Sheviis 9:5 — Biur of a Pickled Mixture
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 9 › Mishnah 5זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ט׳ ‹ משנה ה׳
Biur of a Pickled Mixture
שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת
Mishnah שביעית ט׳:ה׳ · Sheviis 9:5
הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר.
אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:
One who pickles three [kinds of] preserved vegetables in one barrel -
Rabbi Eliezer says: one may eat [from all] on the strength of the first [gone from the field].
Rabbi Yehoshua says: even on the strength of the last.
Rabban Gamliel says: whichever kind is gone from the field, he must remove its kind from the barrel, and the halacha is like his words.
Rabbi Shimon says: all vegetables are [treated] as one for biur.
One may eat purslane until the [wild] purslane of the Beis Netofa valley is gone:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
Biur of a Pickled Mixture▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| Until when may a barrel of three pickled kinds be eaten? | Rabbi Eliezer: On the first — once the earliest kind is gone from the field, the whole barrel goes | — |
| Rabbi Yehoshua: Even on the last — eat them all until the latest kind is gone | — | |
| Rabban Gamliel: Each kind for itself — when its kind is gone from the field, he removes that kind from the barrel; and the halacha follows his words | — | |
| Rabbi Shimon: All vegetables share one biur clock Eat purslane until the wild purslane (sigariyos) of the valley of Beis Netofa is gone — its moist ground keeps it in the field latest | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק: בחבית אחת. של חמץ או של ציר, כדי שיתקימו שלשה מיני הירק יחד: רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כלם ואפלו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו, שלא במינה בנותן טעם: רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אף על פי שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע, הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתרא הוא, דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא, והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה, אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדין בשדה שעדין לא כלה, אף על פי שעקר הפרי כלה, אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער : כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אף על פי ששלשתן כלו מן השדה, הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל על ידי שאר ירקות, ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כלן מן השדה, והלכה כרבן גמליאל דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:
הכובש ג' כבשים (he who puts three sorts of pressed vegetables into a jar) – three kinds of vegetables. בחבית אחת – of vinegar or of brine, in order that they will preserve/maintain the three kinds of vegetables together. רבי אליעזר אומר אוכלים ע הראשון – and since the first species of them was completed from the field, all of them wer forbidden, and even those that were not completed, for that species that completed provided a flavor to those that had not been completed and forbade them, and it is taught in the Mishnah above in Chapter 7 of [Tractate] Sheviit (Mishnah 7), that the Seventh Year prohibits its species, however small, and not of its own species through its imparting a flavor. רבי יהושע אומר עף על האחרון – with the support of the species that was completed last an be eaten from the three of them, even though the two had ceased for the beasts that are in the field, and the reason of Rabbi Yehoshua is since that these that were completed were absorbed from the the taste of that which had not completed, as the Biblical verse states (Leviticus 25:12): “you may onl eat the growth direct from the field,” all the while that ou eat from the field, you eat from the house, and this Biblical verse is extra, for we expound it from (Leviticus 25:7): “and your cattle and the beasts in your land may eat all its yield,” all the while that beasts eat in the field, your cattle eats from the house, etc. But, the Biblical verse comes for that which si pressed/pickled and this is what he said (Leviticus 25:12): “you may only eat the growth directly from the field,” if there is in the field a bit from what is pressed in the house, that the taste is absorbed in the the thing that is pressed, there is of its species still in the field that still was not completed, even though that the essence of the fruit/produce was completed, nevertheless, “you may eat the growth directl from the field,” and there is no need to remove it [from the house]. כל ירק אחד הוא – the Sages did not provide a measurement for each vegetable and every vegetable on its own, but rather, even though the three of them were completed from the field, but since there are the rest of the vegetables that did not cease, he eats through the other vegetables and does not remove them from the jar until all of the vegetables have run out from the field. And the Halakha is according to Rabban Gamaliel that all that its species have ceased from the field, he can remove its species from the jar and eat the rest.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 9:5
Introduction Most of our mishnah deals with a case where someone preserved three different types of vegetable in one jar does he eat these vegetables until the first of them can no longer be found in the field, the last or must he eat each individual vegetable up until the time that vegetable is no longer found in the field. One who preserved three kinds of vegetables in one jar: Rabbi Eliezer says they may be eaten only so long as the first still remains [in the field]. But Rabbi Joshua says: even so long as the last remains. Rabban Gamaliel says: when the like kind is no longer to be found in the field, the same kind in the jar must be removed, [and the halachah agrees with him.] There are three different opinions as to what to do in such a case. Rabbi Eliezer’s opinion is that he can eat all of the vegetables until one of them is no longer found in the field. This is the most stringent opinion. Rabbi Joshua holds that as long as one of them remains he may eat all three of them. This is the most lenient. Rabban Gamaliel’s opinion is somewhat of a compromise. Each vegetable can be eaten as long as that vegetable is found in the field. There is an additional line to the mishnah that notes that the halakhah is in accordance with Rabban Gamaliel. However, these words are missing from better manuscripts of the mishnah. Rabbi Shimon says: all vegetables are regarded as one [kind] in respect of the law of removal. Rabbi Shimon is even more lenient than Rabbi Joshua. He says that all vegetables may be eaten as long as any vegetables are found in the field. In other words, “vegetable” is a species; so as long as vegetables are in the field, vegetables may be stored and eaten at home. Purslane may be eaten until there is no more wild purslane in the valley of Bet Netopha. Purslane can be eaten as long as wild purslane is found in the valley of Bet Netopha in the lower Galilee. Evidently, this is the last place in the season where one could find purslane in the land of Israel.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 9:5
והלכה כדבריו . דהטעם הרי הוא כמבוער, ואינו חייב לבער הירק אשר עדיין לא הגיע זמן הבעור שלה בשביל הטעם הנבלע בה שהגיע זמנו לבער, וכתב התי"ט ז"ל אבל תימא דאי הלכה כר"ג, אם כן הא דפי' הרב בסוף פ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הבעור, דלא כהלכתא, עכ"ל. ולעד"נ שכשנדקדק בלשון הרב נראה דכהלכתא אתיא, שהרי לא הזכיר התם שיאסור השביעית קודם הביעור הפרי הבלוע ממנו אלא מסחורה והפסד, אבל לא שייחייבנו בביעור כמוהו, וכל פירושו דאותה משנ' דורך דרך זה כשתדקדק בו היטב, ולפי זה אם יהיה פרי זה הבלוע פרי הכלה, כשיהיה מינו כלה מן השדה אז יצטרך לבערו מן הבית, שאעפ"י שאינו מפירות שביעית מ"מ נתקדש בקדושת' מחמת הטעם הבלוע בו, ואם יהיה פרי בלתי כלה לא יהיה חייב בביעור, אע"פי שלעולם יהיה אסור להפסידו ולעשות בו סחורה על כי נתקדש, שאפילו אם היה הוא עצמו מפירות שביעית לא היה לו ביעור על כי אינו כלה, כ"ש הכא שלא נתקדש אלא מחמת טעם הבלוע, ואע"פ שהטעם הוא מהכלה מ"מ הואיל והוא כמבוער אין לו כח כל כך להחזיר אותו הפרי כעיקרו לחייבו בביעור בזמן ביעור עיקרו. ואם לא תחלק בהכי אדמקשה להר"ב בפירושו יקשה להרמב"ם בחיבורו, דבפ' ז' דה' שמיטה פסק להא דר"ג, ובסוף הפרק העתיק להא דחרובין, וז"ל חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, עכ"ל. הרי שעשה טעם כעיקר לענין ביעור, ולמה לא נעשה כן בשלשה כבשים, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי שלא יתחייב היין הזה בביעור בזמן ביעור החרובים, אלא בזמן ביעור שאר היין של שביעית, בין יהיה מוקדם בין מאוחר, ובענין זה דומה לשלשה כבשים, ואם פירות אלו של שביעית נתנו טעם אחר זמן ביעורם, אז יתחייב פרי המקבלו ביעור תכף ומיד, כי נעשה כמהו, והוא היה חייב בביעור, ולא דמי לכשנתן טעם קודם זמן ביעורו, דהתם זה הפרי המקבלו נעשה כמוהו להיות קדוש בקדושת שביעית, ונחשב כאילו הוא מפירות שביעית, ולכן אין לבערו עד יגיע זמנו, אם הוא פרי הכלה שזמן ביעורו בא עליו אח"כ מעצמו, שהרי לא היה חל חובת ביעור עדיין באותו הטעם בעת שקבלו, משא"כ כשקבלו אחר זמן ביעורו דעל ידו ממש נתחייב בביעור, שהרי כבר חל חובת ביעור באותו הטעם, ולכן נעשה כמוהו להתחייב בביעור תכף ומיד: או אפשר לחלק בענין אחר והוא, שכשנתערבו פירות שביעית בפירות אחרות שאינם של שביעית וקבלו טעם זה מזה, כגון החרובין ביין שאמרנו, אז יהיה חייב לבער פירות המקבלים הטעם מפירות שביעית, בזמן ביעור הפירות שביעית אשר מהם קבלו הטעם, אעפ"י שבעת שקבלו הטעם לא הגיע זמן הביעור של אותו הטעם, אבל כשנתערבו פירות שביעית בפירות שביעית, כגון ההיא דשלשה כבשים בחבית אחת, והגיע זמן הביעור של אחד מהם, אז צריך לשקול ולבחור ברע במעוטו שהרי שני הפירות האלו כל אחד בלוע מחבירו, ואנן ידעינן דדין הביעור הוא אם אינו מוצא אוכלין, שישרוף הפירות באש או כיוצא בו עד שיאבדם מן העולם, וידענו ג"כ שפירות שביעית כל שלא הגיע זמן ביעורם אסור להפסידם, ולכן אם אנו נבער עתה הפרי הכלה נמצא שאנו מפסידים טעם הבלתי כלה הבלוע בו, וכ"ש אם נבער הבלתי כלה בשביל טעם הכלה שהוא הפסד הפרי ממש, ואם נאכל הכלה בשביל טעם הבלתי כלה, נמצא שאנו אוכלים עיקר הפרי האסור כי עבר זמן ביעורו, ואם נאכל הבלתי כלה כמו כן אנו חוטאים שאנו אוכלים טעם הכלה, ולכן מוטב שנבער הכלה עם הטעם הבלתי כלה שהוא האיסור יותר קל, שהרי מה שהפסדנו מפירות שביעית אינו אלא טעם, וכן מה שנאכל מפירות שביעית אחר זמן ביעורו אינו אלא טעם, וגם יש לנו בזה תשובה נצחת למהרהר אחר זה, כי נאמר לו דכדין עשינו שלא חששנו לטעם כי אם לעיקר הפרי, ולכן ביערנו עיקר הפרי הכלה אע"פ שיש בו טעם מבלתי כלה, ואכלנו הבלתי כלה ואע"פ שיש בו טעם הכלה, משא"כ אם אנו מבערים את שניהם כי יאמרו לנו דממ"נ חטאנו, דאם אנו חושבים הטעם כעיקר למה ביערנו הכלה שבו טעם הבלתי כלה, ואם אין אנו חושבים אותו כעיקר למה ביערנו הבלתי כלה בשביל טעם הכלה לבד, ומשום הכי הכא איך אנו מבערים עתה הבלתי כלה בזמן בעור הטעם הכלה שבו, אלא אנו אוכלים אותו עד שיגיע זמן ביעורו, משא"כ כשפרי המקבל הטעם אינו מפירות שביעית דאנו מבערין אותו בזמן ביעור הטעם, דלא שייך ביה איסור הפסד מחמתו כי אם מחמת הטעם הבלוע בו והרי הגיע זמן ביעורו: אבל על פי החילוק הראשון לע"ד משתמע שפיר מתניתין דורד חדש (פ"ז מ"ז) , כשנאמר דאין חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור לענין שיעור האוסר, אלא לעולם במינו במשהו שלא במינו בונתן טעם, כי כן נראה דעת הרמב"ם בחבורו שכתב בסוף פרק שביעי מהלכות שמיטה, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהו, שלא במינו בנותן טעם, עכ"ל. ולא חילק בין נתערבו קודם הביעור לאחר הביעור: וזה פירושה על פי הירושלמי והתוספתא. ורד חדש, דהיינו של שביעית. שכבשו בשמן ישן, של ששית. ילקט את הורד, קודם שיגיע זמן ביעורה, ואז אף כי השמן נתקדש בקדושת שביעית כי קבל טעם מהורד, כי מ"ש הר"ש להפך הנסיון מכחישו, מ"מ לא יצטרך לבערו בזמן ביעור הורד, כי לא ילך אחר הורד בזה כלל. וישן, של שביעית, בשמן חדש, של מוצאי שביעית. חייבין בביעור, שניהם כאחד, שהרי הורד כבר נתחייבה בביעור כשנתערבה בשמן הזה של מוצאי שביעית, שזמן ביעור הורד לעולם קודם לזמן מסיקת הזתים של מוצאי שביעית, ולכן בקבלת השמן טעם אותו ורד, חל עליו מיד כל החומרות הנמצאות באותו הטעם, והוא כבר נתחייב בביעור. חרובים חדשים וכו', פירושו הוא כפירוש הר"ב על פי התוספתא, דדינם שוה לורד, ודמתניתין איירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן ביעורם, ומשום הכי חייבין בביעור היין עם החרובים, שהרי קבל היין טעם החרובים אחר שהגיע זמן בעור' וכמ"ש לעיל, והא דלא נקט בפירוש ענין החרובין כענין הורד הואיל ודינם שוה, אפשר לומר דכדי שלא נטעה בלשונו הקצר ושנאמר דעיקר הדבר תלויה בפרי ההיתר אם הוא חדש או ישן, ולא בפרי האיסור אם הגיע זמן בעורו כשהיה מעורב או לא, נקט דין החרובים בענין זה שהישן והחדש שוה, כדי שנהיה מוכרחים לבקש טעם מ"ש מורד, ושנעמוד על האמת שהכל תלוי בזמן הביעור כמ"ש. ועוד אומר אני דעיקר בבא זו דווקא להכי נצרכה, דאי לאו הכי תרתי למה לי, ואמת הוא דלפי מה שכתב התי"ט במשנת הורד והכפר וכו' (פ"ז מ"ו) דנראה לו דהרמב"ם ס"ל דאין להם ביעור אע"פ שיש להם שביעית, היינו יכולים לומר דחדוש גדול אשמועינן תנא בהאי בבא דורד חדש וכו', דאע"ג דהורד עצמה אינה חייבת בביעור, מ"מ השמן שקבל טעם ממנה אחר זמן הראוי לבערה אילו היתה חייבת מתחייב בביעור, ומלתא בטעמא הוה אפשר לומר, דאע"ג דמכח ורד הפטורה מן הביעור נתקדש האי שמן בקדושת שביעית, מ"מ הואיל ושמן עצמו של שביעית בר ביעור הוא, אם לא יבערו האי שמן אחר שנהגו בו קדושת שביעית, יתנו מכשול לפני עור הבלתי יודע שהאי שמן מחמת ורד נתקדש, ואתי למטעי ולמימר דשמן של שביעית אין לו בעור, וזה אינו אמת דשמן של שביעית עצמו חייב בביעור, אבל אינו נכון לע"ד לדחוק משנה זו בפי' זה, לאשר סברא בעלמא שאין לה שום הכרח בדברי רז"ל, וכ"ש דלפי מ"ש הרמב"ם בחבורו פ"ז מ"ה שמיטה, נראה שאף הוא ס"ל דורד חייב בביעור, דלא כס"ד דתי"ט, שהרי כתב שם ז"ל הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ולקט את הורד השמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור, עכ"ל. הרי מפורש דס"ל דורד נתחייב בביעור, ואין לתמוה ממה שהזכיר הביעור דווקא בשמן, שהרי הדין בשבילו נצרך, כי הורד כבר ידענו שהיא של שביעית ושלא אבדה קדושתה בשביל תערובת זה כלל, והראיה שאף בפסקא שלאחריה בדין החרובין, קאמר חייב לבער היין ותו לא, אע"ג דאף החרובין חייבין בביעור לכ"ע: ונחזור למשנתנו דאנו עסוקים בה, והיא דקאמר אחר זה, זה הכלל וכו', והוא כי עד עתה שנא לן דין התערובת של ורד בשמן, והחרובין ביין, אבל עדיין לא שמעינן אם זה התערובת הוא ממשהו דשביעית, או מכמות הראוי ליתן טעם, ועתה בזה הכלל אשמועינן דבנותן טעם איירי, שהרי במין שלא במינו עסקינן, וקתני ליה בלשון זה הכלל לכלול גם השאר איסורים כמ"ש התי"ט, ובתר הכי תני שביעית אוסרת וכו', והוא דבזה הכלל אשמועינן דין תערובת פירות שביעית אחר זמן הביעור, כדין החרובין ביין דסליק מיניה, וזהו אמרו התם חייב לבער, דחומרת הביעור היא, המקבל פירות היתר מפירות שביעית אשר כבר הגיע זמן ביעורם, ובבבא דשביעית אוסרת וכו' קמ"לן דין תערובת פירות שביעית עד שלא הגיע זמן איסורם, דאוסר' פירות ההיתר בסחורה ובהפסד, על כי מקדשת אותם בקדושת שביעית, ומפני שיש חילוק בדין הביעור בין אותם שקבלו טעם מפירות שהגיע זמן בעורם, לאותם שקבלו מפירות שלא הגיעו, פירט את שניהם בשני בבות, אע"ג דבשיעור הם שוים, דתרויהו במינו במשהו, שלא במינו בנ"ט: הרי מפורש איך משנה זו מסכמת עם משנתנו דשלשה כבשים, אליבא דר"ג דהלכתא כותיה. ואין לתמוה ממה דשנה בזה הכלל, שלא במינו קודם במינו, דלא כמו שסדר בשביעית אוסרת שהוא הסדר הרגיל, משום דבבא דחרובין דסליק מיניה אשר עליו נשנה זה הכלל, הוא מין שלא במינו:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 9:5
(ח) ורבי אליעזר דאמר אוכלין על הראשון דורש לסברתו מהאי קרא, ופרשו דסובר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אף על פי שטעם האסור מערב בהן, דלא דמי אסור דבעור לשאר אסורים דהא שרי לעניים, והוה אמינא דנחשביה כמבער כיון שאין כאן אלא הטעם. ורבי יהושע סובר דודאי הטעם חשיב כמבער, והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומערב בהן הטעם מן המתרין: (ט) רבן גמליאל אומר כו'. לשון התוספות ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור, אבל הטעם הוא כמבער. ונראה לי דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע, וסבירא ליה דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאף הטעם אוסר והכל יבער ושוה לשאר אסורים לאסר בטעמו, קא משמע לן הך קרא מן השדה תאכלו, שכל זמן שהמין בשדה אף על פי שיש בו בלוע טעם אסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. תוספות יום טוב: (י) אוכלין ברגילה כו'. רגילה פרשו הרע"ב בריש פרק ז'. וזה לשון הרמב"ם רגילה הוא עשב חלוגלוגות ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמד ימים רבים, ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו, ונסתרת מן הארץ, וכשהם רואין שיבש בבקעת בית נטופה יודעים שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום, מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הלחות, ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:5
רג"א כל שכלה וכו'. והלכה כדבריו. כתב הרב תי"ט ז"ל אבל תימא אי הלכה כר"ג א"כ הא דפירש הר"ב בספ"י [נ"ב צ"ל בס"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ"ל: ושותא דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ"ש לעיל ספ"ז): ופלא עצום אדמהדר אפירכי ממ"ש הרע"ב הו"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא"מ בנ"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם: איברא דהא נמי לק"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם: ואי נמי כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ"מ איכא למימר דלא קיי"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי"ל כר"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר: ולא דמי לנ"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב: אי נמי אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי: משנה לחם בית נטופה ע"ל רפ"ז דפאה.
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 9:5
הכובש שלשה כבשים וכו'. כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם: בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל: רבן גמליאל אומר וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח': אוכלין ברגילה. משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש: רגילה. היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז: סנריות. פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 9:5
המלקט עשבים לחים – אלו עשבי בר (ירקות שדה) שגזרת ספיחים אינה חלה עליהם, עד שיבש המתיק – כך גם ב- כ , ן , פ , ת 3 , וביתר עדי הנוסח "המתוק". אלבק מפרש שיבשו העשבים הלחים, ומתוק הוא לח. בספרות חז"ל מתוק אינו לח אלא בשל, וניתן היה להבין עד שיבשו העשבים הלחים. ברם לעיל דובר על כך ש"מאמתי מוציאין זבלים לאשפתות, משיפסקו עובדי עבודה, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: משייבש המתוק" (לעיל, פ"ג מ"א), ופירשנו שמתוק הוא הכינוי לאדמה הלחה. קרוב לוודאי שכך יש לפרש גם את משנתנו. כשהאדמה מתייבשת נגמרה כל עונת העשבים, וזהו זמן הביעור של מין זה. והמגבב יבש עד שתרד רביעה שנייה – מי שמגבב זרדים יבשים מותר לו לאסוף זרדים עד הגשם השני, שהוא סוף עונת הליקוט. לאחר תחילת הגשמים הזרדים כבר נגמרים ונרקבים. זאת ועוד, לאחר הגשמים אין להיכנס לשדות פרטיים, שכן אלו נזרעו מחדש ויש להפסיק את הליקוט בהם, כמו ששנינו במפורש לעיל (משנה, פאה פ"ח מ"א ולהלן). עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהם – עד שינשרו מגוף העץ (לעיל, פ"ז מ"ה). כל זאת לפי הכלל שלעלים ה"נושרים מאביהם" (איביהם) יש ביעור (שם שם). בירושלמי רבי יוחנן אומר "לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים" (לט ע"א). קנים אין להם ביעור, ואכן עלי קנים אינם נושרים ואין מינם כלה, כפי שאמרה המשנה שם. המגבב יבש עד שתרד רביעה שנייה – ככל הנראה זה שיבוש מחמת הדומות, ולכן גם התיקון בשוליים: [רבי יהודה אומר בכולן עד שתרד רביעה שנייה] – משפט זה חסר בגוף כתב היד ונוסף בידי מעתיק עם ניקוד, כלומר בידי המעתיק הקדום והראשון של כתב היד. המשפט מופיע בכל עדי הנוסח, אלא שבכל עדי הנוסח החולק הוא רבי עקיבא. רביעה שנייה היא הזמן הסכמטי למעבר לתקופת החורף ולסוף עבודות השדה 71 ראו להלן, מ"ז ופאה פ"ח מ"א; נדרים פ"ח מ"ה; טהרות פ"ו מ"ז; תוס', שם פ"ז ה"ח; בבלי, תענית ו ע"ב ועוד. . יש להניח שכל הזמנים קרובים זה לזה. בספרות חז"ל ניכר תהליך של נטייה לקבוע זמנים אחידים לתופעות שונות, בבחינת "קרובים דבריהם להיות שוים" (ראו פירושנו לפ"א מ"א). תהליך זה התעצם ככל שההלכה הפכה לאחידה יותר מבחינת המבנה המשפטי שלה. המשנה הבאה מדגימה את התופעה במלוא עצמתה. רבי עקיבא ידוע בנטייתו לסדר את דברי ההלכה "טבעות טבעות" ולנסח כללים: "כלל אמר רבי עקיבא" (לעיל פ"ו מ"ב; שבת פי"ט מ"א ועוד, וראו פירושנו לעיל, פ"ו מ"ב). ייתכן שבמסגרת זו גם נטה לקבוע זמנים אחידים וכללים אחידים, ועדיין הרעיון מחייב בירור שיטתי יותר. נסתפק אפוא בקביעה ששתי המגמות ניכרות בספרות התנאית, גם להבחין בין המקרים וגם לקבוע זמנים אחידים.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 9:5
מה שאמר כל ירק א' לביעור ר"ל שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם: ורגילה. היא עשב חלגלוגות ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שהיה יותר לח ממנו ואף על פי שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרות מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא הארץ רבת הלחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 9:5
הכובש ג' כבשין. ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר: ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון. דכיון דכלה מין אחד מן השדה נאסרו כולן ואפילו אותן שלא כלו אמרינן בירושלמי (הל' ד) מאי טעמא דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון כלומר אותו שכלה תחלה אוסר על האחרים שלא כלו בנתינת טעם ותנן לעיל בפרק ז' (מ"ז) דשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם: רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו הב' לחיה שבשדה ואמרי' בירושל' (שם) מ"ט דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון כלומר כיצד יבער הראשון וטעם האחרון מובלע בו והדר קאמר בירושלמי וקשיא על דעתא דר' אליעזר אין האחרון נותן טעם בראשון וקשיא על דעתא דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם על האחרון ולא משני מידי וטעמא דר' אליעזר ניחא דאזיל לחומרא וטעמא דר' יהושע יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן היא ורבי היא כדאמר בפ' השולח (גיטין דף לו.) ושמא בעלמא מודה ר' יהושע דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי (שם) תני הלכה כרבן גמליאל ור"ת מפרש דטעמא דר' יהושע מקרא דתניא בתורת כהנים מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית מיכן אתה אומר הכובש ג' כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה למידרש כלה לחיה שבשדה לא איצטריך דההיא דרשה נפקא לן מלבהמתך ולחיה וגו' בפרק בא סימן (נדה נא:) ואייתר לן האי קרא לכבשין דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער ובקונטרס פי' בפירושי חומש אחד לשביעית ואחד ליובל וכל משנה זו פירשתי בשיטה אחרת בפ' מקום שנהגו (וע"ש בתוס') בשם רבינו נסים דלר' אליעזר הראשון שנכבש נותן הטעם באחרון ולא אחרון בראשון ולרבי יהושע איפכא ולא יתכן כלל חדא דבהדיא תניא בתורת כהנים ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער את כל החביות ועוד דלר' יהושע הא אף על האחרון קאמר ש"מ דלדידיה כיון שכלה האחד כולן אסורים אם כן מאי קא מתמה בירושלמי על דעתיה דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון בתמיה וכמו שפירשתי כאן עיקר: כל הירק אחד לביעור. ואפילו כלו שלשתן ולא יבערם מן החבית דכיון דשאר מיני ירקות לא כלו אוכל עליהן שלא נתנו חכמים עליהם שיעור לכל ירק ואפשר דרבי יהושע ורבן גמליאל מודו לרבי שמעון מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם: רגילה. מין ירק: סגרייות. פי' בערוך קרדי דמושתק"י בלע"ז: בית נטופה. שם מקום:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 9:5
בפי' הרמב"ם והל' כר"ג כו' אלא מטעם שהוא ע"ד רבי (ר"ל דרבי שסדר המשנה הכריע כוותיה) והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו. ובתוי"ט העתיק מחבריו וז"א עי' בב"ב (קכ"ד ב') ובתד"ה מספקא אבל מ"מ ק"ל דהא ר"א ור"י רבותיו של ר"ע היו ורבי תלמיד תלמידיו וזה ודאי שאין הל' כרבי נגד רבו עי' מנחות (ל"ח ב') תד"ה אלא ונראה דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף רבי' דרבו עי' שבת פי"ט בהרא"ש סי' ה' ובק"נ שם אות י"ב:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 9:5
[אות מג] בתוי"ט סד"ה ר"ג. דלא כהלכתא. לק"מ דהתם מיירי דאוסר בנ"ט לענין דצריך לאכלו בקדושת שביעית שלא לעשות בו סחורה וכדומה. אבל מ"מ אינו חייב בביעור ופשוט. ועי' במעשר שני (פ"ה מ"ו) בתי"ט ד"ה התבשיל. הרי דבג' מקומות נחת רבינו התי"ט לדמות קדושת שביעית לביעור. והברור דז"א וכמ"ש:
Sefaria · Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sheviis 9:5
[*הכובש שלשה כבשים וכו' . עיין פ"י דתרומות משנה י]: ר' יהושע אומר אף על האחרון . פירש הר"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת"כ דפרשת בהר דר"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר"א דאי לאו האי קרא [ה"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך: ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו' . ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"כ. ונ"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר"ב והלכה כרבן גמליאל אע"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל"ג לה. אבל בפירוש הרמב"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר"ב בספ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהלכתא: אוכלין ברגילה וכו' . רגילה מפורש בריש פרק ז' וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע"כ:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:5
הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 9:31-40