ומקבילות רבות). הכשיל (והמעצד), כמו גם הקרדום, הם כלי ביקוע. אנשי דור המבול טוענים שהיו יכולים לבקע את התיבה שבנה נח: "לא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים עליו את התיבה" 34 ספרי, דברים שלז, עמ' 386 ; מדרש תנאים לדברים, לב מח, עמ' 205 . בתרגום תהלים עד ה-ו תרגם המתרגם: קרדמות = כולביא; כשיל = קופיץ; כילפות = מפסלת. דומה שזה תרגום גס ואין בו הקפדה על דקדוקי המינוח. בישעיהו מד יב ובירמיהו י ג מעצד מתורגם "חצינא". חצינא הוא מונח בבלי לכלי דקירה של נגר (בבלי, שבת קכג ע"ב ועוד). . אבל ההבדל ביניהם הוא באורך הידית. הקרדום משמש לעבודת קרקע וידיתו ארוכה, והמעצד והכשיל לעבודת החרש, ידיתם קצרה ואף אורך כלי החיתוך קטן יותר. לקרדום שני צדדים, כלי דיקור באחד וכלי חיתוך בשני (להב חד אך רחב), ובספרות חז"ל לא נזכר שלמעצד שני צדדים. אבל בציורים המשקפים את הווי החייל הרומי גם למעצד יש שני צדדים, אחד רחב והשני נועד לדיקור. במגל – המגל הוא כלי הקציר, ידיתו עשויה מעץ והיא קצרה, והלהב משונן ועגול. נראה ששימש לביקוע בחיי היום יום. המגל והחרמש הם הכלים המופיעים תדיר ככלי הקציר ואין הבדל ביניהם; התרגומים הארמיים מתרגמים חרמש – מגלא 35 תרגומים לדברים עז ט; כג כו; יואל ד ג; פליקס, החקלאות, עמ' 193-188 . . כל המגלים של העולם הקדום הם מעוקלים, ומן הסתם כך היה גם המגל בימי חז"ל. כך, למשל, הצפצפה מתוארת בתוספתא "העשוי כמין מסר" (סוכה פ"ב ה"ז), אך בבבלי "פיה דומה למגל" (שם לד ע"א); לצפצפה עלה מעוקל במקצת, ונראה שכך היה גם המגל. הירושלמי מביא ברייתא האומרת שביום טוב מותר לבקע במגל; רב חסדא, אמורא בבלי המובא בסוגיית הירושלמי שם, מתרץ שמבקעים במגל של יד ואין מבקעים במגל של קציר (ירו', ביצה פ"ד ה"ג, סב ע"ג). מההקשר ברור שמגל היד הוא קטן יותר. האבחנה בין מגל יד ומגל קציר חוזרת במקורות. במגל יד מותר לשחוט, אך אסור לשחוט במגל קציר. הנימוק הוא שמגל הקציר "חונק", כלומר ששיני המגל קורעות את העור (משנה, חולין פ"ב מ"א). השיניים היו חלקות מצד אחד, עובדה המסבירה את מחלוקת בית הלל ובית שמאי האם מותר לשחוט במגל קציר "בדרך הליכתה", כלומר בצד שבו השיניים חלקות (שם שם). אם כן מגל הקציר היה משונן, ומגל היד חד וחלק. למגל הייתה קת עץ נקבית, ואליה הוכנס החלק האחורי של המגל. מסמר שימש כמעין פין להחזקת להב המגל (תוס', כלים בבא מציעא פ"ב הי"ד, עמ' 580). החלק האחורי שהוכנס לקת נקרא "משיט" או "מסיט" 36 תוס', כלים בבא מציעא פ"ב הי"ד, עמ' 580 ; פליקס, החקלאות, עמ' 188 . . ולא במגירה – המגירה היא כלי מעין משור משונן. המגירה מופיעה ברשימת הכלים שבהם אסור לשחוט, כיוון שיש להם שיניים (משנה, חולין פ"ב מ"א). משתמשים בה לשימושים רכים, כגון "לגרור בה את הגבינה" (משנה, שבת פי"ז מ"ב). נראה שהשיניים היו רחוקות זו מזו, ועל כן אם נפלה אחת השיניים המגירה טהורה (משנה, כלים פי"ג מ"ד). במשנת כלים המגירה מופיעה בתור כלי גדול שהמשתמש מחזיק בידיותיו משני הצדדים, מעין מסור גדול שיש לו שתי קתות. אם המגירה טמאה והאדם טהור, והוא החזיק את המגירה רק ביד אחת – אין הוא טמא, שכן דרך השימוש הרגילה היא רק בהחזקה בשתי הקתות (משנה, כלים פי"ד מ"ג). המגירה מופיעה ככלי אופייני לחרש העצים (משנה, ערכין פ"ו מ"ג). אם כן המגירה היא משור גדול ולו שתי קתות עץ, ובמשק הבית נעשה בו שימוש מסוים כסכין גדולה ומשוננת. סדר הפריטים במשנה (מגל, מגירה) שונה בכתבי היד, וזו תופעה רגילה כאשר המשנה מונה סדרת דוגמאות. נשוב לפרשנות המשנה. ניתן להבין שדברי רבי עקיבא "כדרכו" משמעם שמותר לו לעבוד בקרדום, במגל ובמגירה ורבי יוסי חולק, או שמא אלו דברי הכול, ובכך גם רבי יוסי יודה. אפשר לנסח את שתי האפשרויות כבעיה של פיסוק המשנה: "רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו. בקרדום...", או: "רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום...". כפי שנפרש להלן רבי יוסי תובע שינוי, ומכאן שרבי עקיבא האומר כדרכו חולק עליו, אם כן יש להעדיף את הפיסוק השני המוצע. הירושלמי מקשר את המחלוקת במשנתנו למחלוקת לעיל במשנה ד. שם חלקו בית שמאי ובית הלל האם מדלל הזיתים רשאי לדלל כדרכו (בית הלל) או שעליו להגביה טפח – "יגום" (בית שמאי). התלמוד דוחה העמדה זו ומסביר ששם המחלוקת היא על העיקרון, האם יש לחשוש שהבעל מתכוון לעבודת הקרקע, ואילו כאן המחלוקת היא על הצורך בשינוי 37 בנוסח שלפנינו חשש רבי יוסי לעבודת הארץ. ראשונים התקשו בהבנת ההסבר: וכי בית שמאי אינם חוששים לעבודת הארץ? הרש"ס תיקן ל"עבודת האילן", אבל אין בתיקון זה סיוע כלשהו, שכן עבודת האילן היא היא עבודת העץ, כדברי בעל ספר הניר. פליקס הסביר שבית שמאי חוששים מהכשרת הקרקע ורבי יוסי הגלילי חושש מעידוד הצמיחה של העץ. אולי יש לתקן בירושלמי "בית שמאי" במקום "רבי יוסי (הגלילי)", והכל אתי שפיר. בית שמאי חוששים לעבודת הקרקע או האילן (והם היינו הך), ולא נאמר למה חושש רבי יוסי, ואנו פירשנו שהוא דורש שינוי בניגוד לרבי עקיבא המתיר לו לעבוד "כדרכו". . ברור שלתלמוד קשה להעמיד את רבי יוסי כבית שמאי שדבריהם נדחו מההלכה. ברם לעתים קרובות התקבלו דברי בית שמאי להלכה, או שמרכיבים מתוך דבריהם התקבלו 38 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . לפיכך אין קושי בהעמדת רבי יוסי כבית שמאי. עם זאת קשה לדעת עד כמה המחלוקות במשנה שלנו הן עקרוניות. האם התביעה היא שהעבודה תיעשה בשינוי כדי להבהיר שאין הבעל רוצה בעבודת האילן, או שמא התביעה לשינוי באה להבדיל בין השנה השביעית לשנה רגילה, כשם שמבדילים בין עבודה בחול המועד לעבודה רגילה ביתר ימות השנה. כמו כן, מי שאינו דורש שינוי (חכמים, רבי עקיבא ובית הלל), האם הם מתירים עבודות הקרובות לעבודות קרקע, או שהם מתירים כל עבודה שיכולה להתפרש, ולו באופן תאורטי, כעבודה למטרות מותרות אף שניתן גם לפרשה כעבודת קרקע (כמו להלן פ"ה ממשנה ה ואילך)? ואולי הם דוגלים בשיטה המיוחסת לרבי עקיבא: "והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" 39 ראו לעיל, פירושנו לפ"ד מ"א; תוס', פ"ג ה"ח. , כלומר שכל עבודה מותרת אם היא למטרה מותרת (כאיסוף עצים), ואותה עבודה עצמה עלולה להיות אסורה אם היא למטרה של עבודת האילן או הקרקע. בדברי התנאים אין הגדרות כוללות המאפשרות לשחזר שיטה הלכתית לכידה, וספק אם זו הייתה כבר מגובשת לפני שלהי תקופת האמוראים. גם רמת השינוי לא תמיד מוגדרת. אבא שאול, למשל, התיר להברות בחורשים, אבל בתנאי שיגמום מעל הארץ (לעיל, ירו', לה ע"ב). זאת בניגוד למסקנת המשנה שגם בית הלל מודים במחליק (מי שכורת סדרת עצים) משל חברו שרשאי לשרש (לעיל מ"ד). ייתכן שאבא שאול מדבר על אדם הכורת עצים בחורש שלו, ברם ההקשר בתלמוד שם הוא שעושה פעולות בשדה חברו. על כן נראה שחורש (של הציבור) שונה ממטע של חברו, ושם נדרש שינוי אחר, מועט יותר. אילן שנפשח – לעתים לפשוח את האילן משמעו לשבור ענף לגמרי 40 כאותו סיפור: "מעשה בשנים שהיו רצין אחר הגייס ונתלה אחד בזית ופשחו ורדף את הגייס" (תוס', יבמות פי"ד ה"ט ומקבילות רבות). ברור שהלוחם תלש ענף ונלחם עמו כמקל, ואילו היה הענף מחובר במקצת לעץ היה חסר תועלת. , אבל בדרך כלל נפשח משמעו שהענף נשבר, אך לא לחלוטין: "יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה" (משנה, עוקצין פ"ג מ"ח ומקבילות). קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף – מותר לקשור את הענף כדי שלא יוסיף ליפול וייתלש לחלוטין. ענף שנשבר לא יתחיה עוד, אבל נפילתו עלולה להזיק ולכן הדבר מותר.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב. לכרות קצת מן הענפים: ירחיק טפח. ר"ל להרחיק מן הגפן טפח או משרש הקנה והקרדום ידוע ומגל הוא חרמש ומגירה הוא משור והענין שאין צריך שנוי בכרתו וזה כשלא נתכוין לזמור: אילן שנפשח. נבקע תרגום וישסף ((ש"א ו) ופשח: פירוש לא שיעלה לא שיתחבר ויהיה נדבק ונקשר אלא כדי שלא יוסיף להבקע והלכה כר"ע:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב. פי' בערוך מקצץ מקצת הענפים מל' ויזנב (דברים כה): ירחיק טפח. שמגביה טפח מן הארץ וקוצץ ולא יגום מעל הארץ משום עבודה: שנפשח. נסדק מלשון ויפשחני (איכה ג): שיעלה. שיתחבר מה שנפשח:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 4:6
לא שיעלה אלא שלא יוסיף. כה"ג בפכ"ג דשבת מ"ה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב בגפנים וכו' . פירש הרמב"ם בדברי רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר ופשוט דכ"ש לת"ק ועיין לעיל משנה ד: [*ירחיק טפח . פירש הר"ב מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה. וכתוב בפירוש שהזכרתי וז"ל אף כי בזיתים [במשנה ד] אליבא דכולהו שרי לגום נראה דשורש הזיתים מעכבים יותר החרישה משורש גפנים עכ"ל]: קרדום ומגל . כתבתי במשנה ד פרק ד דפאה. ומגירה הוא משור. רמב"ם:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 4:6
המזנב בגפנים נ"ל דמזנב אינו כמו מזמר. דאלת"ה היכא שרי ר"ע. אף שכוונתו לעצים. עכ"פ איכא משום מראית עין. ועוד הרי דבר שאין מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור לכ"ע [כשבת דק"ג א'] והרי ע"כ ישביח הגפן ע"י מלאכה דאורייתא ולא דמי למסקל שהוא מד"ס. אלא זומר הוא שחותך ראש הגזע. ומזנב קוצץ הענפים מהצד. לעצים שצריך: ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח לא יקצוץ הענפים שסמוך לקרקע טפח. דמחזי כקוצץ הגזע והוה ליה כזומר. ואע"ג דלעיל [מ"ד] בזיתים לכ"ע שרי לגום סמוך לארץ. יש לומר התם שורש הזיתים שמניחו בארץ מעכב המחרישה ולא מחזי כמתקן קרקע לזריעה. מה שאין כן הכא הגפנים ושרשיהן דקין ואין מעכבין המחרישה להכי כשגוממן סמוך לארץ מחזי כמתקן הקרקע לחרישה: ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה נ"ל דהך בקורדם וכו' ד"ה היא. דלר' יוסי הגלילי נמי שרי בהנך: אילן שנפשח שנסדק: קושרין אותו בשביעית לא שיעלה שיתדבקו הסדקים:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 4:30-34