Sheviis 9:8 — What to Do When Biur Comes
MishnayosZeraim › Sheviis › Perek 9 › Mishnah 8זְרָעִים ‹ שביעית ‹ פרק ט׳ ‹ משנה ח׳
What to Do When Biur Comes
שְׁעַת הַבִּעוּר
Mishnah שביעית ט׳:ח׳ · Sheviis 9:8
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר,
מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:
One who had Sheviis produce and the time of biur arrived -
he distributes food for three meals to each and every person.
And the poor may eat after biur, but not the wealthy; the words of Rabbi Yehuda.
Rabbi Yose says: both the poor and the wealthy may eat after biur:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
Go deeperOpen what helps. Nothing here is needed to learn the Mishnah.
Summary Chartwhat does this mean?
What to Do When Biur Comes▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What does one do with his Sheviis produce when the hour of biur arrives? | He distributes three meals' worth to each and every person — and the rest is put out again, hefker for anyone to take | — |
| Who eats after the biur? | Rabbi Yehuda: The poor — not the rich | — |
| Rabbi Yossi: Poor and rich alike | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (9)▾
והגיע שעת הבעור. זמן בעור הפרות לפי מקומן, כדתנן לעיל שלש ארצות לבעור. ובבריתא [פסחים נג.] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנכה, בתמרים עד הפורים, וכלן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם, שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו, אבל בידוע, הכל לפי מה שכלו: מחלקן מזון שלש סעדות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכניו ולקרוביו ומידעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל, מי שצריך לטל יטל: ועניים אוכלים אחר הבעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך: אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:
והגיע שעת הביעור – the time of removal of he produce/produce according to their place, as is taught in the Mishnah above (Tractate Sheviit, Chapter 9, Mishnah 2): “Three regions with respect [to the laws] of removal, and in the Baraita (Tractate Pesahim 53a), we taught, that one consumes grapes until Passover, olives until Shavuot and dried figs until Hanukkah, dates until Purim and all of them of the Eighth Year. And these periods with mere [produce], if it was used up for the beasts of the field or not, but if it is known, everything is according to what had been used up. מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד – from the men of the house, and afterwards, he distributes to his neighbors, to his relatives and to his acquaintances; and he removes and places it on the entrance of his house and states: “Our brethren of the House of Israel: He who needs to take should take.” ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים – as it is written (Exodus 23:11): “[but in the seventh you shall let it rest and lie fallow.] Let the needy among your people eat of it, and what they leave let the wild beasts eat.” אחד עניים ואחד עשירים – they call concerning him (Exodus 23:11): “Let the needy” and also your people. And the Halakha is according to Rabbi Yossi.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviis 9:8
Introduction Our mishnah deals with what one does with sabbatical year produce at the time of removal. If one had sabbatical produce [at home] and the time of removal had come, he may give out food for three meals to every one. The first thing that one may do with the sabbatical produce when it is time to remove it from one’s home is to give enough of it for three meals to any person he knows. Anything he can’t give away to people that he knows he must take out of his house and publicly declare, “My fellow Jews, anyone who needs to take should come and take.” Rabbi Judah says: the poor may eat from it even after the removal, but not the rich. According to Rabbi Judah, only poor people may come and take from this food. This is derived from Exodus 23:11, “Let the needy among your people eat of it.” Some interpret this to mean that the owner of the field who produced this food may not reclaim it for himself but all others may. But Rabbi Yose says: both the poor and the rich may eat after the removal. Rabbi Yose holds that not only the poor but also the rich may eat of this produce after the removal. According to this reading of Rabbi Yose’s words, the removal is somewhat of a formality, because after he removes it from his home and makes the declaration he may go back and reclaim it. The Rambam seems to have a different reading altogether. He holds that neither the poor nor the rich may eat of it. According to the Rambam removal means giving three meals worth of the food to any relatives, friends or acquaintances and then actually destroying whatever is left over.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviis 9:8
(טו) אחד עניים ואחד עשירים. פרוש עניים, כל שלקטו הפרות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים הינו בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם. כסף משנה בשם הרמב"ן. והא דאסור לאכל אחר הבעור הינו כשמחזיק בהם כשלו, אבל אחר שהפקירם והוציאם מרשותו אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו, אוכל והולך עד שיכלו. ירושלמי:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:8
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. מפרש הר"ש שירילי"ו ז"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע"כ: ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב"ד והרמב"ן ז"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש"ש ולדעת ר"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב"ן ז"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש"י ז"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע"כ בקיצור מופלג:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviis 9:8
המשניות הקודמות עסקו בדין ביעור שביעית ובמשניות ב-ז נדונה השאלה מהו מועד הביעור. מעתה המשנה באה לברר מהו דין ביעור. עריכה בת זמננו מחייבת שמשנה מעין זו תופיע בתחילת הפרק, אך לא כן הוא סגנון עריכת המשנה. העיקרון הוא שפרות שביעית הם הפקר, ומותר לכול להשתמש בהם באופן חופשי עד שכלה המין מהשדה. הביעור המתואר להלן מתחיל לאחר מועד זה. מי שהיו לו פירות שביעית – פרות היתר שנלקטו מההפקר, והגיעה שעת הביעור – מעתה יתואר נוהל ביעור פרות השביעית: מחלקין מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד – את העודף יש לחלק, ואסור לאגור אותו. מכיוון שאסור לאגור אותו יש לחלקו למנות של צריכה יומית, וכל אחד רשאי לקבל כמות המספיקה לצריכה של יום אחד בלבד. עם זאת לא נאמר שכל אדם רשאי לקבל רק מנה אחת. יתר על כן, ניתן לתאר שפלוני יאסוף לעצמו מנות רבות של יום אחד, שהרי בכל האזור מחלקים את העודפים באותו מועד וניתן לעבור מבית לבית ולאסוף מנות כאלה. החובה לשמור על ההלכה שאין לאגור כמות גדולה יותר מוטלת על בעל הבית. כך ברוב עדי הנוסח הגורסים "מחלק" או מחלקן" 86 א , ב , ג 4 , ז , ל , מ , ן , ס , פ , ת 3. . אבל בכתב יד קופמן ו- כ (כתב יד רמב"ם) "מחלקין", ומשמע שבית הדין עושה זאת במאורגן. בתוספתא מובא הדין שבמשנה בסוף דין אחר של חלוקת "אוצר בית דין". אוצר בית דין הוא המונח בן זמננו להסדר שבתוספתא (פ"ח ה"א) של חלוקה מאורגנת של פרות שביעית על ידי בית הדין. כל תושבי העיר מביאים את כל תוצרתם לבית הדין, ובית הדין מחלק. בתוספתא המחלק הוא אוצר בית דין. ההלכה בדבר הביעור היא הלכה ב שם, וניתן לפרש שהתוספתא רואה את ההסדר כמכוון לבית הדין בלבד. אבל ההמשך שם הוא "מחלק מהן לשכניו" וכו' (ה"ב), ומשמע שהכוונה לאדם פרטי ולא לחלוקה ציבורית. המונח "שלוש סעודות" קשה במקצת. בדרך כלל מנה יומית היא שתי סעודות ומנת השבת שלוש סעודות (כולל סעודת ליל שבת השייכת בעצם ליום שישי). ייתכן שהמשנה מרמזת לכך שהחלוקה נעשתה בערב שבת, ולא ביום חול רגיל. כן שנינו: "אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות. במי דברים אמורים? בדבר המתקיים, אבל דבר שאין מתקיים אפילו מאה סעודות מותר" (תוס', שביעית פ"ו ה"כ; בבלי, סוכה לט ע"א). גם כאן שלוש סעודות, אבל במקבילה בירושלמי "שתי סעודות" (ירו', סוכה פ"ג הי"א, נד ע"א). והעניים אוכלים אחר הביעור אבל לא העשירים דברי רבי יודה – את המנות מותר לחלק לעניים בלבד. רבי יוסה 87 בירו', פ"ה ה"ג, לה ע"ד בכתב יד ליידן "שמעון". אבל אולי התלמוד מפנה לדברי רבי שמעון בתוספתא להלן. אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור – את המנות כל אחד רשאי לאכול. מהדברים משמע שגם בעל הבית עצמו רשאי להשתתף בחלוקה. המחלוקת היא האם פרות הביעור שייכים לכל הציבור (כולל בעל הבית) או רק לעניים, כפי שיתברר להלן. הדין שבמשנה מופיע בתוספתא בצורה אחרת: "מי שיש לו פירות לחלק, מחלקן לעניים. מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על [פתח] ביתו ואומר: אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו" (תוס', פ"ח ה"ב). אם כן בתוספתא חידושים מספר: 1. חלוקת הפרות הרגילה היא לעניים בלבד. דומה שכאן ההלכה היא בהמשך להלכה הקודמת בתוספתא, והיא מכוונת להסדר של אוצר בית דין. שם המחלק מחלק לעניים בלבד. 2. בביעור מחלקים מהמזון לקרובים ולידידים, לאחר מכן מסתפקים בהצהרה חגיגית של הפקרת הפרות, ובפועל מותר לקחת אותם חזרה הביתה, ובכך לאגור אותם ללא הפרעה. בירושלמי שנביא להלן מעשה בבני קפדוקיה, ומשתמע ממנו שהצהרת ההפקר צריכה להיעשות בציבור (לפחות שלושה אנשים), אך אחריה ניתן לאסוף את הפרי ולאגרו. יש בכך מעין הפקרה מחודשת של הפרות, כמו בתחילת השנה לפני הקטיף. גם מהמשנה וגם מהתוספתא משתמעת אחריותו של הבעל. בתוספתא הפרות שלו והוא רשאי לחלקם לאחרים (אך לא לעצמו), ובמשנה הוא חייב לחלקם לפי ההלכה, אך לא לעצמו ולא לידידיו. ייתכן שהדין של התוספתא הוא הנרמז בדברי רבי יוסי במשנתנו "אחד עניים ואחד עשירים", כלומר שמחלקן לעניים ולעשירים כאחד, אך הנוסח בתוספתא מיקל בהרבה. הפנייה "אחינו בית ישראל" אופיינית להצהרות ציבוריות. משתמשים בה בפתיחה להספד על חשובים (מסכת שמחות [ציטוטים מאבל רבתי] פ"ג ה"ג, עמ' 236 ; בבלי, מועד קטן כא ע"ב) ובפניות חגיגיות לציבור 88 בבלי, מועד קטן כג ע"א; ספרי במדבר, קסט, עמ' 222 ומקבילתה בבבלי, כתובות כח ע"ב. . המעמד הוא אפוא פומבי וטקסי, אך משמעותו המעשית מחייבת פחות מכפי שהיא במשנה. בספרא, במכילתא ובירושלמי מובאות דרשות המנמקות את הדין העקרוני שבמשנה 89 ספרא, בהר פרק א ה"ו, קו ע"ג; מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים כ, עמ' 330 ; ירו', לט ע"א. , אך אי אפשר ללמוד מהמשנה כיצד נהגו למעשה, שכן יש בה מחלוקת. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי מובאת דרשה אחרת ובה המינוח "רובה לעניים" (שמות כג י, עמ' 216). זו עמדת ביניים בין שתי הדעות שבמשנה. בירושלמי מובאים עוד דברי רבי שמעון: "עשירין אוכלין מן האוצר אחר הביעור" (לט ע"א). קשה לפרש שלדעתו רק עשירים אוכלים ולא עניים. אין זאת אלא שלדעתו גם עשירים אוכלים, כרבי יוסי, ואולי זה ניסוח אחר לדברי רבי יוסי. ייתכן גם שכוונתו לאותו רעיון של המכילתא "רובה לעניים", שכן הוא דורש "ואכלו אביוני עמך עד יתרם": אביוני עמך, ולאחר מכן כולם. זכות קדימה לעניים, אך לא בלעדיות. בפועל זכות קדימה זו היא הצהרה עקרונית. בעל הבית רשאי ויכול לעקפה, ואין בכך עברה, אבל המגמה היא שהפרות יחולקו לעניים. הירושלמי (פ"ה ה"ג, לה ע"ד) מקשר את המחלוקת שבמשנתנו למחלוקת האם לוף שעליו שימשו מזון בשביעית שייך לעניים, או שלבעל הבית זכות בהם כמו לכל אחד מהציבור (פ"ה מ"ג). כך נוצרת ההשוואה: "עניים" הם הציבור, ו"עשירים" הם בעל הבית. מבחינה משפטית ניתן לערער על הזיהוי. ראשית, במשנה שם (פ"ה מ"ג) אין מדובר בפרות לאחר ביעור מעשרות אלא בפרות שמיטה סתם. זאת ועוד, לעתים בעל הבית עצמו עני, אבל התלמוד משקף את המצב הרגיל. כבר עמדנו על כך שבלשון חכמים "עני" הוא אדם בישראל סתם, ונראה שזו גם כוונת משנתנו 90 ראו משנה, פסחים פ"י מ"א; פאה פ"ח מ"ה; כתובות פ"ה מ"ח ומקבילותיה, כפי שנפרשה עת יזכנו החונן לאדם דעת. . בתוספתא העוסקת בהסדרי "אוצר בית דין" מובא דיון נוסף בדיני ביעור: "הגיע שעת הביעור עניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. רבי שמעון אומר: עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור" (תוס', פ"ז ה"א). אם כן מדובר רק בחלוקה של השאריות של פרות אוצר בית דין, ומן הסתם זו כמות קטנה. רבי יהודה מהלך בשיטת בית שמאי ורבי טרפון רבו, שהסתייגו מעצם ההסדר 91 ראו פירושנו לפ"ד מ"ב. במשנה הבאה נראה שגם רבי אליעזר מתנגד להסדר, וגם הוא רבו של רבי יהודה. , על כן לבעלי הקרקעות העשירים אין כלל זכות בשאריות. רבי יוסי מאפשר חלוקה לכול, ורבי שמעון סבור שהפרות שייכים לבעליהם המקוריים. הם ויתרו על זכותם לטובת ההסדר העירוני, ועתה השאריות שלהם. דומה שאין להסביר את המשנה לפי התוספתא. התוספתא מציעה הסדר אחר לביעור מעשרות, ואת ההסדר של המשנה היא מועידה רק לפרות אוצר בית דין. כמו כן, דברי רבי שמעון נאמרו רק בתוספתא, ואין הכרח להעבירם למשנתנו. גם הירושלמי המצטט אותם אינו אומר שהם מוסבים על משנתנו, אלא מביאם כמות שהם בלבד. הסברנו את משנתנו ללא קשר להסדר של אוצר בית דין. עם זאת, בתוספתא אין הדבר כן. ההסדר של אוצר בית דין מוצג שם תחילה, לאחר מכן מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי (ורבי שמעון), ולאחר מכן ההסדר של ההפקרה. על כן נראה שלפחות לפי התוספתא החלוקה של מזון שלוש סעודות והמחלוקת האם עשירים זכאים בפרות אלו היא רק על השאריות של אוצר בית דין, ואילו פרות פרטיים יש להפקיר בצורה סמלית. כך נוצר מצב שהמשנה והתוספתא אינן חולקות, ואף אינן מציגות שלבים שונים בהיסטוריה של ההלכה אלא עוסקות במקרים שונים. ברם מהירושלמי ברור שההסדר האמור בתוספתא הובן כדרך המלך של הביעור. התוספתא משקפת אפוא את שני השלבים: בתחילה היא מציגה את הביעור של פרות אוצר בית דין ולאחר מכן את הביעור הרגיל. כאשר נהג אוצר בית דין הייתה דרך הביעור שבתוספתא הדרך הרגילה. לאחר שאוצר בית דין בוטל 92 כפי שראינו בפירושנו לפ"ד מ"ב, אוצר בית דין בוטל או ננטש לאחר דור יבנה. שינו את דרך הביעור, אבל המשנה מציגה את דרך הביעור המקורית, שהיא הדרך הקדומה, כאילו ממשיכה לחלוק גם בהמשך הזמנים. מכל מקום המשנה מציגה את התביעה ההלכתית הטהורה, והתוספתא והירושלמי (להלן) את המשך ההיסטוריה של ההלכה שהיו בה ויתורים גדולים בגלל צוק העתים. בית שמאי הם הקובעים שהפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, ולכאורה גם כאן הם יגידו שההפקר הוא לכול, כולל הבעלים (משנה, פאה פ"ו מ"א), ובתי הלל אומרים שההפקר יכול להיות מכוון לעניים בלבד. לכאורה רבי יהודה הוא כבית הלל, שהרי הוא מאפשר הפקר מוגבל שלעשיר אין בו חלק. ברם הדמיון בין המשניות איננו מלא. אצלנו אין זו בעיה של עשיר ועני. הציבור אינו בהכרח עני, ובעל הבית אינו עשיר. יתר על כן, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא על משמעות ההפקרה, ואילו כאן המגבלה נובעת מדין תורה. הבעל אינו יכול להפקיר רק לעניים, אך התורה יכולה לעשות כן. חלק מהפרשנים פירשו את משנתנו כעוסקת בביעור לאחר אוצר בית דין, ואז לכאורה רבי יהודה קרוב לבית שמאי (כך הרמב"ם מפרש בפירושו למשנה). לדעתנו אם אכן משנתנו מדברת על ביעור לאחר אוצר בית דין, הרי שרבי יהודה מקבל את ההסדר על אף שהוא תלמידו של רבי אליעזר השמותי. כפי שכבר ראינו, משניות אחרות פוסקות שאוספי שביעית פסולים לעדות (ראו פירושנו לעיל, פ"ח מ"ג), ובדור אושא התירו לאסוף פרות שביעית ואסרו רק את מכירתם, כל זאת בגלל הקושי הכלכלי וגזרות המסים של השלטונות. איסוף פרות שביעית הוא רק לאחר זמן הביעור, שהרי עד הביעור אדם רשאי לאסוף פרות כרצונו. ההקלות הרבות בביעור פרות שביעית הן חלק מאותה מגמה. חכמים מבינים שצריך להקל ולאפשר אגירת פרות, על כן הם מאפשרים נוהג של הפקרה סמלית בלבד. הווה אומר שהמשנה מייצגת את הנוהג הקדום ששרר בדור יבנה. באותו דור היה קיים גם הסדר אוצר בית דין, וההפקר היה שלם (כדברי התוספתא). בדור אושא בוטל הסדר אוצר בית דין מסיבות אחרות, והונהגו הקלות בשיטת ההפקר. מצב זה מוצג בתוספתא ובירושלמי. בירושלמי להלכה ה (לט ע"א) מובאת סדרת הלכות מקילות: 1. "חזקיה אמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא. 2. אתא עובדא קומי רבי יסא והורי כחזקיה. אמר לא דאנא סבר כוותיה אלא מן מה דאנן חמיין רבנין עבדין עובדא כוותיה. 3. רבי יצחק בר רדיפה הוה ליה עובדא, אתא שאל לרבי ירמיה. אמר ליה מה אריוותא קמיך ואת שאל לתעלייא?! אתא שאל לרבי יאשיה אמר ליה: חמי לך תלתא רחמין ואבקרה קומיהון. 4. קפודקאי דציפורין שאלון לרבי אימי בגין דלית לאילין עמא רחם, ולא שאל שלם. איך צורכה מיעבד? אמר לון כד תחמון רגלא צלילא 93 לפירוש המילה והקטע כולו ראו להלן. ייתכן שיש לגרוס "דלילה", כמו שנציע להלן. תהוון מפקין לה לשוקא, ומבקרין ליה, והזרין וזכיין בה. 5. רבי חגיי מפלג לה צלוחיין צלוחיין. 6. רבי אליעזר מפלג ליה צלוחיין צלוחיין 7. רבי חזקיה סלק גבי רבי ירמיה אמר ליה זכיתי בהן אוצרה אמר ליה צור לי אילין פריטייא גביך, אמר ליה הרי מקומן מושכר לי. אמר ליה לא כן אפקתך, חזר וזכיתה בה". שבעה מעשים לפנינו. כולם מבשרים שינוי משמעותי בדיני ביעור למעשה ברוח התוספתא, ונבארם. 1. חזקיה אמר שתחילת הפקרתו של האוצר היא כהפקרת כולו. למעשה הבעל נדרש רק להפקרה חלקית ומזערית למדי. 2. בא מעשה לפני רבי יסא והורה כחזקיה (דין מס' 1). אמר: לא שאני סובר כמותו, אלא משאנו רואים חכמים עושים כמוהו. יש בדברים מעט אי נחת. ההלכה לא הייתה צריכה להיות כמו חזקיה, אך בפועל כך חכמים נוהגים, ועל אחת כמה וכמה פשוטי העם. 3. רבי יצחק בר רדיפה שאל את רבי ירמיה. רבי ירמיה אינו עונה וטוען: "יש אריות לפניך, ואתה שואל שועלים (אותי)?!". רבי יצחק שאל עתה את רבי יאשיה, והוא מורה לו להפקיר בפני שלושה קרובים. כלומר ההפקר חייב להיות במעמד שלושה, אבל הוא יכול להיות גם תאורטי בלבד. צריך לבצע מעמד של הפקר, אך ניתן לזכות בפרות מחדש. זאת ועוד, את המעמד מותר לתכנן כך שהפרות יישמרו ברשותו של בעל הפרות. 4. הקפודקאים של ציפורי (אלו עולים מקפדוקיה, שהיו כנראה מבודדים ביותר. הם בני משפחה אחת ולכן אין הם יכולים להפקיר זה בפני זה.) שאלו את רבי אמי והורה להם: כאשר תראו שהרגל בשוק דלילה (שיש בו עוברי אורח מועטים בלבד) תפקירו ותזכו חזרה. אם כן אין ההכרזה צריכה להיות בפני שלושה דווקא, אך היא צריכה להיעשות במעמד חגיגי וציבורי, בפומבי ובשוק. אבל אם כמות עוברי האורח מועטת – אין זה פוגע במעמד. 5. רבי חגיי היה מחלק (יין) לכלים קטנים כמו במשנה ללא הקלות. 6. רבי אלעזר היה מחלק (יין) באותו אופן. 7. רבי חזקיה עלה לרבי ירמיה ואמר לו זכית באוצר (רבי חזקיה, שהיה אמיד, מעניק את האוצר לרבי ירמיה, שהיה אמיד פחות). אמר לו רבי ירמיה: קבל פרוטות אלו אצלך. אמר לו רבי חזקיה לרבי ירמיה: הרי מקומם של הפרות מושכר לך. אמר לו רבי ירמיה: הרי כבר הפקרת אותם, חזור וזכה בהם. רבי חזקיה רוצה להעניק את הפרות לרבי ירמיה, ורבי ירמיה מסרב לקבלם. הוא מוכן לקנותם ממנו, ולכך רבי חזקיה מתנגד. אז רבי חזקיה מנסה להעניק לו אותם על ידי כך שישכיר לרבי ירמיה את מקומם. על כך רבי ירמיה טוען שהפרות כבר הופקרו, ורבי חזקיה יכול לזכות בהם. לא ברור האם אכן רבי ירמיה מתנגד לקבל את הפרות או שהוא רוצה לאפשר לרבי חזקיה לזכות בהם מחדש. אם כן יש הנוהגים כמו במשנה, אבל רוב החכמים הופכים את הביעור לסמלי בלבד. לפנינו אפוא פרק מעניין בהשתלשלות ההלכה. המשנה מציעה מבנה עקרוני, יש הדורשים שהפרות יגיעו רק לעניים, יש המסתפקים ב"רובה לעניים" ויש המאפשרים חלוקתם לכל דורש. בתוספתא יש צמצום מעשי של ההלכה, ומגמה זו מתרחבת בירושלמי. המשנה מציגה את העיקרון הנאצל והתוספתא את המעשה, והתלמוד מרחיב את התהליך שהעיקרון הנעלה מתכרסם בו. בספרות הפוסקים יש דיונים נרחבים על משמעותם של דיני הביעור. רש"י, רמב"ם (משנה תורה הלכות שמיטה ויובל פ"ו ה"ז; פ"ז ה"א) וראשונים אחרים הבינו את הביעור כפשוטו: אחרי החלוקה של הפרות, כמתואר במשנה, יש לבער את העודפים, כלומר להשמידם 94 רש"י לפסחים נב ע"א; רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ז ה"ג ועוד. פליקס, שביעית, עמ' 235 סוקר את הדעות השונות. . ברור שראשונים אלו ואחרים המהלכים בדרכם הסלולה מאמצים את המשנה כמות שהיא, ומהלכים אחר משמעותו הפשוטה של המונח "ביעור". הר"ש וראשונים אחרים, שהיו מודעים לתוספתא, פסקו שלאחר החלוקה הבעל רשאי לזכות בשארית הפרות, אף אם יהפוך בכך למעשה לאוסף פרות שביעית. הראב"ד, שהיה מודע לסתירה הפנימית בדבר דרכי הביעור השונות, הציע חידוש מפליג שהיו שני סוגי ביעור: האחד כר"ש, בעת שכלו הפרות בעיר וכפי שפירשנו, והשני כרמב"ם שלאחר שכלו כל הפרות גם בשדה יש לבער את הפרות (הגהות הראב"ד למשנה תורה שם). לחלוקה זו לשני ביעורים אין רמז ואין הצדקה במקורות. זו הצעה חריפה שנועדה לפשר בין דברי הרמב"ם לבין התוספתא והירושלמי. אבל ברור שהרמב"ם ואחרים לא הכירו בתוספתא ובירושלמי כמקור מחייב, מכל מקום הם מיעטו לעסוק בהם ולעתים אף לא הכירו אותם. מכל מקום אין מקור להיתר להשמיד פרות שביעית, ועד עתה נפסק תמיד שיש לאכול אותם בצורתם הרגילה. בסוף משנה ז נאמר שתבן ושביעית שהגיעה שעת ביעורם "נהנים ושורפים", מכאן שלאחר הביעור מותר להשתמש בפרות שביעית לשימוש ירוד יותר מהרגיל, וזה חידוש חשוב כשלעצמו. אך גם שם אין מדובר בהשמדה, אלא בהנאה משרפה (הסקה).
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviis 9:8
כל הענין הזה מבואר והלכה כרבי יוסי:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviis 9:8
שעת הביעור. כל אחת ואחת בזמנו כההיא דתנן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג.) אוכלין בענבים עד הפסח כו' וכל הזמנים בשנה שמינית דאי בשביעית מי איכא גרוגרות אלא מששית ותשרי הוי זמן הבציר כדמוכח באיזהו נשך (דף עג:) דיהיב זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת והכא קתני בענבים עד הפסח אלא כל הני זמני בשנה שמינית דפירות שביעית מצויין במוצאי שביעות לחיה עד אותם הזמנים ושאר פירות זמנן לפי מקומן כדאמר ג' ארצות לביעור וג' בכל אחת וזמנים הללו בסתמא אבל בידוע [הכל] לפי מה שכלו: מחלקן ב' וג' לכל אחד ואחד מאנשי ביתו ואח"כ יבער כדתניא בתוספתא (פ"ח) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו ואמרינן לעיל בירושל' (הל' ד) יצחק בר רדיפא אתא ושאל לר' יאשיה אמר ליה חמי לך תלתא רחמין ואפקר קדמיהון קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון דלית לאילן עמא רחם ולא שאל שלם היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלא צללא תיהוין מפקין לה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרים וזוכין בהן פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם ולכך הורה רבי יאשיה לר' יצחק שיראה ג' אוהביו ויפקיר בפניהם ולא בפני כל אדם קפודקאי פי' בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה רבי אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו וכל הני סברי כרבי יוסי דנמוקו עמו ושרי אף לעשירים אבל לר' יהודה אסור משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ולא עמך כדמפרש בירושלמי וטעמא דר' יוסי ואכלו אביוני עמך וגם עמך תני ר' שמעון אף לעשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מה טעם ואכלו אביוני עמך ויתרם והוא [אוצר] שבעיר דתוספתא דתני בתוספתא (שם) בראשונה היו שלוחי בית דין חוזרים על פתחי עיירות כל מי שהוא מביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותן דבילה וכונסין אותה לחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנים אותם בבית הבד וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר"ש אומר עשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviis 9:8
רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור . כך היא גרסת הר"ב והר"ש והתוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב) וכן הגירסא בת"כ פרשת בהר. וכתבו התוספות דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירם והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן מוכח בירושלמי הביאו הר"ש וכבר כתבתי כן במשנה ב בשם הרמב"ן וע"ש. וכתב עוד הכסף משנה בריש פרק ז' בשם הרמב"ן פי' עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם ע"כ. וגירסת הרמב"ם בדרבי יוסי דהכא אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכ"כ בכסף משנה בריש פרק ז'. והיינו דפסק כרבי יוסי אף על גב דבמשנה ב מפרש דביעור שישרף או ישליך לים המלח:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviis 9:8
והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviis 9:53-56