Sheviis 8:6 — Processing Produce Differently
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 8 › Mishnah 6זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ח׳ ‹ משנה ו׳
Processing Produce Differently
דֶּרֶךְ שִׁנּוּי בְּעִבּוּד הַפֵּרוֹת
Mishnah שביעית ח׳:ו׳ · Sheviis 8:6
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית,
אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה,
אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה.
אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת,
אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה.
וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב,
אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה:
Sheviis figs -
one may not cut them with a [special] fig-knife,
but one may cut them with a [makeshift] blade.
One may not tread grapes in a winepress,
but one may tread in a [small] tub.
And one may not process olives in an [olive-]press or with a press-beam,
but one may crush [them] and put [them] into a small press.
Rabbi Shimon says:
one may even grind [them] in the press-house and put [them] into a small press:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
Processing Produce Differently▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How must Sheviis produce be processed? | Figs — not cut for drying in the regular fig-drying place (muktzeh), but in a desolate area (churvah) Grapes — not trodden in the winepress, but in a kneading-tub (areivah) Olives — not in the large beam-press (bad) or the smaller press (kotev), but crushed and put into a tiny press (bodeidah) | — |
| And may the olives first be ground in the press-house (beis habad)? | Rabbi Shimon: Yes — grind there, then finish in the tiny press | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
במקצה. כלי המיחד לקוץ בו תאנים קרוי מקצה: בחרבה. סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) ואת ענבי נזירך לא תבצר, כדרך הבוצרים : ערבה. שלשים בה את העסה: ובקטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קטב: בודידה. בית הבד קטן כעין ערבה: רבי שמעון אומר כו'. והלכה כרבי שמעון:
במוקצה – a utensil that is designated to harvest dates with is called מוקצה/Muktzeh. בחרבה (knife) – a akinife. I is the language of a sword. And the reason is because it is written (Leviticus 25:5): “or gather the grapes of your untrimmed vines,” in the manner of those who harvest grapes. עריבה (kneading trough) – that they knead the started dough. ובקטב (small wine or olive press with a cylindrical beam)- a large and heavy wood and on its top is a large stone that they place on the olives in the olive press, which is called a קוטב. בודידה (small olive press) – a small olive press like a kneading trough. רבי שמעון אומר כו' – And the Halakha is according to Rabbi Shimon.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 8:6
Introduction One is not allowed to process sheviit produce in the normal way that it is processed. This is derived midrashically from Leviticus 25:5 which states, “The grapes of your vine you shall not harvest.” The rabbis remark that he may not harvest them in the normal way, but he may harvest them in an unusual manner. Our mishnah extends this prohibition (and permission) beyond the time of harvesting, to the time of processing and preserving that which has been harvested. We should note by now that this type of thought is common in rabbinic literature things done in a different manner are not prohibited, or sometimes not as prohibited, as they would be if they were done in the normal fashion. Sabbatical figs may not be cut in the muktzeh, but he may cut them in an open place. The muktzeh was, according to Albeck, the place where they would normally cut figs. They would make cuts in the figs and then either fold them up in order to dry them out or make fig cakes out of them. In either case this was prohibited because this was the normal way of processing figs. However, one could cut them up in an “open place (hurvah)” which also might be translated as “a desolate place.” This is permitted since it would have been unusual to cut up figs there. Grapes may not be trodden in the wine-press, but they may be trodden in a kneading-trough. The mishnah continues to state similar laws with regards to grapes and olives. Grapes cannot be trodden in a regular wine-press, but if one puts them in a kneading-trough, it is permitted. Olives may not be prepared in an olive-press or in a small olive-press, but he may crush them and bring them into a small olive-press in the field. Olives cannot be prepared in the regular, large olive press and not even in a smaller version of this olive press. However, one may crush the grapes and then put them into a smaller olive press (called a “bodedah”) which is carved out of stones and can be found in the fields. Rabbi Shimon says: they may even be crushed in the [larger] olive-press, and then he brings them into the smaller press. Rabbi Shimon is slightly more lenient. He can begin the process of crushing the grapes in the larger olive press (the “bet habad”) and then complete the process in the bodedah.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 8:6
אין קוצין אותן במקצה אבל קוצץ אותם בחרבה כצ״ל ונ״ב [מקצה] הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנה כדר״ש. והוא כמו מקצועה. מן יעשהו במקצועות (ישעיה מד) וכן בלשון חכמים (נדרים סא,ב סב,א ע"ש) אחר שהוקפלו רוב המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע ולהשמיט העין כ"פ. ופר״מ בזה תמוה וכדומה שכ"ה פירוש חרבה לדעתו ג״כ שם מקום כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו:
Sefaria · Haggahot Ya'avetz on Mishnah Sheviis 8:6
בבד ובקוטב . אומר אני שהם שני כלים שבהם עושים הזיתים, הקוטב הוא העליון הכבד כמ"ש הרב, והבד הוא הכלי שתחתיו, ועל שמו נקרא המקום ההוא בית הבד שהזכירו ר"ש בסיפא: אבל כותש . הוא במכתשת, אבל לא ברחים: אף טוחן הוא . ברחים, ירושלמי (ה"ו כג:) . אבל לא בקוטב, כן משמע בירושלמי: בבית הבד . ולא חיישינן דילמא יבא לעשותם בקוטב הנמצא שם, והלכתא כר"ש דיכול לטחון ברחים, אבל אין הלכתא כותיה בקוטב, אלא אף בקוטב לבדו שלא עם הבד שרי, דמ"מ הוי שינוי הואיל ואינו עושה אותם בבד, כל זה משמע מהירושלמי (שם) , וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה, אלא דפירוש אחר יש לו בקוטב:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 8:6
(יא) הכונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפרות שביעית כדרך שמתעסק בשאר השנים. הר"מ: (יב) ואין עושין. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כג) והוא ענין מעוך וסחיטה:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:6
משנה לחם במקצה הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי"ן ולהשמיטה כ"פ. ופיר"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 8:6
תאנים של שביעית וכו'. הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע"כ ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונלע"ד שלפי זה הגרסא חרבה החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ"ע ע"כ: ואין עושין זיתים. מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש: קוטב. פי' הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת: טוחן. הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי: ומכניס לבודידה. בהא מודה לת"ק:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 8:6
תאינים שלשביעית – תאנים שגדלו במטע, וכידוע הפרי הפקר וכל אחד רשאי לקטפו. בפועל נכנסו למטע "עניים", כלומר כל אחד מהציבור, וקטפו מהעצים לעצמם. מבחינה זו המצווה דומה למצוות פאה, לקט או שכחה שבכולן זרים נכנסים לשדה. אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה [הוא] בחורבה – בספרות הוצעו שתי הצעות לפירושו של "מוקצה". הר"ש ובעקבותיו פרשנים אחרים פירשו שהוא הכלי הרגיל שקוצצים בו, ו"חרבה" היא מלשון חרב, סכין ארוך. קיצת התאנים היא קטיפתן, ארייתן בלשון המקורות. פירוש זה נראה תמוה, שהרי את התאנים קוטפים ביד ללא כל כלי, וכלי הקציצה והחיתוך נחוצים רק להמשך עיבוד התאנים לקציעות (תאנים מיובשות) או דבלות (גוש תאנים מיובשות ודחוסות). כבר בעל מלאכת שלמה עמד על כך. אפשרות שנייה היא שמוקצה הוא שם מקום שמקצצים בו את התאנים, ואסור לעשות עבודה זו במקום הרגיל אלא בחורבה, כל מקום חרב שיש בו שרידי בנייה. לפי פירוש זה "מוקצה" ו"חורבה" מקבילים ל"גת" ו"עריבה" 42 רמב"ם, ראב"ד בפירושו לספרא, בהר פרק א ה"ג, וראו עוד פליקס, שביעית, עמ' 190-189 . הנזכרים בהמשך המשנה בהלכה על דריכת ענבים. חורבה אינה מקום מתאים לעבודה כזאת. עושים אותה על קרקע בכל מקום, ובלבד שעל האדמה תהיה פרושה מחצלת. מבחינה לשונית ברוב עדי הנוסח הטובים כתוב "בחרבה", ורק בכתב יד קופמן וכן ב- ז , כ , ן , ס , ת 3 "בחורבה". על כן יש לפרש שחרבה היא פשוט מקום יבש. הפרשנויות השונות השפיעו על נוסח המשנה. אצלנו "קוצין", וב- ץ , מ : "קוצצין", וכן בערוך שהוא כפירוש הר"ש ( ץ הוא כתב יד של המשנה עם פירושו). נראה שזה היה הנוסח (והפרשנות) באירופה. עיון במקבילות שהמונח מופיע בהן מלמד על טיבו. המוקצה הוא מקום או מצב שמביאים אליו תאנים או פרות אחרים, כגון "פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה" (משנה, מעשר שני פ"ג מ"ו, ראו פירושנו לה), וכן: "המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין, ואם יש להם עליו מזונות אוכלין אחת אחת, מן התאנה אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה ולא מן המוקצה" (משנה, מעשרות פ"ג מ"ב). כמו כן: "הפורץ על מנת לגדור כשר ואם גדר פסול האוכל על מנת לקצות כשר, ואם קצה פסול. היה אוכל והותיר, וזרק מה שבידו לתחת התאנה או לתוך המוקצה, בשביל שלא יאבד פסול" (משנה, פרה פ"ז מי"ב). ההלכה האחרונה עוסקת במי שפינה לו דרך כדי לעשות את מלאכתו בהכנת מי חטאת. המוקצה הוא אפוא ערמת תאנים הממתינה לעבודה על מנת להכינן לקציעות. המילה "מוקצה" משמשת גם לציון כל מקום שמשמש בתור מחסן (ראו פירושנו לביצה פ"ד מ"א), אך בהקשר של תאנים או פרות הכוונה למקום שמעבדים אותן בו לגרוגרות: "אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד" (בבלי, שבת מה ע"ב), וכן עולה ממקורות נוספים (משנה, ביצה פ"ד מ"ג; תוס', תרומות פ"ד מ"ב; בבלי, שבת קכז ע"א). אם כן "מוקצה" הוא המקום הרגיל לעיבוד הקציעות, ו"חרבה" אינה חורבה אלא מקום חרב, יבש, שהרי על אדמה רטובה אי אפשר לעבד את הפרות. מכל מקום, האיסור הוא לקטוף ולעבד את הפרי "כדרך הבוצרין" או כ"דרך הקוצרים" (ספרא, בהר פרק א ה"ג, קו ע"א; ירו', לח ע"ב), כלומר שעיבוד הפרי ייעשה בדרך מקצועית פחות, כפי שנראה להלן. אין דורכין ענבים בגת – הגת היה המתקן המקובל לעיבוד ענבים. הוא הורכב משניים או משלושה מפלסים: מפלס דריכה שבו שפכו את הענבים ודרכו עליהם, מפלס הבור שאליו הוזרם התירוש ולעתים נדירות היה מפלס שלישי לדריכה ראשונית של הענבים. בגתות משוכללות היה גם מתקן בודד ללחיצה, אך ספק אם זה היה מוכר ומקובל כבר בתקופת המשנה. בארצות חוץ היה נהוג מתקן אחר, מעין קופסת עץ שהענבים הוכנסו אליה והונח עליהם לוח של עץ (או אולי של אבן). מעל הקופסה הותקן מתקן עץ שהכיל בורג, וזה לחץ על לוח העץ. השיטה נהגה בכפר האירופאי המסורתי עד ראשית המאה העשרים. שיטה זו הונהגה, מן הסתם, משום שבאירופה בשעת הבציר יורדים גשמים, ולכן אי אפשר היה להסתפק במתקן פתוח לשמש. אבל דורך הוא בעריבא – עריבה או עריבא הוא כלי חרס גדול שניתן למלאו בגרגירי ענבים ולמעוך אותם ביד או ברגל. מכל מקום זו שיטה פרימיטיבית בהרבה. לכך נשוב להלן. ואין עושין זיתים בבד – בד הוא בית הבד, והוא נקרא כך על שם המרכיב הבולט בו, הקורה הכבדה. בתהליך עיבוד השמן יש שני שלבים: האחד הוא הטחינה; לבית הבד הובאו גרגירי הזיתים, ובו הם נטחנו לעיסה. הטחינה נעשתה במתקן המכונה כיום שכב וממל, דמוי ריחיים של חיטים 43 המונח "ממל" הוא משנאי, אך נראה שבתקופת המשנה לא כינו בשם זה את מתקן הטחינה. פירוש המונחים הקדומים מחייב אפוא בירור, ולא כאן מקומו. . בשלב זה עדיין אין השמן נוזל. את העיסה הכניסו לסלים מחבל או מנצרים, הם "עקלי בית הבד". את העקלים הניחו על משטח אבן לקראת השלב השני שהוא ה"טעינה", לחיצה בשפתנו. את הלחיצה ניתן היה לבצע באחת משלוש צורות: קורה, מלחצת בורג או שילוב של השניים. בשיטת הקורה הונחה קורה כבדה וארוכה (4-3 מ') אופקית בגובה 1.5-1 מ'. בסיס הקורה היה במגרעת שבקיר בית הבד. הקורה לחצה על ערמת העקלים. כדי להוסיף לקורה משקל קשרו אליה אבנים כבדות, הן משקלות בית הבד. בשיטה שנייה הונחו העקלים מתחת למתקן שכלל מסגרת, וממנה ירד בורג ("לולב") שלחץ על העקלים. השיטה השלישית שילבה את שתי השיטות: הונחה קורה, ובקצה החופשי הותקן מתקן לחיצה שלחץ את קצה הקורה, כתחליף למשקלות. היו שיטות מספר להסדרת לחיצה זו, וההבדלים בין השיטות היו תלויים כנראה בעיקר במסורת המקומית. ובקוטבא – קוטבא, קוטבי, קינבי, קותכי או בכתיבים דומים היא שיטה חרושתית פחות מבית הבד, ואת טיבה נברר להלן. אבל כותש ומכניס לבודידא – לפי ההקשר בודדה היא בד קטן, כלומר מתקן קטן ללחיצת זיתים כתושים. ההנחיה ההלכתית ברורה, אך טיבם המדויק של המתקנים מחייב בירור, ונדון בכך להלן. רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד – את שלב הטחינה ניתן לבצע כרגיל. ומכניס לבודדה – אבל הלחיצה צריכה להיות לכל היותר בבודדה. מעתה עלינו לברר את המונחים הטכניים השונים שהמשנה משתמשת בהם. העיקרון ההלכתי הוא שיש לעשות את העבודה בשינוי ובצורה מקצועית פחות, אבל השאלה היא עד כמה מקצועית פחות היא צריכה להיות. בתאנים די בשינוי קל במקום, לעומת זאת בענבים אין חכמים מציעים עבודה במתקן סחיטה מהדגם האירופי אלא עבודה בערבה. הערבה 44 ברנד, כלי חרס, עמ' תיא-תטז. בתלמוד הבבלי, ורק בו, נזכרת גם סירה קלה המכונה "עריבה" (בבלי, בבא מציעא פ ע"ב). תחולתה 15 סאה (כ- 150 ליטר), וזאת לפי הכלל שקובע הבבלי בהמשך שם. זו אפוא סירה קטנה ביותר המתאימה רק לשיט נהרות. עד היום שטות על הפרת והחידקל סירות מעין אלו. בארץ ישראל נזכרת עריבת הירדן (ירו', שבת פ"ד ה"ג, ז ע"א ועוד). היא כלי העשוי בדרך כלל מעץ 45 משנה, עדויות פ"א מי"א; כלים פכ"ה מ"ז; ירו', חגיגה פ"ג ה"א, עח ע"ד. . את רוב העדויות המזכירות את הערבה ניתן לפרש בערבה של עץ. עם זאת אנו שומעים מעט על ערבה של חרס המכילה מים (תוס', כלים בבא קמא פ"ז ה"ג, עמ' 577 ; פ"ג ה"ה, עמ' 571), ופעם אחת על ערבה של אבן (תוס', פרה פי"ב ה"א, עמ' 640). המשנה מזכירה שלושה סוגי עריבות: "שלש עריבות הן עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס. שלימה טמאה טמא מת, והבאה במדה טהורה מכלום" (משנה, כלים פכ"ד מ"ג; השוו פ"כ מ"ב). אם כן, ערבה שלמה גדולה יותר מתשעה לוגים (15 ליטר) וערבה הבאה במידה כנראה גדולה יותר. ממשנה אחרת אנו שומעים שערבה כזאת (משני לוגים ועד תשעה קבין) היא "עריבת הרגלים", והיא נועדה לטבילת רגליים ורחיצתן (משנה, ידים פ"ד מ"א; ספרא, מצורע זבים פרק ב ה"ה, עה ע"ד). "עריבת הרגלים" היא אותה ערבה אך עשויה מחרס או מאבן, שכן רק בה ניתן להכיל מים ולא בערבת עץ. על צורתה אנו שומעים בבירור מהמשנה המדברת על חבית "שנחלקה כמין שתי עריבות" (משנה, כלים פ"ד מ"א), אם כן צורתה ככד גדול (חבית) חתוך, שפתחו בצד האורך שלו. בערבה מעין זו ניתן לישון ונידות ישנו בה, שכן נידה לא רצתה לטמא את מיטתה (ספרא, מצורע זבים פ"ב ה"ג, עה ע"ג). ערבה כזו מכונה שם "עריבה גדולה". הערבה שימשה ללישת בצק (משנה, פסחים פ"ג מ"ב; טהרות פ"ח מ"ח ועוד), לכביסה (משנה, מכשירין פ"ג מ"ד), לערבוב טיט (תוס', שבת פי"ג ה"ג), לעיבוד עור (משנה, כלים פט"ו מ"א), לרחיצת רגליים ולשימושים דומים. בהקשר של משנתנו הכוונה בוודאי לכך שמניחים את הענבים בערבה ודורכים עליהם בה, וכן מנוסח בתוספתא: "ענבים של שביעית אין דורכין אותן בגת אבל דורכין אותן בעריבה, רבי יהודה אומר דורס באצבע בחבית" (פ"ו הכ"ח). אם כן העבודה נעשית בצורה בלתי מקצועית מאוד, ואפילו אין מתירים שימוש במכבש נייד וקטן. איננו יודעים אם חז"ל כמייצגים של חקלאי הארץ הכירו את מכבש הענבים הנייד. בציורי פסיפס מהתקופה הביזנטית מצוירים מכבשים כאלו המשמשים לסחיטת הזגים, אבל ניתן לטעון כי אלו לא היו מוכרים לפני המאה הרביעית. ברם בארץ הכירו מכבשים אחרים למטרות שונות כהכנת פפירוס, כביסה (גיהוץ) ושימושים דומים. על כן נראה שחכמים לא רצו להתיר סחיטת ענבי שביעית במכשירים כאלה, אלא התירו רק סחיטה ללא מכשירים. רבי יהודה מחמיר, והוא אוסר לדרוך ענבים ומתיר רק לסחטם ביד (באצבע). אשר לזיתים – ברור שקוטכי הוא שלב ביניים, פחות מעבודת בית הבד 46 כך גם בתוס', טהרות פ"י הי"ב, עמ' 672 ומקורות נוספים, וראו ליברמן ופליקס על אתר. , אבל טיבו מחייב הבהרה. בתוספתא שנינו: "זתים של שביעית אין עושין אותן בקתכי רבן שמעון בן גמליאל מתיר. רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו עושין אותן בקתכי. רבי יהודה 47 נראה שהירושלמי (לח ע"ב) גרס רבי שמעון, ורבי יוחנן פסק כדעתו. אומר טוחנין ברחים שלא נטחן בה בשאר שני שבוע, רבי שמעון אומר כותש ומקפה בעריבה" (פ"ו הכ"ז). ברייתא זו מכילה פרטים רבים. ברור בה שבקוטכי סוחטים את הזיתים ואילו הטחינה נעשית במתקן אחר. על טיבו של הקוטכי ניתן ללמוד מברייתא אחרת: "זב בכף מאזנים, ואוכלין ומשקין בכף שנייה, ואף על פי שאין מרוחק מן הארץ אלא כל שהוא, נותנין עליו חומרי נישא וחומרי נושא. ישב על גבי קתכא כלים שבעקל טמאין. על גבי מכבש של כובש, בזמן שהוא טעון באבנים כלים שתחתיו טהורין" (תוס', זבים פ"ד ה"ט, עמ' 679). מההקשר משמע שהקטכי הוא סוג מכבש. הזיתים מונחים בעקל והקוטכי היא קורה שהזב יושב על גביה בצדה החופשי, מעין מאזניים. אם כן זו ממש קורת בית בד רגילה, אלא שהיא קטנה הרבה יותר 48 הערוך, ערך קטב, כרך ז, עמ' 72 , פירש: "שמין עץ גדול וכבד על הזיתים בבית הבד ונקרא קטיב ובראשו אבן גדולה". זהו תיאור של קורה שמכבידים אותה בעזרת משקולות. . רבי שמעון מחמיר הרבה יותר. הוא מתיר רק לכתוש את הזיתים במכתש ולא במתקן העשוי לכך, ולהשרות את הזיתים במים חמים. זו טכניקה לא משוכללת להפקת שמן, ולעתים נעשה בה שימוש לשם מיצוי שאריות השמן שבזית. עוד משמע מהתוספתא (פ"ו הכ"ז) שרבן גמליאל ובית דינו התירו לעבד זיתים בקוטכי. לפי התוספתא אבי ההיתר הוא רבן שמעון בן גמליאל שניסה להחדיר את דעתו לספרות ההלכתית הרגילה. הוא לא זכה שדעתו תתקבל ואחד מצאצאיו הכריע כדעתו, אך לא במסגרת בירור הלכתי אלא כתקנה. המתירים מכונים בתוספתא "רבותינו" (ירו', לח ע"ב). רבן גמליאל זה הוא רבן גמליאל השלישי, וגם הקלה נוספת קשורה בשמו והיא ביטול גזרת שני פרקים (ראו במבוא). בדרך כלל חכמים מדברים בשם עצמם: רבי עקיבא אומר, רבי שמעון אומר וכיוצא באלו. לעומת זאת הנשיאים פועלים במסגרת בית דין. אמנם הם גם משתתפים בדיונים כחכמים רגילים (רבי אומר, רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'), אבל הם גם מופיעים כמנהיגים של בית דין. ידוע המקרה שרבי "הושיב בית דינו" ושינו את דין סיקריקון (תוס', גיטין פ"ג ה"י), ויחד עם בית דינו פסקו הלכה (או תקנו) בדבר מעמדה של ארץ הקיני (משנה, אוהלות פי"ח ה"י). גם ההחלטה בדבר מעמדה של אשקלון מתוארת כך, אם כי שם אין המונח "בית דינו" מופיע (תוס', אוהלות פי"ח הי"ח, עמ' 617). החלטות של בתי דין מיוחסות רק לנשיאים, כגון לרבן גמליאל (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ט; תוס', ברכות פ"ב ה"ו; כלאים פ"ד ה"ו); על רבן שמעון גמליאל נאמר שכל דבריו בהלכה הם בהשראת בית דינו (ירו', בבא בתרא פ"י ה"ח, ז ע"ד); רבי יהודה נשיאה, אחרון התנאים המופיעים בספרות התנאית, התיר עם בית דינו שלוש הלכות (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ו). בית הדין מופיע עוד בעשרות מסורות אגדיות על דוד ובית דינו, שמואל ובית דינו, משה ואישי מקרא דומים. את כולם חכמים מדמים למציאות זמנם. במערכת זאת, המדרש בספרי הוא חריג: "צדק צדק תרדוף רדוף אחר בית דין שדינו יפה. אחר בית דינו של רבן יוחנן בן זכיי ואחר בית דינו של רבי אליעזר" (ספרי דברים, קמד, עמ' 200). במקבילה בתלמוד הבבלי (סנהדרין לב ע"ב) יש רשימת בתי דין ארוכה יותר. רשימה זו חריגה, שכן המונח "בית דינו" מיוחס לחכם רגיל המפעיל את בית הדין האישי שלו, ולא לנשיא המפעיל בית דין בעל סמכות ציבורית (מעין בית דין "ממלכתי"). דומה שזו מסורת אגדית החורגת מדרך התיאור של השתלשלות המסורות ההלכתיות, ושוב אין בה אותה הקפדה על מינוח. קבוצת ההלכות המיוחסת לנשיאים ובית דינם חריגה גם בתוכנה. מרבית ההלכות אינן הלכות רגילות אלא תקנות, הסדרים שלא במסגרת ההלכתית הרגילה, או שהם שינוי של הלכות קיימות. חלק מהן מיוחדות בכך שהן מיוחסות לנשיאים מאוחרים שבדרך כלל אינם נזכרים במשנה; כאלו הם רבי, רבן גמליאל השלישי ורבי יהודה נשיאה 49 רבן גמליאל עוד מופיע במסכת אבות פ"ב מ"ב כאחרון לשושלת הנשיאים. על הופעותיו המעטות של רבי במשנה ראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ד. . דומה שיש כאן ביטוי לדרך הפעולה של הנשיאים. אלו פעלו לעתים גם כחכמים מן השורה, אבל חכמים מתארים אותם גם, או בעיקר, כפועלים בראש בית דין. בזהירות מה ניתן לקבוע שהנשיאים האחרונים (רבן גמליאל השני ורבי יהודה נשיאה) מתוארים כנשיאים המעורבים פחות בבית המדרש, ונזקקים לבית הדין כדי לחזק את מעמדם. שאלה אחרת היא האם דימוי זה מוצדק ונכון מבחינה היסטורית, או שיש כאן גם רצון של חכמים להמעיט בדמותו ובתפקידו של בית הנשיא ולהעלות את קרנם של חכמים. מכל מקום, הנשיאים מתוארים כמי שפועלים עם בית הדין. כאמור, ההלכה במשנתנו מוצגת כתקנה והכרעה נשיאותית. עם זאת אין להפריז בחשיבותה. רבי יוחנן מורה לקבלה (ירו', לח ע"ב), אך מדבריו משמע שהוא רואה בה הלכה לכל דבר, שבידו לקבלה או לדחותה, ולא הכרעה מחייבת. זו דרכם של אמוראים קדומים ושל תנאים להתייחס ל"הלכה" של קודמיהם. הם רואים בה הבעת דעה, אולי מעט יותר מכן, אך לא פסיקה שאין אחריה עוררים. עם זאת, מאוחר יותר נתפסה הפסיקה כהלכה מחייבת, וההיתר נתפס כבלתי מעורער (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ו, מא ע"ד).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 8:6
מוקצה. שם מקום ששם שוטחין עליו שטוחי התאנים והענבים: הרבה. ידוע: ובד הוא שם ליקבים שדורכין בם הזיתים ונקרא בלשון ערב בד: וקוטב הוא גת קטן לזיתים: ובודידה שם הבד והיא גת קטנה עד מאד: עריבה כלי שלשין בו העיסה והכוונה בכל זה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים כמו שנא' (ויקרא כ״ה:ה׳) ואת ענבי נזיריך לא תבצור וידוע באמת שאינו רוצה בפסוק זה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (שם) אבל ר"ל כמו שפירש בספרא לא תבצור כנגד הבוצרים ומכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה והלכה כר"ש וכך פסקו ההלכה שהוא מותר לעשות בקוטב:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 8:6
מוקצה. כלי ברזל שחותך בו תאנים כך שמו: הרבה. סכין [לשון] חרב: עריבה. שלשין בה העיסה: ובקוטב. פירוש בערוך משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטיב ובראשו אבן גדולה: לבודידה. כעין עריבה וכולה מתני' דריש בתורת כהנים מדכתיב (ויקרא כה) לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה וכולה מתני' מייתי התם וכל מה דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה כדמוכח בירושל' (ה"ו) את ספיח קצירך לא תקצור (שם) הא קצירה כנגד הקוצרים לא אמר ר' לא אם אינו ענין לספיחי היתר תנהו ענין לספיחי איסור א"ר מנא לכן נצרכה שעלו מאליהן שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן יהא מותר לפום כן צ"ל אסור ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מיכן אמרו תאנים של שביעית כו' כי מתני'. פירוש ספיחי היתר דששית דשרו כדאמרינן לעיל בירושלמי בריש פ"ו (הל' ג) ספיחי איסור דשביעית ודרוש מהכא איסור ספיחין ואיכא דדריש מקראי אחריני כמו שאפרש לקמן בע"ה מן המשומר מדכתיב נזירך משמע שמפריש מהם כל אדם: ירושלמי (הל' ו) אין עושין זיתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי רבי יוחנן מורי לאילן דבי רבי ינאי לטחון ברחים כר"ש ולעשות בקוטבי כרבנן:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 8:6
[אות לח] אבל קוצה אותם בחרבה. הר"ש כתב בשם ת"כ דבשמור אסור כדרכו ובחרבה מותר ובהפקר בכל ענין מותר. וכ"כ תוס' סוכה (דף ל"ט ע"ב) אלא שתמהו דבודאי מתני' דהכא מיירי בסתם שביעית שדרך להפקיר. אולם בר"ה (דף ט' ע"א) ד"ה וקציר וכו' כתבו בהיפוך דבשמור בכל ענין אסור ובמופקר רק ע"י שינוי מותר עי"ש:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 8:6
אין קוצין וכו' . פי' הר"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים: ואין עושין זיתים . מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה: [*ר"ש אומר וכו' . כתב הר"ב והלכה כר"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 8:6
תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: אבל קוצה אותן בחרבה חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 8:37-44