Sheviis 9:7 — The Second Rainfall
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 9 › Mishnah 7זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ט׳ ‹ משנה ז׳
The Second Rainfall
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה
Mishnah שביעית ט׳:ז׳ · Sheviis 9:7
כַּיּוֹצֵא בוֹ,
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
Similarly:
one who rents a house to his fellow 'until the rains' [means] until the second rainfall descends.
One who vowed not to benefit from his fellow 'until the rains' [is bound] until the second rainfall descends.
Until when may the poor enter the orchards [to glean]? Until the second rainfall descends.
From when may one benefit from and burn Sheviis straw and stubble? From when the second rainfall descends:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Structure
The Mishnah's Structure▾
Summary Chartwhat does this mean?
The Second Rainfall▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| How long do 'until the rains' terms run — a house rented until the rains, a neder barring benefit until the rains, the poor entering the orchards? | Until the revia shniya (the second rain, around 23 Marcheshvan) falls | — |
| Sheviis straw and stubble (teven and kash) is animal fodder, off-limits for other use — from when may one benefit from it and burn it? | From when the revia shniya of motzaei Sheviis falls — after that rain, whatever is left in the field is ruined for the animals anyway | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (13)▾
עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע לטל לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית: עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פרות שביעית שנשארו בה: בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדשת שביעית, ואסור לשרפו ולהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדשת שביעית ממה שבבית :
עניים נכנסים לפרדסאות – in the rest of the years of the Seven Year [cycle], [the poor] gather gleanings and the forgotten sheaves and the corner of the field, and similarly, they enter to the gardens in the aftermath of the Seventh Year until the second rainfall occurs, because the fruits/produce of the Seventh Year that remained from it are permitted. בתבן ובקש של שביעית – for mere straw and stubble are fit for consumption by animals and they have the sanctity of the Seventh Year, and it is prohibited to burn it and to derive the benefit of [destruction], because we expound (see Mishnah Sheviit, Chapter 8, Mishnah 1 – and Leviticus 25:6): “But you may eat whatever he land during its sabbath will produce,” and not for loss. But when it is abolished, what was in the field from the food for live beasts, it released the Sanctity of the Seventh Year from what is in the house.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 9:7
Similarly, if one rents a house to someone “until the rains,” he means until the second rainfall. Or if one had vowed not to derive any benefit from his friend “until the rains” [he is prohibited] until the second rainfall. Until when may the poor enter the orchards? Until the second rainfall. And when may one begin to enjoy or burn the straw and stubble of sabbatical produce? After the second rainfall. This mishnah deals with various other halakhot that have to do with “the second rainfall.” Sections one and two: The meaning of “until the rains” is established by our mishnah as being until the second rainfall. Section three: In non-sabbatical years the poor can enter the orchards to collect various types of produce that are given to the poor (forgotten foods, corners of the fields, dropped food all of this was discussed at length in Peah). They can enter the orchard after the second rains have fallen. Section four: Straw and stubble that are animal food cannot be burned during the sabbatical year. However, once the second rainfall has come and ruined the straw and stubble which is still found in the field, one can burn that which remains in his home and even derive benefit from such burning.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 9:7
עד שתרד . דמשכיר, ר"ל עד שיגיע זמנה. משא"כ עד שתרד דנדרים, דהוי דווקא, כדמשמע בנדרים (דף סב:) . משום הכי לא כללם בעד שתרד א': מאימתי נהנין ושורפין בתבן או בקש של שביעית . משום דסליק במתניתין דלעיל בעד שתרד, דאגבו שנה המשכיר ודומיו שבכל שייך לומר עד שתרד, הקדימם לדין שביעית, אע"ג דעיקר מכלתין בה, דלא שייך לומר בה אלא משתרד:
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviis 9:7
(יג) עד כו'. ואין בעל הבית מוחה. וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן, כדאיתא במרבה. הר"ש. ולא דמי לדריש פרק ח' דפאה, דהתם לענין התר כל אדם במתנות עניים. תוספות יום טוב: (יד) ירושלמי. וטעמא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית, אלא שאם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו, אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח ממנו בשדה אם כן אלו היה זה שבבית גם כן בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו, שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:7
מאימתי נהנין ושורפין בתבן. עיין לעיל שילהי פ"ח בתי"ט [משנה י"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ"ש בכ"מ שם בלישנא בתרא:
Sefaria · Lechem Shamayim on Mishnah Sheviis 9:7
עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. דגשמים תרי משמע: המודר הנאה מחברו וכו'. ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם: עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל: בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל: מאימתי נהנין וכו'. כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 9:7
יש משניות הדנות במקרים פרטיים, ובדרך כלל בסדרת מקרים מעין אלו. יש מהן המונות כללים עקרוניים, כמו המשניות הראשונות בפרקים ז ו-ח לעיל, ויש המביאות סדרת פרטים הערוכים לפי סימן חיצוני או פנימי. משנתנו מונה סדרת מקרים אשר זמן הסיום שלהם הוא עד "רביעה שנייה". במשניות מעין אלו הסימן הוא לעתים חיצוני, כמו סדרת המשניות בפרק א במסכת מגילה הערוכה לפי העיקרון שכל משנה מתחילה במילים "אין בין...". לפנינו משנה אחת, והבריח המחבר בה הוא ענייני, תאריך הסיום. בדרך כלל משניות מעין אלו מאוחרות יחסית ומלקטות הלכות מתוך משניות אחרות הפזורות במשנה. יש להניח כי לפני עורך המשנה כבר עמד נוסח בסיסי של משנתנו (אולי אפילו מסכתות ערוכות), או שלפחות עמד לפניו לקט של הלכות קדומות ערוכות. כזה הוא הפרק הרביעי במסכת פסחים אשר כונס מנהגים שיש בהם הבדלים מקומיים, "מקום שנהגו". דומה למשנתנו היא למשל משנת שבועות פ"א מ"א המכנסת מקרים שהפורמולה "שתים שהן ארבע" חוזרת בהם, וכן פתיחת מסכת שבת ומשניות נוספות. פתיחות מסוג זה תדירות במשנה. משנתנו ערוכה בעקבות ההלכה של רבי עקיבא שכל ליקוטי העשבים הם עד רביעה שנייה, והרביעה היא הזמן הקובע לביעור עשבים ועלים. רבי עקיבא נוקט כלל, וייתכן שגם משנתנו היא המשך של דבריו. שהרי כאמור (במשנה הקודמת) רבי עקיבא ידוע בשאיפתו לנסח כללים, וייתכן שאחד המרכיבים של דרכו היא כינוס משניות כאלו לפי סממן של כלל. כפי שנראה להלן המשנה כוללת הלכות קדומות אחרות, אך אין הן לקוטות מהמשנה שבידינו אלא ממקורות אחרים, הקרובים בתוכנם ובסגנונם למשנתנו. כאמור, משנתנו הובאה אגב הדינים הקשורים לרביעה שנייה, אבל היא מסתיימת בפרט הקשור להלכות ביעור שביעית (ראו פירושנו להלן ל"תבן וקש"). בכך המשנה מהווה גם חוליה מקשרת למשנה הבאה. הלכות ביעור שביעית נידונות במשניות הקודמות ובמשנה ח. משנתנו סוטה מהעיסוק בנושא, אך גם מחזירה אליו את הלומד. זוהי אם כן עריכה מכוונת הכוללת אמנם סטייה אך גם חזרה לנושא. כיוצא בו המשכיר בית לחבירו עד הגשמים – ההסכם היה להשכרת בית עד הגשמים, והשאלה היא מה הגדרת הזמן של "גשמים". במסכת בבא מציעא שנינו: "המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש" (משנה, בבא מציעא פ"ח מ"ו). המשנה שם דומה בסגנונה, אך שונה ממשנתנו. שם מדובר בהשכרה ללא קביעת מועד, והשאלה היא מה משך ההתראה שיש לתת לשוכר, ואילו אצלנו נקבע מועד הסיום של ההשכרה, והשאלה היא רק כיצד לפרש את המונח שנקבע. עד שתרד רביעה שנייה – "הגשמים" משמעו עד הרביעה השנייה. הגשם בארץ אינו יורד ברציפות אלא בהפסקות. הגשם הראשון מתחיל לעתים עוד לפני החורף הממשי, והוא קצר ועז. הגשם השני יורד לאחר זמן, ולעתים קרובות הוא ארוך יותר. חז"ל רואים בו את תחילת החורף. כל זאת אף שכמויות הגשמים בארץ ועיתוי ירידתם אינם קבועים, והתיאורים לעיל אינם מאפיינים אלא את הממוצע. המודר הנייה מחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה – זו משנה במסכת נדרים: " 'עד הגשמים', 'עד שיהיו הגשמים' – עד שתרד רביעה שניה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שיגיע זמנה של רביעה" (פ"ח מ"ה). הפתיחה "המודר הנייה מחבירו" אינו מהמשנה, ואף אין הוא בהכרח הנושא המובהק למשנה זו. אותו הדין יחול גם במי שנודר שלא ינעל נעליים עד הגשמים, ואכן בפרק בנדרים שההלכה הזו משובצת בו מועמדים הדברים בסגנון כללי יותר. אם כן יש לומר שהמשפט לקוח מקובץ הלכות העוסק בנדרים, קובץ הקרוב למשנת נדרים שבידינו, אך אינו זהה לה. ייתכן שקובץ זה מושפע ממשנת נדרים, או ההפך, שמשנת נדרים כללה חלקים ממנו, אך אין לפנינו ציטוט ממשנת נדרים הערוכה שבידינו. לדבריו של רבן גמליאל נחזור להלן. עד אמתיי העניים נכנסים לפרדסאות עד שתרד רביעה שנייה – לעיל שנינו: "מאימתי כל אדם מותרין בלקט? משילכו הנמושות. בפרט ועוללות? משילכו העניים בכרם ויבאו, ובזיתים משתרד רביעה שנייה. אמר רבי יהודה: והלא יש שאינם מוסקין את זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה, אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות" (משנה, פאה פ"ח מ"א, וראו פירושנו לה). אם כן מדובר בכל ימות השנה, ובזכות העניים ללקט. משנתנו אינה מצטטת את משנת פאה אלא משנה הקרובה לה, כמו במשפט הקודם במשנה. משנת פאה מלמדת עוד שמשנתנו אינה כדברי רבי יהודה. בתוספתא שנינו: "מאימתי פורשין משבילין שבשדות? עד שתרד רביעה שנייה. אמר רבי יוסי: במי דברים אמורים? בזמן שהשנים כתקנן; עכשיו שנתקנסו שנים, אפילו לא ירד אלא גשם אחד בלבד צריך להלך" (כלומר צריך להפסיק להלך – תוס', פ"ז הי"ח). דברי רבי יוסי משקפים את המצוקה הכלכלית של דור אושא, לאחר מרד בר כוכבא. המצב הכלכלי הורע ביותר, והעוני הרב אילץ את חכמים לצמצם את חובות מתנות העניים 72 אין הכרח לראות בדברי רבי יוסי עדות לתקופה ארוכה של עצירת גשמים, אלא למחסור כלכלי כללי. מכל מקום אין עדות לתקופה של עצירת גשמים בדור אושא. להפך, זו הייתה תקופה יחסית טובה. ראו בר מתיוס ואחרים, גשמים. . רבי יוסי גם קובע ש"אין שכחה לזתים", כלומר שדין שכחה אינו חל על מי ששוכח זיתים, שכן לא ייתכן שאדם ישכח רכוש כה רב. האמורא בירושלמי מסביר את דבריו: "אמר רבי שמעון בן יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזתים מצויין שבא אדרינוס הרשע והחריב את כל הארץ" (ירו', פאה פ"ז ה"א, כ ע"א). אם כן "פרדסאות" שבמשנה הן רק דוגמה לכל המטעים 73 בעל מלאכת שלמה התקשה בשאלה למה אמרה המשנה פרדסות ולא כל מטע שהוא. . הביטוי "פרדסאות" הוא נדיר. ראשיתו במקרא, בספר שיר השירים (ד יג), ומקורו ביוונית, שם משמעו גן. שני מונחים נזכרים בספרות חז"ל, ה"כרם" וה"פרדס". ההבדל בין שני שימושי קרקע אלו איננו ברור ואיננו חד. ה"כרם" בלשון חכמים הוא המטע של ימינו, כלומר שטח אשר שימושו העיקרי הוא לגידול עצי פרי. עץ בודד עדיין אינו יוצר מטע, וההלכה טורחת להגדיר את גודלו המינימלי של הכרם. חמש גפנים נחשבות כרם, אך חכמים נחלקו אם נדרש שיהיו בכרם שתי שורות לפחות או לא (משנה, כלאים פ"ד מ"ה; ראו עוד בבלי, בבא בתרא יב ע"א). אין כל ספק שגם בפרדס גדלו עצי פרי. אנו שומעים על תאנים, ענבים ורימונים (בראשית רבה, נד ו, עמ' 583 ; ויקרא רבה, כג ג, עמ' תקכט ועוד), וגפנים (שיר השירים רבה, ב ו ועוד). פרדס רימונים נזכר לעתים קרובות 74 בבלי, בבא מציעא קד ע"א; מכילתא דרבי ישמעאל, ויהי בשלח, א, עמ' 88 ובמקורות רבים אחרים מארץ ישראל ומבבל. , אך כאן ניתן לחשוד בהשפעת הפסוק המקראי "שלחיך פרדס רימונים" (שם). השאלה היא מה ההבדל בין כרם לפרדס? בן יהודה, בדיונו בערך "פרדס", מציע אפשרויות מספר לפתרון, כגון זו שבפרדס גדל רק זן אחד או שהפרדס נועד לנוי. שני פתרונות אלו אינם עומדים במבחן המציאות. כבר המקורות שהבאנו לעיל מדברים על מינים רבים בפרדס, ועל כן יש לחפש את שורשו של העניין במקום אחר. המטייל בשבילי הארץ והמעיין בספרות התלמודית ייווכח שבדרך כלל גודלו עצי פרי ללא השקאה. יש להניח שעצי פרי טופלו תמיד בצורה אינטנסיבית, אבל לא תמיד הייתה ההשקאה המלאכותית חלק מטיפול זה. נראה שה"כרם" הינו שם כללי, בעוד שה"פרדס" הינו כרם מושקה. לדוגמה: "אמר רבי חנינא דקיסרין מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות..." (שיר השירים רבה, א ג), ומקורות רבים נוספים. ההשקאה גוררת אחריה השקעות נוספות, וכך הפרדס הופך להיות שם נרדף לכרם המטופל בצורה אינטנסיבית מאוד. מקורותינו מדברים לעתים קרובות על ההשקעה העצומה אשר יש להשקיע בפרדס: "שלחיך פרדס רמונים – אמר רבי לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים" (שיר השירים רבה, ד כד; פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ב, עמ' 163 ומקבילות). בפרדס נבנה מגדל שתפקידו לשמור על התוצרת ולסייע בעיבודה 75 שמות רבה, ב ב; מדרש משלי, טז, ועוד. למגדל ולזיקה בינו לבין הפרדס ראו דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 82-78 . . הפרדס מופיע תמיד כדוגמה לשטח חקלאי יקר ועדין ביותר: "אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי..." (משנה, ערכין פ"ג מ"ב; ספרא, בחוקותי פרשה ב ה"ב, קיד ע"א). הכתוב משווה את הקרקע הירודה ביותר, גבעות חול ליד הנמל ("מחוז" פירושו נמל), לפרדסים, ושוב הפרדס הוא האדמה היקרה. במשלים רבים הפרדס מופיע כדוגמה למטע אשר מי שגורם לו נזק מכעיס את ה"מלך", שהוא בעל הפרדס 76 בראשית רבה, ט ט, עמ' 72 ; מד ד, עמ' 427 ; שמות רבה, ז ד; מדרש משלי, טז ה וכמותם רבים. . הקשר ההדוק בין ה"מלך" לפרדס מוכיח את רמתו הגבוהה של הפרדס. הפרדס והגינה 77 ראו הנספח למסכת שבת. הם, אפוא, שני שטחי העיבוד האינטנסיבי המובהקים ביותר, ואכן שני מונחים אלו רגילים להופיע אחד בצד רעהו (שיר השירים רבה, ד כד, ועוד). מאמתיי 78 ב- ל : "עד אימתי". הר"ש הכיר את הנוסח ואמר עליו "אי אפשר לקיים גירסה זו". נהנים ושורפים בתבן ובקש שלשביעית – תבן וקש הם מאכל בהמה, ועל כן אין להשתמש בהם לשימוש נחות יותר כהסקה. משתרד רביעה שנייה – בכך נגמרה עונת התבן וליקוטו מהשדות, ומותר להשתמש בשאריות לכל שימוש. עם רדת הגשמים התבן שבשדה מסריח ונעשה חסר תועלת: "מכיון שתסרח מה שבשדה הותר מה שבבית" (ירו', לט ע"א). שאלת ההסקה בצמחי שביעית נידונה לעיל (פ"ח מ"א ומי"א). ההלכה במשנתנו אינה מופיעה שם, ואף הדין המיוחד של ביעור שביעית אינו מופיע במשנה (ראו המשנה הבאה) 79 בתוספתא, פאה פ"ב הי"ט, מובא דיון אחר בשרפת קש בשדות. אלא ששם מדובר בנושא אחר, גזל העניים שאינם יכולים עוד ללקט בשדה, על כן המועדים הנקבעים שונים. . בירושלמי (לט ע"א) מובאת ברייתא חולקת של רבי אושעיה, ולדבריו אין לשרוף קש של שביעית אפילו לאחר שלוש שנים. מותר לעשות כן רק אם הסריח ונפסל לאכילה מעצמו. המושג "רביעה שנייה" זוכה במקורות להרחבה. בהקשר של דיני תענית חכמים מגדירים: "אי זו היא רביעה שנייה? משתגיע זמנה של רביעה, דברי רבי מאיר 80 במשנת נדרים פ"ח מ"ה אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. . וחכמים אומרים: משתרד רביעה שנייה. רבי יוסה אומר: כל התלוי ברביעה, משתגיע זמנה של רביעה, וכל שאין תלוי ברביעה, משתרד רביעה שניה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהן כדי רביעה שניה 81 דברי רבן שמעון בן גמליאל מופיעים גם בתוספתא, פ"ז הי"ח. . כמה גשמים יורדין ויהא בהן כדי רביעה, מלא כלי של שלשה טפחים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ראשונה טפח, שניה טפחיים, ורביעה שלשה טפחים" (תוס', תענית פ"א ה"ד; ירו', לט ע"א; נדרים פ"ט ה"ו, מא ע"א). לפנינו שלוש דעות בשאלה מהי רביעה ראשונה: (1) מועד הגשמים ממש, והוא משתנה משנה לשנה. (2) מועד שהגשמים רגילים לרדת בו, ובארץ ישראל מועד זה גמיש ביותר, אך קיימת קביעת זמן כללית. (3) רבי יוסי מציע נוסחת פשרה. החכמים בהמשך מציעים הגדרה כמותית למושג רביעה: לפי כמות גשמים, או לפי מספר ימי הגשם. מחלוקתם אינה קשורה למחלוקת הראשונה 82 רבן שמעון בן גמליאל (במשנת נדרים פ"ח מ"ה) או רבי מאיר (בתוספתא תענית) הם האומרים שרביעה שנייה היא מועד ירידת הגשמים, ולא ירידתם בפועל. על כן לשיטתם אין משמעות לכמות הגשמים. אלא שהגדרת רביעה חשובה לא רק לקביעת מועד "רביעה שנייה" אלא גם לשאלות אחרות. על כן ניסחנו שאלו שאלות נפרדות (מהי רביעה שנייה ומהי כמו הגשמים הקובעת רביעה), וראו עוד בבלי, תענית ו ע"א. . רשימת ההלכות שזמנן עד רביעה שנייה המובאת במשנה אינה שלמה. בתוספתא טהרות למדנו הלכה אחרת שגם בה הגדרת ה"גשמים" חשובה, והיא רביעה שנייה (תוס', טהרות פ"ז ה"ח, עמ' 668), ואולי גם הלכות אחרות כגון הקביעה שאין להלך בשבילי ה"רשות" לאחר הרביעה השנייה 83 שבילי הרשות הם שבילים ברשות היחיד שמותר להלך בהם. ראו ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א; בבלי, בבא קמא פא ע"א-ע"ב. . מצב זה אופייני לרשימות רבות במשנה שכולן בבחינת "תנא ושייר" 84 ראו למשל הסיכום שנציע בפירושנו לפרק ב במסכת ביכורים, ולהלן פ"י מ"י. , או "לית כללוי דרבי כללים" בלשון הירושלמי 85 ירו', יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א, וכן בהלכה הבאה. השוו ירו', חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; תרומות פ"א ה"ב, מ ע"ג, וראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 9:7
מודר הנאה. הוא אשר יתחייב עצמו בנדר שלא יקבל תועלת מחברו או מאנשי מדינה ועוד נבאר דיניהם במקומן: וענין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות ר"ל לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים כמו שנתבאר בסוף פאה וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 9:7
עניים נכנסין לפרדסיות. בשאר שני שבוע כדי ליטול לקט שכחה ופאה ובארץ ישראל לא קשי ליה דוושא כדאיתא במרובה (דף פא.) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה: מאימתי נהנין. כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרינן בירושלמי (הל' ה) תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית: משתרד רביעה שניה. ומפרש בירושלמי (שם) א"ר חנינא מכיון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית תני רבי אושעיא אפילו לאחר ג' שנים עד שיסרח וטעמא משום דכתיב לחיה בראוי לחיה וברייתא דרבי אושעיא פליגא אמתני' דשרי משתרד רביעה שניה אי נמי בסתם ארצות שממהר לירקב מליחלוח הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ"ק דתענית (ד' ו:) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור ואמרינן מה טעמא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבים מלחלוחית הגשמים וחייבים בביעור ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים וירושלמי תני א"ר אושעיא עד שיסריח משמע דפליג אמתני' דשריא משתרד רביעה שניה ושמא מתני' בשאר ארצות (ר):
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 9:7
ברע"ב ד"ה עד אימתי עניים נכנסין לפרדסאות כו' ליטול לקט כו' ובפי' הרמב"ם לאסוף הלקט והפרט כו'. מאי שייטא דלקט דפרדס (ועמש"כ בפ"ז דפאה מ"ב ומ"ו) וכן לשון הר"ש אינו מדויק בזה:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviis 9:7
המודר הנאה וכו' . מפורש תמצא במשנה ה' פ"ח דנדרים: [*עד אימתי עניים נכנסים כו' . ואין בעה"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]: בתבן וקש של שביעית . כתב הר"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א"כ אילו היה זה שבבית ג"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [*ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב"מ]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:7
עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 9:49-52
המודר הנאה מחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה כו' ע"ש. הנה במשנה ה' פ"ח דנדרים אי' עד הגשמים עד שיהיה הגשמים [באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפי' הר"ב] עד שתרד רביעה שניה ע"כ [ופי' על זה תמצא שם בתוי"ט ומ"ש שם בס"ד] וכן בפיסקא שבגמרא נדרים ס"ב עד הגשמים עד שיהיה הגשמים (אסור) עד שתרד רביעה שניה. אמנם בתענית ו' אהא דמקשה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי א"ר זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים [דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים. רש"י] עד שתרד רביעה שניה [בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכו'. רש"י] כתבתי בתכ"ש וצריך תיקון דהן במשנה דשביעי' וכן במשנה דנדרים לית' הכי ומלתא דאתיא לידן ויש תועלת גדול בזה אדרבה עוד בסוגיא דתענית שם רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' בזיתים משתרד רביעה שניה רב פפא אמר כדי להלך בשבילי הרשות דאמר מר מהלכין וכו' עד שתרד רביעה שניה ר"נ ב"י אמר לבער פירות שביעי' דתנן מאימתי נהנין וכו'. וכל כי האי מלתא בעי טעמא דרב פפא דמשני דאמר מר וכו' וליכא אלא מימרא בב"ק פ"א ולא משני מהמשנה דמייתי רב זביד דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' והיא משנה א' פ"ח דפיאה וכזה ג"כ איכא למידק על ר' זירא ור"נ ב"י דמייתי ממשנה ז' פ"ט דשביעית ולא גבו מן המוקדם בפיאה ופשיטא דבעי טעמא מלתא דר"נ ב"י דמייתי סיפא דמתני' דהכא מאימתי נהנין והניח רישא דמתני' דמייתי ר' זירא והנודר מן הגשמים וכו'. גם בין לר' זירא ובין לר"נ ב"י ופשיטא לר"פ למה לא אמרה ממשנה ו' בדתנן כמה עניינים דזמנן עד שתרד רביעה שניה כגון המגבב ביבש וכן בריש משנה ז' דמשכיר בית לחבירו וכו' ומצוה להשית לב על הפליאו' האלה. ולפום רהיטא אמרתי עפ"י דאיתמר במ"ק ה' רמז לציון קברות מן התורה מייתי ר"ש בן פזי מקרא דיחזקאל ר' אבהו מייתי קרא מן התורה ויקרא י"ג. אביי מייתי קרא ויקרא י"ט. ר' פפא מייתי קרא מישעי' נ"ו ואמר סלו סלו פנו דרך ר' חיננא מייתי [סיפא דקרא] הרימו מכשול מדרך עמי. ועי' עו"ש כמה אמוראי מהם מייתי מנביאים וכתובים ומהם מייתי מן התורה וז"ל תוס' שם ד"ה ר"פ אמר סלו סלו כל חד וחד נקט מה דהוה מסיק אדעתי' ולא פליגי אלא אורחא דמלתא דכל חד מסיק אדעתי' מאי דלא מסיק חברי' אדעתי' ע"כ. והשתא אם בפסוקי' אמרי' הכי דכל חד מסיק אדעתי' וכו' מכ"ש דנוכל לומר הכי במשנה דכל חד מסיק אדעתי' מה דלא אסיק חבריה אדעתיה ובזה מיושב קצת סוגי' דכתובות צ"ט. וכן במעילה י"א דדייק ששמעת מיניה מסיפא דמתני' ולא דייק מרישא עיין יסל"מ משנה ד' פ"ו דמעילה. אמנם דע דאין למדין מן הכללות רק במקום ההכרח גדול אמרינן הכי אבל היכא דאפשר לשנוי' משנינן וראיתי להתעורר הכ' במקומו' אשר ידעתי בהם לפי שעה דמייתי הש"ס ראיה מן המאוחר וגם היכא דאייתו מן הנביאים או מן הכתובים והוי מצי לאתויי מן התורה. וכבר כתבו תוס' בקדושין ל"ח ד"ה ובני ישראל אכלו דאע"ג דמפרש להדיא בנביאים ניחא לי לאתויי מן התורה ולכן בב"ק ע"ט דאיתמר גזלן היכי דמי אמר ר' אבהו כגון וכו' שנאמר ויגזול את החנית וכו' (שמואל ב כ״ג:כ״א) ר' יוחנן אמר כגון בעלי שכם שנאמר וכו' ויגזלו כל אשר יעבור עליהם (הדרך צ"ל) בדרך (שופטים ט׳:כ״ה) ופריך ור' אבהו מ"ט לא אמר מהאי ומשני א"ל כיון וכו'. ומדלא משני דכל חד מסיק אדעתי' וכו' ש"מ דהיכא דאפשר לשנויי בריוח משנינן. מיהא קצת איכא למדחי דגבי תלמיד במקום רבו ששמע מרבו מה דאמר ואפ"ה בחר לו דרך לעצמו א"ל הכי. ובזה אתי שפיר דר' אבהו הי' תלמידו דר' יוחנן. ולפיכך יתכן נמי מה דאיכא למידק אמאי לא פריך נמי התם בב"ק ור' יוחנן מ"ט לא אמר מהאי בלא"ה יש לומר דלר' יוחנן לא קשיא דלא אמר כר' אבהו משום דניחא לי' לאתוי' קרא דכתיב במוקדם אבל על ר' אבהו דעזב קרא דשופטים והביא קרא דשמואל פריך שפיר. ובנדה ט"ז אמר ר' יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא מאי קרא שנא' (איוב ג׳:ג׳) יאבד יום אולד וגו' והלילה אמר הורה גבר לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ריש לקיש אמר מהכא בוזה דרכיו יומת (משלי י"ט) ור"ל האי קרא דר' יוחנן מאי דריש בי' מיבעי לי לכדדריש ר"ח בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו' ור' יוחנן א"כ יכתוב קרא גבר הורה מאי אמר הורה גבר [מדסמיך הריון ללילה ש"מ למידרש הכי לילה ניתן להריון ולא יום מדאסמכי' קרא שמעינן לר' יוחנן ומגופי' דקרא שמעינן להא דר"ח ב"פ. רש"י] לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ור"י האי קרא דר"ל מאי דריש בי' מיבעי לי' וכו'. הנה ודאי קראי לא מייתר' דאיוב אמר על עצמו דרך קללה. ושלמה אמר זה דרך מוסר אכן גוף הענין דשאל ר"ל מ"ט לא אמר מקרא דר"י ואח"כ מהפך שאלתו ר"י מ"ט לא אמר כר"ל איכא למידק לפי מאי דקי"ל ב"ב י"ד סידרן של כתובים תהלים איוב משלי א"כ מאי מקשה הש"ס על ר"י דלא אמר כר"ל דודאי עדיפא לי' לאתוי' קרא המוקדם באיוב. וצריך אתה לדעת דבלא"ה כולה מוקשה דנקט הש"ס בלשונם האי קרא דר"י וכו' ור"י וכו' כאילו הי' ר"י בעצמו אמר הכי מקרא דלילה אמר הורה גבר והלא רב המנונא אמר הכי וא"כ נוכל לומר דר"י בעצמו סובר כמו שמפרש ר"ל מקרא דבוזה דרכיו וכבר כתבתי בתכ"ש גירסת הערוך כך הוא אסור לשמש מטתו ביום שנאמר ולילה אמר הורה גבר ר"ל אמר מהכא ובוזה דרכיו יומת והשתא ר"י בעצמו סיים שנאמר ולילה אמר הורה גבר. ופריך הש"ס על ר"ל משני טעמים חדא שהי' תלמידו וכבר שמע מרבו קרא דדריש מיני' ותו דלמה עזב קרא דמוקדם באיוב ודרש מקרא המאוחר במשלי. וגם על ר"י מקשה שפיר דלשיטתי' בב"ב ט"ו דא' ר"י איוב מעולי גולה הוי. ותוס' כתבו שם י"ד ד"ה בפרענותא וכו' וא"ת למ"ד מעולי גולה לכתוב לאיוב בסוף ותירצו דמש"ה כתבו בהדי תהלי' ומשלי לפי שהוא מענין א' וכו' ע"ש. וא"כ מדלא מייתי ר"י מקרא דמשלי אשר מחברו היה זמן רב ועצום קודם לאיוב שהי' מאוחר הרבה מעולי הגולה ע"כ דמבעי לי' לדרשא אחרינא ובזה יתבאר פרש"י ד"ה מאי הורה גבר מדסמיך וכו' והעתקתי' למעלה ולכאורה אין מובן מי הכריח לרש"י לכל זה אטו ר"ח ב"פ תנא הוא ונזכר במשנה או בברייתא ולא מצי לאפלוגי עליו ר"י. איברא מאור עינינו רש"י ז"ל האיר עין בזה לפי דאמר ר' יוחנן בסנהדרין צ"ו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם אר"י אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר הורה גבר. הרי להדיא דר"י ס"ל דלילה אמר הורה גבר קאי על המלאך ויתחייב מזה דס"ל כר"ח ב"פ והוכרח רש"י לפרש דר"י משמע תרתי מקרא זה וקצת יותר באריכות תמצא בהפלאה שבערכין עכ"פ יש מקום עיון בר"ה כ"ח מ"ט שביק מתני' ומותיב מבריי' וכו' ע"ש משמע דאיכא קפידא בזה כן כתבו תוס' בכמה דוכתא דלא שבקינן מתני' וכו' ובסוגי' דב"מ י' מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין. לכאורה בעי טעמא דלא מותיב פאה שהיא משנה מוקדמת אכן לפמ"ש תו' במ"ק הנ"ל ניחא מיהו בלאו הכי איכא למימר דר' יעקב ב"א לא רצה להקשות ממתני' דפאה דס"ל כתירוצו של ר"פ שם דבשדה דבעה"ב לא תקינו לי' ארבע אמות לפיכך פריך ממתני' דנזיקין דד' אמות קונות לו בכל מקום ומדקאמר בכ"מ משמע אפילו ברה"ר כמו דדייק הש"ס שם אפירוקא דרב ששת:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviis 9:7