במשנה הקודמת ובמשנתנו רבו חילופי הנוסח. סדר התארים שונה בעדי הנוסח, ולעתים אף התארים עצמם. בתוספתא יש רשימה דומה שהשינויים בינה לבין המשנה רבים, ולא נעסוק בהם. כל המשנה עד "חסידים" חסרה ב ג3 , ג21 . משמת רבן יוחנן בן זכיי בטל זיו החכמה 180 דברי המשנה מכאן ועד דברי רבי מאיר מופיעים בדפוסים בסוף המשנה. הטקסט של כתב יד קופמן מוצג, כלומר סדר הצגת המימרות שונה בדפוסים מזה שבכתב היד. – רבן יוחנן בן זכאי היה חכם חשוב שלשמו קשורה ההתאוששות שלאחר החורבן, וכינון המרכז ביבנה. עם זאת, אין במקורות ביטוי לכך שהיה דווקא חכם. המונח "זיו חכמה" גם הוא עמום, וספק אם מכוון לתכונה ספציפית. משמת רבן גמלאל הזקן 181 "זקן" חסר בג45. בטל כבוד התורה – רבן גמליאל הזקן הוא החכם בשם זה שפעל בשלהי ימי הבית השני (ערלה פ"ב מ"ב; ראש השנה פ"ב מ"ד). נכדו, רבן גמליאל דיבנה, מספר על אורחותיו (משנה, יבמות פט"ז מ"ז). "כבוד תורה" גם הוא מושג כללי שלעתים מתייחס לספר התורה, אבל בדרך כלל לכבוד הנרכש בעקבות לימוד תורה. ומתה טהרה ופרישות – "טהרה" באופן מילולי היא השמירה על דיני טהרה, ולעתים היא הופכת למושג כללי יותר. ברם, דומה שבתקופת התנאים היא מונח ייחודי לדיני טומאה וטהרה. "פרישות" אף היא מונח לצדיקות מיוחדת, כפי שראינו לעיל (פ"ג מ"ד). הקשר בין טהרה ופרישות נזכר גם במשנת טהרות (פ"ד מי"ב) ולהלן במשנה ט"ו. כאמור, רבן גמליאל הזקן מתואר כמי שהקפיד על טהרת חולין כל ימיו (תוספתא, חגיגה פ"ג ה"ג). משמת ישמעאל בן פיאבי 182 "בן פיאבי" חסר במ. בטל זיו הכהונה – כך ברוב עדי הנוסח, 183 א, ב, ג11, ג45, ז, כ, ל, נ, ן, ע, פ1, ר, ת וכן במאירי ובמלאכת שלמה. בא "ביטל" במקום "בטל", והדבר נראה כשיבוש. אך בדפוס "רבי ישמעאל". הכינוי "רבי" הוא שיבוש ברור, שכן כפי שנראה להלן המדובר בכוהן גדול מימי הבית שאז טרם כונן התואר "רבי". ישמעאל בן פיאבי הוא שמם של שני כוהנים גדולים, הראשון שימש בכהונה בשנים 15-16 לפני הספירה, בימי ולריוס גרטוס (קדמ', יח 34, כ 179, 194), והשני שימש בכהונה בשנים 61-59, בימי הקיסר קלאודיוס. 184 קדמ', כ 181-179; 194. שליט, קדמוניות היהודים, עמ' עו. הוא עמד בראש המשלחת שנשלחה לקיסר כדי להגן על החלטתם של אנשי ירושלים להגביה את אחת מצלעות החומה של הר הבית כדי לחסום את מראה המקדש מארמונו של אגריפס. השליחות הצליחה, אך ישמעאל זה עוכב ברומי כבן ערובה (קד', כ 196). עוד מספר יוספוס על שלושה מבני ישמעאל שערקו מירושלים, ומתאר את ישמעאל כמי שהוצא להורג בקיריני. 185 מלח', ו 114. נראה שישמעאל הוא שהותז ראשו, ולא אחד הבנים. אפשר, אפוא, להניח שישמעאל התגורר בגלותו בקיריני שבצפון אפריקה, ואולי נהרג במהומה שחוללו יהודי העיר אחרי החורבן. 186 מלח', ז 446-436. עד כאן אין בתיאורים כדי להצדיק את השבחים הרמוזים במשנה. במסורת חז"ל נזכר בית פיאבי לגנאי. במקורות חז"ל נזכר ישמעאל בן פיאבי יותר מכל כוהן גדול אחר. מסורת חז"ל מונה סדרת כוהנים גדולים: "ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום – מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו" (בבלי, יומא ט ע"א). המסורת אינה משמרת את כל הפרטים. הרקע הראלי לה הוא שמימי הורדוס הוחלפו הכוהנים ברוטציה לעתים קרובות, ואף נכון שמבחינת הפרושים (חז"ל) הם היו באופן כללי בבחינת "רשעים". 187 לעתים רחוקות יש דברי שבח נקודתיים לכוהן גדול זה או אחר, על מעשיו. אבל "הכהן הגדול" הסטראוטיפי הוא צדוקי ואיננו ראוי למשרתו, וודאי שאינו נחשב לתלמיד חכם (ראו פירושנו ליומא פ"א מ"א, וראו להלן הדיון בישמעאל בן פיאבי). הגדרה זו אינה "אובייקטיבית" אלא משקפת את תפיסתם והערכתם של חכמים. חלק גדול מהכוהנים היו צדוקים, ומסורת חז"ל משמרת ביקורת נוקבת עליהם, בצד נוסטלגיה למקדש ולפארו, וממילא גם לקשורים בו. 188 ראו, למשל, פירושנו ליומא פ"א מ"ה, וכפי שעולה ממסורות נוספות, כולל אלו שיידונו בקצרה להלן. מכסת השנים המיוחסת לשמעון ויוחנן כוהן גדול מוגזמת, וכך אף תקופת כהונתם של ישמעאל ואלעזר בן חרסום. אלעזר זה כלל איננו נזכר אצל יוספוס ככוהן גדול, וכל שידוע עליו הוא דברי אגדה מוגזמים במסורת חז"ל. 189 תוספתא, יומא פ"א הכ"ב; ירושלמי, תענית פ"ד ה"ה, סט ע"א; בבלי, נז ע"א. הוא מתואר כעשיר מופלג, ובתוספתא זוכה להערכה על כך, אך גם לביקורת. אולי אלעזר בן חרסום איננו שמו המקורי, והכוונה לכוהן אחר, עשיר. 190 במסורת חז"ל מפורסם כוהן נוסף והוא יהושע בן גמלא הנזכר לשבח, ואולי שני אישים אלו זהים? מכל מקום, אלעזר בן חרסום הוא מהאישים הבודדים מימי בית שני הנזכרים בספרות חז"ל שאנו יכולים לומר שלא היו קיימים במציאות. רוב האישים נזכרים גם במקורות מקבילים (כגון ניקנור עושה הדלתות, אריסטון מאמפיאה, יהושע בן גמלא, ישמעאל בן פיאבי, נקדימון בן גוריון ואחרים) או שהם אישים שוליים שהעדרם מהמקורות המקבילים סביר ומובן. ישמעאל בן פיאבי לא כיהן תקופה ארוכה, אך חשוב להבין מדוע זכה שמו להיזכר במסורת המאוחרת. ישמעאל בן פיאבי נזכר בעוד שני הקשרים עיקריים. מסופר שאמו התקינה לו בגדי כהונה יקרים. לפי ההלכה הפרושית בגדי הכוהן הגדול ימומנו מקופת הציבור, 191 תוספתא, יומא פ"א הכ"א; ירושלמי, מ ע"ד; בבלי, לה ע"ב, וראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ו. ומי שאמו התקינה לו בגדים פרטיים עליו למסרם לציבור. מהתוספתא אפשר להבין שישמעאל בן פיאבי נהג כהלכה, אך הדבר לא נאמר במפורש. האזכור השני קשור להתקנת אפר פרה אדומה. לפי מסורת חז"ל, כל ימי בית שני נשחטו רק שבע פרות כאלו: "ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי (פיאני) עשו אחת אחת" (משנה, פרה פ"ג מ"ה). ישמעאל זה הוא, אפוא, ששרף את הפרה האדומה האחרונה. מסורת חז"ל שימרה מסורות בעיקר בסוף ימי הבית השני, על כן סביר שהכוונה לישמעאל בן פיאבי השני. מסורות חז"ל שימרו ויכוחים גלויים עם ישמעאל בן פיאבי על שרפת הפרה האדומה, כן יש לייחס לו את הוויכוחים בין רבן יוחנן בן זכאי וכוהן גדול צדוקי אחד ששרף פרה אדומה. בתוספתא יש עדות למחלוקת עם הצדוקים על טהרתו של השורף את הפרה אדומה. הפרושים תבעו שהכוהן השורף את אפר הפרה יכול להיות טמא טומאת טבול יום, לטבול ולשרוף מיד את הפרה, כדין כל טהרת חולין, והצדוקים תבעו שיהא טהור "הערב שמש", כלומר שיטבול ולמחרתו יהא טהור ויוכל לבצע את שרפת הפרה. ייתכן, אפוא, שהתיאור במסכת פרה (פ"ג מ"א) של הפרשת הכוהן שבעה ימים לפני השרפה משקף את החמרות הצדוקים שמעט מהן התקבלו על ידי חכמים או חדרו להלכה. מכל מקום היה זה מאבק כיתתי, והמתח ההדדי ברור, 192 רגב, הצדוקים, עמ' 181-172. לפי עמדת הפרושים אין איסור שהכוהן יהיה טהור "מעורב שמש", אלא שאפשר שיהיה פחות טהור. אף על פי כן הם תבעו שהכוהן השוחט את הפרה יבליט את תמיכתו בשיטתם. כפי שעולה מהסיפור הבא: ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו, ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכאי. ובא וסמך שתי ידיו עליו, ואמר לו: אישי כהן גדול מה נאה אתה להיות כהן גדול, רד טבול. אחד ירד וטבל ועלה, אחרי שעלה צרם לו באזנו אמר לו בן זכאי לכשאפנה לך. אמר לו כשתפנה. לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכאי אמר לו נפנה בני (תוספתא, פרה פ"ג ה"ח, עמ' 632). במשנה (שם פ"ג מ"ז) יש רמז מעודן יותר למחלוקת הכיתתית, והמעשה מתואר כאילו היה נוהג קבוע שבא להוציא מלבם של צדוקים. אבל במשנה שלאחריה שנינו: "סמכו ידיהם עליו ואומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת" (משנה, פרה פ"ג מ"ח). כל הרקע הכיתתי נעלם, ומעשה אנטיכיתתי הפך להיות נוהג רגוע נטול מתיחות. וכן מסופר במסורת אחרת: "רבי ישמעאל בן פיאבי הורה שתיים אחת בטבול יום ואחת במערבי שמש זו שנעשת בטבול יום היום היו דנין עמו" (תוספתא, פרה פ"ג ה"ו, עמ' 632). מתוספתא זאת משמע כאילו היה ישמעאל בן פיאבי אחד מחכמי בית המדרש ולא מנהיגה של כת אחרת. במסורת אחרת נזכר בית פיאבי לגנאי: על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן, היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר. אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן, אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן, אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי. שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות (תוספתא, מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533; בבלי, פסחים נז ע"א). בית פיאבי נזכר לגנאי, אם כי לא ישמעאל עצמו. ברייתא נוספת משקפת התייחסות פחות ברורה: תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה. ראשונה: 'צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' '. ועוד צווחה: 'צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים', דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. 193 זו תוספת הסבר של סתם הגמרא. ועוד צווחה העזרה: 'שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה'. ועוד צווחה העזרה: 'שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים' " (בבלי, פסחים נז ע"א). שלוש "צווחות" הן לגנאי, וזו של ישמעאל בן פיאבי עמומה. אפשר לפרשה כשבח גדול, ואפשר שהיא לגנאי. אם כן, היחס לישמעאל בן פיאבי היה מעורב והיו גם מסורות בשבחו, ומשנתנו היא אחת מהן. משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא – ענווה ויראת חטא הן תכונות המיוחסות לחסידים, כפי שנראה במשנה הבאה. רבי ידוע כחכם גדול וחשוב, אך קשה להבין מדוע הוצמדו לרבי 194 בה5 "רבי ישמעאל", ונראה שהדבר בא בהשפעת השם הקודם. דווקא שני תארים אלו. להערכה כללית של התארים ראו בסופו של פירושנו לפרק. רבי יהודה הנשיא לא נזכר בדרך כלל במשנה. דעותיו מופיעות בתוספתא, אך כשערך רבי את המשנה נמנע מלייחס עמדות לשמו, בין אם קיבל את מה שנכנס למשנה בסתם, בין אם חלק על כך. בחלק ממעט המקומות שהוא נזכר חלו חילופי נוסח, וספק אם רבי הוא בעל המימרה. משנתנו חריגה בכך שיש בה לא רק מדבריו, אלא התייחסות שנאמרה לאחר מותו. כבר רמב"ם בפירושו למשנה חש בקושי והסביר שזו תוספת שנאמרה לאחר חתימת המשנה. בלשוננו זו תוספת למשנה, מעין התוספות שבמסכת אבות בתחילת פרק ב. להערה זו נשוב בפירושנו למשנה הבאה. משמת רבי מאיר בטלו משלי משלות – המשל הוא כלי ספרותי רב חשיבות. בספרות חז"ל מאות ואלפי משלים שנועדו לשמש ככלי להסברת רעיונות חכמים ולהמחשתם במציאות. דומה שהרקע לחיים של המשלים הן הדרשות, אותו מעמד ציבורי שבו נדרש החכם להסביר לציבור הרחב רעיונות מורכבים, ואף לשמור על דריכות ועירנות של המקשיבים. המשל הוא, אפוא, כלי ספרותי והסברתי רב חשיבות. בספרות המחקר הוקדש מאמץ רב לאפיון המשלים ובחינתם. אחד הגורמים שהשפיעו על העיסוק המחקרי היה העובדה שישו מרבה לעסוק במשלים וחלק גדול מהופעותיו הציבוריות מוקדש למשלים. 195 פלוסר, משלים; פלוסר, משל; שטרן, משלים. חז"ל מסבירים את חשיבותו של המשל: ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה ואזן דברי תורה, וחקר דברי תורה עשה אזנים לתורה, ואת מוצא שעד שלא עמד שלמה לא היתה דוגמא. רב נחמן תרתין: רב נחמן אמר לפלטין גדולה שהיו בה פתחים הרבה וכל שהיה נכנס בתוכה, היה טועה מדרך הפתח, בא פקח אחד ונטל הפקעת ותלאה דרך הפתח, היו הכל נכנסים ויוצאין דרך הפקעת. כך עד שלא עמד שלמה, לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה. וכיון שעמד שלמה, התחילו הכל סוברין תורה. רב נחמן לישנא חורי 196 לשון אחרת – המשל השני. לחורשא של קנים ולא היה אדם יכול להכנס בה, ובא פקח אחד ונטל את המגל וכסח, התחילו הכל נכנסין דרך הכסוח ויוצאין, כך שלמה. אמר רבי יוסי לקופה גדולה מלאה פירות, ולא היה לה אזן ולא היתה יכולה להטלטל, ובא פקח אחד ועשה לה אזנים, והתחילה להטלטל על ידי אזנים. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה. אמר רבי שילא לקיתון גדול שהוא מלא רותחין ולא היה לו אזן להטלטל, ובא אחד ועשה לו אזן והתחיל להטלטל על ידי אזנו. אמר רבי חנינא לבאר עמוקה מלאה מים והיו מימיה צוננין ומתוקים וטובים, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה. בא אדם אחד וספק לה חבל בחבל משיחא במשיחא, ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולין ושותין. כך מדבר לדבר ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה. דכתיב (משלי א א) "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" על ידי משלותיו של שלמה עמד על דברי תורה. ורבנן אמרין אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל הזה אדם יכול לעמוד בדברי תורה. משל למלך שאבד זהב מביתו או מרגליות טובה, לא על ידי פתילה כאיסר הוא מוצא אותה? כך המשל הזה לא יהיה קל בעיניך שעל ידי המשל אדם עומד על דברי תורה. תדע לך שהוא כן שהרי שלמה על ידי המשל הזה עמד על דקדוקיה של תורה (שיר השירים רבה, א ח). אופייני הוא שחכמים מסבירים את חשיבות המשל על ידי סדרה של חמישה משלים. הדרשה שציטטנו מדגישה את חשיבות המשל להבנת דברי תורה. אבל שתי הדרשות האחרונות גם מלמדות שהיו כאלה (אולי גם בין החכמים) שהסתייגו משימוש במשל ככלי הסברה, ועל כל פנים הם הדגישו את חשיבות המשל לא ללימוד עצמו, אלא להסברתו לציבור הרחב. סתם "דברי תורה" בלשון חכמים הם דברי הלכה. בתחום זה יש למשל תפקיד מיוחד. כפי שהצבענו במבוא הכללי לפירוש המשניות פעולתם של חכמים מתמקדת בארגון דברי הלכה למסגרת משפטית שיטתית. המשל הוא הכלי המאפשר לחזור מהכלל המשפטי אל הדוגמה הקונקרטית. כך בתחום הרעיוני, וכך בתחום ההלכה המעשית. מלשון המשנה משמע שרבי מאיר נתפס כמי שהרבה למשול משלים. אין כאן הערכה של מבט כללי על התפתחות התורה שבעל פה. בספרות האמוראית מאות משלים, וכפי שהדברים נראים ברור שתורת המשל לא מתה עם רבי מאיר. לכל היותר המשנה מתכוונת לטעון שרבי מאיר רגיל היה למשול משלים. הערכה זו מסתייעת ממסורת אחרת: "דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי. ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש" (בבלי, סנהדרין לח ע"ב). בהמשך הסוגיה שם מוזכרות כותרות של שלושה משלים שלא השתמרו בספרות חז"ל. רק גאוני בבל 197 אוצר הגאונים לסנהדרין, עמ' שמג. יודעים להסביר מהם משלים אלו. לפי מסורת גאונים זו אלו משלים מיוחדים השייכים לסוגה של משלי חיות, מעין משלי אזופוס הידועים מספרות יוון. רוב המשלים בספרות חז"ל אינם שייכים לסוגה זאת. המסורת הבבלית מאוחרת וייתכן שכבר תלויה במשנתנו, אך כפשוטה אכן שימרה מסורת חז"ל את דמותו המיוחדת של רבי מאיר שהרבה במשלים, והקדיש להם זמן רב בדרשתו. עם זאת, בפועל השתמרו רק חמישה משלים המיוחסים לרבי מאיר, 198 שמחות, ח י, עמ' 156; תוספתא, בבא קמא פ"ז ה"ב; בבלי, סנהדרין מו ע"ב; מדרש תנאים דברים, כ"א כג, עמ' 132; ויקרא רבה, כז יא, עמ' תריד; דברים רבה, א כד. בחלק מהמקרים שם הדרשן משתנה במקבילות. בנוסף לשלושה משלי השועלים. לחכמים אחרים בני דורו של רבי מאיר מיוחסים יותר משלים. לרבי יהודה ולרבי שמעון מיוחסים יותר משבעה משלים לכל אחד, לרבי שמעון בן אלעזר חמישה משלים. דומה, אפוא, שיש בסקירה זו כדי ללמד על כך שספרות חז"ל לא שימרה אלא מעט מתורתם של תנאים ואמוראים. קשה לפקפק בשתי המסורות המדגישות את חשיבות המשל בפעילותו של רבי מאיר. ברם, רוב המשלים לא השתמרו. בספרות חז"ל מאות משלים אנונימיים, כשם שיש בה גם מאות ואלפי הלכות אנונימיות, חלק מהן משמר כנראה את תורתו של רבי מאיר, ואין בידינו די מידע כדי לעמוד על אופיו המיוחד של חכם זה, או של כל חכם אחר. משמת רבי עקיבה בטלו הדורשנים – כך גם ב ג3 , ג11 , ז בשינויים קלים. "דורשן" הוא האיש הדורש, על משקל בעלי מקצוע. בעדי נוסח אחרים: "דרשנים". בהמשך כתב היד מיוחס ביטול הדורשנים לבן זומא, ולרבי עקיבא תואר אחר. נראה שמשנתנו מאגדת שתי נוסחאות חילופיות. ברוב עדי הנוסח חסר כל המשפט, וכך נחסכת הכפילות והסתירה עם ההמשך. ברם, בנוסחה זו תומכים כאמור כמה עדי נוסח ארץישראליים טובים. רבי עקיבא אכן מתואר כדרשן גדול, כלומר כחכם שידע לתלות ולקשר הלכות לפסוקי התורה. רבי עקיבא הוא, למעשה, אבי התורה שבעל פה. תורתו ויצירתו השפיעו עמוקות על ספרות חז"ל, וכל בני הדור הבא שהמשיכו לשאת את לפיד התורה שבעל פה ולהעבירה מדור לדור, הם תלמידיו של רבי עקיבא. על כן, כל שבח שבו יתארו את דמותו מתאים. על תפקידו זה, ובמיוחד על דרכו בניצול הדרשות, מעידות מימרות מספר. כך, למשל, שנינו לעיל את דברי רבי יהושע: "אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי. שהייתה אומר עתיד דור אחר לטהר את הכיכר השלישי שאין לו מן התורה, והרי עקיבה תלמידך הביא לי (לו) מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר 'וכל אשר בתוכו יטמא' " (לעיל פ"ה מ"ב), או: "אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה..." (ספרי במדבר, עה, עמ' 70, ומקבילות), ורבי יונה דורש: "... זה רבי עקיבה שהתקין מדרש הלכות והגדות" (ירושלמי, שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג). כן מספרת האגדה על משה שעלה למרום ושמע מריבון העולמים: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כך קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (בבלי, מנחות כט ע"ב). דרשות על כל קוץ וקוץ מיוחסות לרבי עקיבא גם במדרש "אותיות דרבי עקיבא". עם זאת, בפועל יש לנו דרשות רבות של רבי עקיבא אך אף הלכה אינה נלמדת מקוצי האותיות. יתרה מזו, אין לנו כלל דרשות הלכתיות המבוססות על קוצי אותיות, ויש בדברים הפרזה רבה. בשבח הדרשנות של רבי עקיבא מייחסת המסורת גם מימרה לרבי דוסה בן הרכינס: "אמר לו, אתה הוא עקיבה הדורשן ששמך הולך בכל העולם כולו, שב בני שב, כמותך ירבו בישראל..." (תנא דבי אליהו זוטא, פרק דרך ארץ א, עמ' 168). במקבילות משפט זה חסר (ירושלמי, יבמות פ"א ה"ו, ג ע"א; בבלי, טז ע"א). סביר שרבי דוסא לא תיאר כך את רבי עקיבא בראשית דרכו, אבל חשוב הוא שאחת המסורות המאוחרות מציגה את הדרשנות כמרכיב מרכזי באישיותו ובלמדנותו של רבי עקיבא, כבר בראשית דרכו. יש במסורת גם ביקורת שמתחו חכמים על עודף הדרשות של רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר לו: "אפילו אתה אומר כל היום כולו 'בשמן למעט' 'בשמן לרבות' איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נידה לנידה הלכה למשה מסיני" (ספרא, צו פרק יא ה"ו, לה ע"א). בהזדמנות אחרת אומר לו רבי ישמעאל: "כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות" (מדרש תהילים, קד ט, עמ' 442). 199 בסדרת מקבילות בתלמוד הבבלי מיוחסת אמירה זו לרבי אלעזר בן עזריה. ראו בבלי, סנהדרין לח ע"א; סז ע"ב; חגיגה יד ע"א; שמות רבה, י ד. אין לראות בביטויים אלו ביקורת שיטתית על ריבוי דרשות, או הערכה כוללת לדמותו של רבי עקיבא, אלא התנגדות לדרשה מסוימת שנראתה לאחד החכמים חריפה וקיצונית מדי. מכל מקום, רבי עקיבא אכן זכה למקום של כבוד בין החכמים, ויכולתו לדרוש כתובים הייתה אחד ממרכיבי פעילותו. על רקע כל זה מובן שבחו של רבי עקיבא. עם זאת, גם כל שבח אחר יאה לו. ניתן היה לצרף את שמו לשקדנים (להלן), לכבוד התורה או לזיו התורה. משמת בן עזי בטלו השוקדנים משמת בן זומא בטלו הדורשנין 200 בפ: "התלמידים", ואכן בן עזאי ובן זומא מתוארים כתלמידים שכן מתו בטרם הפכו לחכמים עצמאיים. – בן עזאי ובן זומא הם צמד הנזכר לעתים קרובות בצוותא. 201 כגון תוספתא, חגיגה פ"ב ה"ג; קידושין פ"ג ה"ט; אבות דרבי נתן, נו"א פ"מ, עמ' 128; נו"ב פמ"ו, עמ' 129; ומקבילתה בבבלי, ברכות נז ע"ב; שבת ל ע"ב; ירושלמי, מעשר שני פ"ב ה"ד, נג ע"ד. שניהם תלמידי רבי עקיבא המבריקים והוותיקים שלא הגיעו לסמיכה ולשיבה משום שנהרגו בגזרות הדת שלאחר מרד בר כוכבא. מתורתם לא השתמר הרבה, אך מסורת חז"ל ראתה בהם דמויות מופת. 202 תוספתא, קידושין שם שם; אבות דרבי נתן, שם ושם; ירושלמי, שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד, ועוד. בציטוט המשנה בירושלמי בסוגיה אחרת הנוסח הוא "משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים" (קידושין פ"ג הי"ב, סד ע"ב). מתורתו של בן עזאי אין ללמוד שהיה שקדן במיוחד, אך ברור ששקידה היא מעלה טובה, וטבעי לייחסה לחכם שהוא דמות מופת של תלמיד. אשר לבן זומא, גם מתורתו השתמר רק מעט. רבי לוי אומר: "אמר רבי לוי יש מן הדרושות (הדרשנים) שהם דורשים כגון בן עזאי ובן זומא..." (בראשית רבה פרשה ה ד, עמ' 34). גם מימרה זו מעמידה את צמד החכמים הללו כדרשנים מיוחדים. עם זאת, אין בתורתו של בן זומא דרשות רבות. דרשה אחת מפורסמת השתמרה במסכת ברכות: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא..." (פ"א מ"ה). הדרשה עצמה אינה מיוחדת, אך מיקומה במשנה וצורת הצגתה הופכים אותה לדרשה מרכזית. דרשה אחרת שלו מופיעה במשנת חולין (פ"ה מ"ה). ייתכן שהשבח במשנתנו בא בעיקר בעקבות שתי הדרשות הללו שנשתמרו במקרה במשנה הידועה לכול. אך סביר יותר שאכן הדרשות של בן זומא אבדו, וייחודו בתחום זה אינו ניכר בספרות הפרגמנטרית שבידינו. [ משמת רבי עקיבה בטל כבוד התורה ] – המשפט כולו נוסף בידי המעתיק, חלקו בשוליים וחלקו לאחר שמחק מילה מהטקסט המקורי. הוא חסר גם ב ג3 , ג11 , ז . כזכור, בעדי נוסח אלו נכתב לעיל "משמת רבי עקיבא בטלו הדורשנים", ואכן אין מקום לשני המשפטים הללו. מעתיק כתב יד קופמן העתיק מלכתחילה את הנוסח המקורי ואחר כך תיקנו בעקבות יתר עדי הנוסח ויצר נוסח אקלקטי משובש. משמת רבי יהושע בטלה 203 ויש גרסאות "פסקה". טובה מן העולם – רבי יהושע בן חנניה היה חכם חשוב, אך התלונה שבטלה טובה היא כנראה מימרה כללית. קשה לייחסה לאירוע מסוים. לאחר ימיו פרץ מרד קיטוס שגרם לנזקים מסוימים, ומעט לאחר מכן מרד בר כוכבא, אבל ספק אם המימרה קשורה לאסונות אלו. משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי צרות – גובי הוא ממכות הארבה. ב ג11 , פ : "ורבו הצרות". גם משפט זה מופיע רק בארבעת עדי הנוסח הארץישראלי (קופמן, ז , ג3 , ג11 , פ [בגיליון]). משמת רבי אלעזר בן עזריה פסקה העושר מן החכמים – סדרת מסורות אמוראיות מעידות כי רבי אלעזר בן עזריה היה עשיר. בפרשת הדחתו המפורסמת של רבן גמליאל מתוארת בחירתו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות בזכות ייחוסו, והבבלי מצמיד לייחוסו גם את עושרו (ירושלמי, ברכות פ"ד ה"א, ז ע"ד; בבלי, כז ע"ב). מסורת בבלית אחרת מספרת על עדרי בקר גדולים שהיו לחכם זה. 204 בבלי, שבת נד ע"ב; ביצה כג ע"א, וראו פירושנו לשבת פ"ה מ"ב. כל המסורות הן אמוראיות, ועיקרן בבליות. על כן נותר עדיין מקום לפקפק ולומר שכל אלו פיתוחים מאוחרים ומסורות שאינן תנאיות. 205 ראו שפירא, הדחת רבן גמליאל; הוא סבור שמעשה ההדחה כולו מאוחר. אנו מפקפקים בפרשנות זו. ודאי שהתיאור שבידינו מאוחר, אך יש לו רמזים בספרות תנאית, וראו דיוננו במשנה ברכות פ"ד מ"א. ברם, מצד שני אלו מסורות נפרדות שקשה לראות מדוע ייחסו לחכם זה דווקא עושר, אם אין לכך בסיס היסטורי כלשהו. משנתנו בוודאי מייצגת מקור תנאי. משמת רבי חנניה בן דוסא בטלו אנשי מעשה – "אנשי מעשה" אינו תואר סתמי אלא כינוים של אנשים מקבוצה מיוחדת, היא קבוצת ה'חסידים' שבה נדון להלן, וכמה שקיעין מתורתם השתמרו בהמשך המשנה (דברי רבי פנחס בן יאיר) בפרקנו. משמת רבי יוסה קטונתן – בנוסח השם חלו שינויים רבים: "קטנתא", "קטונתא", "קטינתן" וכו', פסקו החסידים – איננו מכירים היטב חכם זה. ולמה נקרא שמו קטונתן שהיה קטנן שלחסידים – לפי מובנו המילולי באה המשנה לומר שהכינוי נקבע משום שהאיש לא היה חסיד גדול. אלא שאם כך הוא לא מובן מדוע המשנה רואה במותו את סופה של תקופת החסידים. בכל המשנה נאמרים ביטויי הערצה, ואילו ביטוי זה בא כאילו להמעיט ממשקלו. בירושלמי מובא הסבר וזיהוי: "אמרי הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהודה, הוא יוסי קטנתה. ולמה נקרא שמו קטונתה, שהיה קטן חסידים" (בבא קמא פ"ג ה"ז, ג ע"ד). יוסי בן יהודה הוא אולי "רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי" הנזכר פעם אחת במשנה (אבות פ"ד מ"כ), ולפי מקומו ברשימה הוא פעל בשלהי תקופת התנאים. שאלה אחרת היא זהותו של רבי יוסי ברבי יהודה, או בר יהודה, בנו של רבי יהודה בן אלעאי. הדעת נותנת שגם אם אלו שני אישים נפרדים הרי שלפחות בכתבי היד חלו חילופים ביניהם. מיוסי בן יהודה בידינו מספר קטן של הלכות. הוא חולק על רבי אלעזר בן רבי שמעון ועל רבי יוסי (ספרי זוטא, יב ד, עמ' 275). על רקע מיעוט המסורות עליו בולטת העובדה שהוא נזכר שלוש פעמים בספרי זוטא. 206 ספרי זוטא, יב ד, עמ' 275; ל ב, עמ' 325; יא ט, עמ' 270. אבל במקבילה בספרי פט, עמ' 90, רבי דוסתאי ברבי יוסי. מכל מקום, אין במקורות הסבר לחסידות המיוחסת לחכם זה, ואנו מעריכים שהידיעות על כך לא נשמרו בספרותנו. החסידים בחסידים עסק בהרחבה ספראי בסדרת מאמרים שמשנתנו תפסה בהם מקום מרכזי. 207 ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות. ראו עוד ספראי וספראי, חסידים. נפתח בסקירה קצרה על ה"חסידים" אשר היו קבוצה מובחנת בשולי בית המדרש, או אף מחוצה לו. החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם מעשי נסים וחסידות מיוחדת. 208 בין הדמויות הבולטות חוני המעגל, חנינא בן דוסא, אבא חלקיה ואחרים. החסידים פועלים בדומה לאנשי הקודש המוכרים גם בחברה הנוצרית בכלל, ובחברה הנוצרית הכפרית בסוריה בפרט. הם מרפאים חולים, מורידים גשמים ומחלצים את בני העם מצרות שונות. הם אמנם נזכרים בספרות חז"ל, אך עם זאת אין הם חכמים לכל דבר. יש להם הלכות מיוחדות; כך, למשל, במשנת ברכות מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו נחש כרוך על עקבו, בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, 209 ברכות פ"ה מ"א, וראו פירושנו על אתר. ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים באשר לפיקוח נפש. 210 ירושלמי, תרומות פ"ח הי"ב, מו ע"ב; בראשית רבה, פרשה צד ט, 1185. אבל ראו ירושלמי, שם פ"ח ה"ג, מה ע"ג; עבודה זרה פ"ב ה"ג, מא ע"א. יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות (להלן). לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56), ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי", אם כי עדי נוסח תנייניים השתבשו בכך. נוהגים מיוחדים שלהם מובלטים במקורות. 211 ראו בעיקר ספראי, חסידים. חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה. עם זאת, בספרות ניכרת ביקורת על החסידים והסתייגות מהם וממעשיהם, אך זו שזורה בהערצה להם ולכוחם. החסידים מתוארים כמי שמקפידים מאוד בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, מרבים בתפילה ודוגלים בעניות כאידאולוגיה. תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים ובתקופת האמוראים מתמעטות הידיעות עליהם, ומצד שני עולה דמותם של כמה חכמים המתוארים כחכמיםחסידים, כגון פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי (להלן). אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית". את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד מזווית מיוחדת. החסידות מהווה נתיב אלטרנטיבי לעבודת ה', נתיב שחכמים העדיפו על פניו את נתיב עבודת ה' מתוך קיום פרטני ונורמטיבי מדוקדק של מצוות. 212 מרכיב זה מודגש אצל ספראי וספראי, חסידים. על כן המסורות על החסידים יש בהן גם ביקורת סמויה. המדיניות הכללית היא לא לפקפק בכוחם של חסידים אלא להדגיש שלימוד תורה הוא תנאי לחסידות, כפי שנדגיש להלן. אנו מציעים לקרוא חלק גדול מאזכורי החסידים כחלק ממגמה זו. עם זאת, ספרות חז"ל משמרת גם ידיעות אותנטיות ומסורות חסידיות שאין עמהן פולמוס נגדי. זאת אחת העדויות למידה שבה ספרות חז"ל משקפת קבוצות שהיוו אופוזיציה מסוימת לדרכם של חכמים ולמנהיגותם. כל הידיעות, המעשים וההלכות שנשתמרו על אותם החסידים מהוות חלק מספרות חכמים. הגם שניתן לזהות פרקים ממשנת חסידים שנשתקעה לעתים כלשונה בתוך הספרות, 213 ספראי וספראי, חסידים. עדיין אין זה קולם העצמאי של החסידים עצמם. בדומה לספרות הסוד שהדים לה בספרות חז"ל, אך גם נמצאו כתביהם של אנשי הסוד עצמם, 214 ראו הנספח למסכת חגיגה. ואינה דומה ספרות עצמאית לספרות מעובדת על ידי השכבה המתחרה והמנצחת. קשה להבחין במתחים, ועוד קשה יותר לאבחן ולהעריך את מלוא משמעותם החברתית כשבידינו רק הראי הרבני. עם כל זאת, מן החומר שנשתמר ניתן לייחד לקבוצה זו כמה מילות מפתח וכינויים המאפיינים את חבריה, וכבר מנינו מתוכם שניים: "חסידים" ו"אנשי מעשה". ביטויים מובהקים אחרים הם "יראי חטא" ו"דרך ארץ". בהקשרים מסוימים אין ספק שאכן אלו ביטויים מאפיינים, דא עקא, הם משמשים גם בעברית של בית המדרש כתכונות חשובות, שלא בהקשר החברתי המובהק של החסידים, ולעתים ההבחנה בין שני תחומים אלה קשה או אף בלתי אפשרית, והספק מרובה על הוודאי. שתי מימרות תדגמנה היטב את הבעיה. הראשונה מופיעה בדיון אמוראי בתלמוד הבבלי משמו של רבי שמואל בר נחמני הארץישראלי: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (בבלי, יומא עב ע"ב), והשנייה היא מימרתו של רבי הושעיא הארץישראלי: "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגלייא שלו אינו נגר, שקפליות (חנותאוצר) של תורה ביראת חטא, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" (שמות רבה, מ א). האם במקורן הן חלק עלום ממשנת חסידים התוקפת את עולמם של חכמים, עולם של תורה שאין בו יראת שמים ויראת חטא. או שמא זו קריאה של חכמים לנהוג ביראת שמים ויראת חטא, ואולי השפעה של ספרות חסידים על ספרות החכמים? ולבסוף, ספק באיזו מידה היוו החסידים כקבוצה עילית חברתית בחברה היהודית. מקורות חז"ל מציגים אותם כקבוצה: "צפה הקדוש ברוך והראהו (למשה) דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה" (תנא דבי אליהו זוטא, ו, עמ' 183). הרשימה כוללת למעשה חלק מקבוצות המנהיגות הדתית, והחסידים הם אחת הקבוצות הללו. מאחר שהחסידים כבר זוהו כקבוצה מוגדרת בעלת השפעה בציבוריות היהודית בסוף ימי הבית, אין עניין לחזור ולהעלות את כל הקווים המאפיינים אותם, ונסתפק בסיכומם של הקווים החשובים למסגרת הדיון שלנו. חסידים מדגישים במשנתם את דרך הארץ, הווה אומר התייחסות לצורכי החברה ודאגה לנזקקים. 215 כגון תוספתא, פאה פ"ג ה"ח; אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, עמ' 17-16; בבלי, ברכות יח ע"ב; ירושלמי, שקלים פ"ה, מח ע"ג, ועוד; ספראי, משנת חסידים, עמ' 526-523. משנתם החברתית עומדת ללא ספק בניגוד מודע למשנת החכמים שחרטה על דגלה את קידומה של התורה ותלמודה. אין לנו מדברי חסידים דברי תלמוד והלכה אלא נוהגי חסידות, דברי אגדה המכוונים לדרכי מוסר, משלים ומעשי מרפא ומסירות נפש. תלמוד תורה תופס בעולמם מקום משני, אם כי איננו שומעים על הסתייגות מפורשת מלימוד תורה. במעשים מספר חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה, אבות פ"ב מ"ה). מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת הבא כהרחבה למשנת אבות, ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (מי שלא שימש חכמים חייב מיתה): "מעשה (באחד כהן) [בכהן אחד] חסיד ברמת בני ענת, והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים. וכיון שהגיעה עונתה של סעודה אמר לאשתו הביאי טיפה של שמן לתוך הגריסין. הלכה ונטלה את הפך מתוך הכירה. אמר לו (רבי יהושע) רבי! וכי הכירה טהורה היא. אמר לו (החסיד) וכי יש כירה טמאה ותנור טמא? אמר לו והרי הוא אומר תנור וכירים יותץ טמאים הם (ויקרא י"א, לה), הא שיש תנור טמא וכירים טמאים... אמר [החסיד לרבי יהושע] רבי! כך הייתי נוהג כל ימי. אמר לו אם כך היית נוהג כל ימיך, לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן. אמרו חכמים ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ז, עמ' 57-56). 216 כן יוצא ממימרה אחרת המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי: "עם הארץ אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן, ארור הוא לאלוהי ישראל" (פרקי רבינו הקדוש, מהדורת שענבלום, כא ע"א). בתחילת הסיפור שצוטט פונה רבי יהושע לחסיד בפניית הכבוד השמורה למורה, "רבי!", והחסיד פונה אליו ללא תואר כבוד. בסוף ה"שיעור", כאשר מתבררת בורותו של החסיד, הלשון מתהפכת. החסיד פונה לחכם בתואר "רבי", והחכם פונה אליו ללא תואר כבוד. דרך אגב החסיד טעה, אך טעותו אינה כה חמורה. אם התנור או הכירה מחוברים ממש לקרקע אין הם מקבלים טומאה. ספראי, משנת חסידים, אסף סדרת עדויות המעידות על אי ההקפדה של החסידים במצוות, ועל אי ידיעתם את החומרות והקולות שהתחדשו בבית המדרש. ביטויים אלו של חכמים מוכיחים שהחסידים לא היו אנשי תורה מובהקים. הם הקפידו על שמירת הלכות, ואף החמירו בחלק מהן יותר מכפי שתבעו חכמים, אך הם מואשמים בכך שאינם חובשי הספסלים של בית המדרש. מאידך גיסא יש לראות בסיפורים אלו פולמוס של חכמים נגד חסידים, ואמירה ברורה שהחסידות ראויה, אך הנתיב האמתי לחסידות עובר דרך לימוד תורה ושימוש חכמים בבית המדרש. אחד מן המאפיינים המובהקים לעולם החכמים במאות הראשונות הוא טיפוחן של הלכות טומאה וטהרה. מסיפורי החסידים מתברר שהחסידים, אם כי לא רק הם, לא היו שותפים מלאים לפעילות זו של חכמים. 217 כך יוצא גם מהמעשה בחסיד מרמת בני ענת וממעשים נוספים. יתר על כן, הסתייגותם מהלכות מתחדשות של טומאה וטהרה מהווה מאיץ למעורבותם בין חלכאים ונדכאים, שכן המקפיד בטהרה חייב להיזהר במגעו עם כל ארחי פרחי. ואילו החסידים מטפלים בכל נצרך, עני וחולה. הימנעותם מדיני טומאה וטהרה מהווה גורם במעמדם המוכר כעושי ניסים וכמתפללים בעלי שאר רוח בציבוריות העממית. 218 ראו המשנה האחרונה בפרק. חסידים מתירים לעצמם שלא לקבל את ההלכה בדבר פיקוח נפש. הם מסתכנים לשם קיום מצווה וסומכים על הנס. הראיות הברורות לכך הובאו בפירושנו לברכות פ"ה מ"א. במסגרת זו הם גם מחמירים ואוסרים על קיום יחסי משפחה בשבת, משום שיש בכך חשש פציעה, או מתוך רצון להתקדש בשבת. 219 על כך בהרחבת מה ראו במבוא למסכת שבת. המרכיב האחרון שנציין הוא אופייה המיוחד של התפילה החסידית. בספרות חכמים מצויות כמה וכמה עדויות על מעורבותם של חסידים בתפילה ועל תפילתם החריגה. בידוע שבית הכנסת וסדרי התפילה מהווים נושא בעל חשיבות בעולמם של חכמים, והם מעורבים בהלכות בית כנסת ותפילה. 220 השאלה עד כמה שלטו חכמים בחיי היוםיום בבית הכנסת חורגת מתחום דיוננו, אבל ברור שהם ראו עצמם ראויים להחליט את ההחלטות העקרוניות בנושא. נוהגי התפילה של חסידים משמשים מקור השראה לנוהגי תפילה לכלל הציבור. 221 ברכות פ"ה מ"א ומ"ה. ראו פיתוח הדברים בתנחומא בובר, וירא ט, עמ' 91-90; מדרש תהילים, קח א, עמ' 463; ילקוט מכירי, תהילים קח א, עמ' 176. המאפיין המובהק של חסידים בתפילתם הוא ההתעלות המופלאה בתפילה, והתחושה שתפילתם בוקעת שערי שמים ומשיגה את מטרותיה בדרך ישירה ובלתי אמצעית. תחושה זו יש למתפלל החסידי (להלן), אך מבחינה חברתית חשובה יותר העובדה שהציבור מכיר בכוחם המופלא להתפלל ולהיענות באופן מידי. ההתעלות בתפילה נושאת בכנפיה את עדיפותו של החסיד על פני החכם בשעת משבר ומצוקה. כך כשכלו כל הקצים, וכל הלכות תענית המקובלות על החכמים והציבור לא הועילו, הציבור פונה לחוני המעגל שיתפלל על עצירת גשמים. 222 ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ח, ומקבילות. אנו מכירים כמה דמויות חסידיות, רובן מסוף ימי בית שני, כגון חוני המעגל וחנינא בן דוסא. מאוחר יותר אנו מוצאים חכמים שהם גם חסידים, כרבי יהושע בן לוי, וחסידים הקרובים לחכמים, כגון פנחס בן יאיר. בהמשך ימי התנאים ובתקופת האמוראים העדויות על חסידים מתמעטות ונראה שהתופעה דעכה, או שלפחות הם נדחקו לשוליים וחז"ל התעלמו מהם. אולי מותר לנסח ולומר שהם השתקעו בתוך עולמם של חכמים וחדלו להיות קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים. משנתנו מזכירה את חנינה בן דוסא כאחד מאנשי המעשה המפורסמים. עם מותו לא פסקה התופעה ולא בטלו אנשי מעשה, אך במרוצת דורות התנאים אכן התמעטה התופעה או שלפחות פחתו המסורות המספרות עליה. עם זאת אין המשנה מכוונת לתאר תהליך היסטורי אלא, כמו המשניות הקודמות, לבכות על צדיק שנפטר. המשך משנה טו המשנה מכאן ואילך מצויה בכתב יד קופמן, איננה בדפוס נפולי וקיימת בדפוס ווילנה, וברוב עדי הנוסח. מספור המשניות משתנה בין כתבי היד השונים. רבי פינחס בן יאיר אומר – רבי (?) פנחס בן יאיר הוא חכם בן דור רבי, אך חכם זוטר. להוציא את משנתנו אין הוא נזכר במשנה. גם בתוספתא הוא מופיע רק פעם אחת, בתור בן המקום הדן בהיתר תחום אשקלון ממצוות התלויות בארץ, אך ללא התואר "רבי" (תוספתא, אהלות פי"ח הי"ח, עמ' 617). במעשה זה פנחס מתואר כתלמיד היושב לפני חכמים. במעשים אחרים הוא מצטייר כעומד מול רבי, ונראה שמבחינת גילו לא היה צעיר בהרבה מחכמים אחרים שהשתתפו באותה החלטה (רבי, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר הקפר). כמו כן אין הוא מופיע במדרשי הלכה, 223 הוא מופיע פעמיים במדרש תנאים דברים (כ"ב ג, עמ' 134; ובמקבילה למשנתנו שם כ"ג טו, עמ' 148). מדרש תנאים מכיל אמנם בעיקר מדרשי תנאים, אך מושפע גם מיצירות בתרתנאיות. ומיוחסות לו מעט מימרות בהלכה ובאגדה בספרות התלמוד. בחינת מעשיו מוכיחה שאינו חכם רגיל, אלא טיפוס ביניים של חכםחסיד, מעין אופוזיציה להנהגת בית המדרש, אך מתוכו. בעיקר מרובים מעשי הנסים והחסד המיוחסים לו, 224 ספראי, חסידים, עמ' 147 (=בימי הבית, עמ' 532). וסיפורים בזיקה לחנינא בן דוסא וחסידים אחרים. סיפורים המיוחסים בחלק מהמקורות לחנינא בן דוסא מיוחסים במקבילות מאוחרות לפנחס בן יאיר. על כן, ספק אם לפנינו משנה אותנטית. בחלק גדול מעדי הנוסח של התלמודים מופיעים דברי רבי פנחס, וכל ההמשך, אחרי הכותרת "גמרא תנו רבנן". רק ב א , ג21 , מ חסרה הכותרת הנזכרת. משנה זו נכללת בכתב יד קופמן וב ז , אך חסרה ב נ , פ ובעדי נוסח עיקריים אחרים. הממצא אינו מאפשר מסקנה חדמשמעית, אך רגליים לטענה שכל המשנה היא תוספת לסיום המסכת. במעט עדי נוסח חסרה כבר התחלת המשנה, באחרות חסרה המשנה משורה זו ואילך ובאחרות חסרה רק הפסקה האחרונה המיוחסת גם היא לפנחס בן יאיר. התיארוך המוצע לפנחס בן יאיר מתאים יותר אם נפרש שלפנינו מימרה בעריכה בתרמשנאית, אם כי תנאית מאוחרת בתוכנה. 225 בחלק מעדי הנוסח בעל המימרה הוא רבי אליעזר (א, ב, ג4, ג5, ג45, ה5, ז, מ, ר, פ1, ת). כבר אפשטיין עמד על התופעה שעורכים ומעתיקים מאוחרים נטו לסיים מסכת בדברי אגדה ומוסר, וכך החדירו למשנה ברייתות מהתלמוד או מהתוספתא. 226 אפשטיין, מבוא, עמ' 976. עם זאת יש להעיר שלעתים תוספת אגדית קצרה מצויה גם בכמה מסכתות, במשנה ו/או בתוספתא, וזאת בהתאם לכל עדי הנוסח. נמצאנו למדים שזו תופעה המאפיינת גם את העורכים הקדומים, ולא תמיד ניתן לתלותה רק במעתיקים מאוחרים. במקרה זה בחרנו לפרש את הקטעים משום שהם משובצים בכתב יד קופמן ובדפוסים המצויים לכל לומד ומעיין. להלן נאסוף רמזים פנימיים לכך שהקטעים דלהלן אינם מלשון משנה. כך הביטויים "אנשי זרוע", התואר "רבי אליעזר הגדול" והמלכות שהפכה למינות. מיום שחרב בית המקדש – המימרה מצטרפת לסדרת מימרות על הנזק שנגרם לאנושות עם חורבן בית המקדש, ועל האבל שיש להתאבל עליו. בכך המשנה מתקשרת ישירות למשנה יד שעסקה בנושא זה. בושו חבירים – "חברים" הם בני מעמד הביניים; הם השומרים על הלכות טהרה ומקורבים לבית המדרש. בכמה עדי נוסח העדיפו "לתקן" ולגרוס "חכמים" ( א ) או "חסידים" ( נ ). מבחינה טקסטואלית הנוסח "חברים" עדיף, ברם, הנוסח "חסידים" מתאים מבחינת התוכן. הוא הולם את רבי פנחס בן יאיר (אם הוא אכן בעל המימרה), והולם את ההמשך המזכיר את אנשי המעשה. ובני חבירין – ברוב עדי הנוסח "בני חורין", ברם "בני חורין" הוא מונח מהתחום הכלכלימשפטי (מי שאינו משועבד), ואינו מתאים כאן. וחפו ראשן ניזלדלו – בעדי נוסח אחרים "נדלדלו", אנשי מעשה במעשיהם – כך בחלק מעדי הנוסח. 227 א, ב, ג4, ג23, ג45, הפ, ה5, ז, מ, ת. במעט עדי נוסח חסרה המילה האחרונה. 228 בר: "בעושיהם". הדגש הוא ש"אנשי המעשה" עושים פחות, אך לא שמספרם פחת. כאמור, הדברים משקפים ירידה במשקלם החברתי של החסידים במהלך ימי התנאים, אם כי ספק אם אפשר לתלותה ישירות בחורבן. וגברו בעלי זרוע – "בעלי זרוע" הוא מונח לעשירים, משתפי הפעולה עם השלטונות, ונראה שעוקצו של הכינוי מכוון לאלו שבזכות שיתוף הפעולה שלהם עם השלטון השנוא זכו לנחלות קרקע, או גם לבעלי אחוזות בכלל, 229 שפרבר, קרקע, עמ' 135-121. בבחינת "לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות" (בבלי, סנהדרין נח ע"ב). שפרבר צודק באבחנתו שהמונח נזכר רק במקורות אמוראיים ובמשנתנו, שכאמור היא ספק משנה וספק מימרה בתרתנאית (אמוראית קדומה). הדבר בולט במימרות אמוראיות שנזכרים בהן בעלי הזרוע ובמקבילתם התנאית מונח אחר, 230 כגון תוספתא, מנחות פ"י ה"כ, עמ' 533, לעומת בבלי, פסחים נז ע"א. או שהדרשה מכוונת לרעיון אחר. 231 ספרי דברים, מ, עמ' 82-80; לעומת ירושלמי, תענית פ"ג ה"ג, סו ע"ג, ועוד. יש להניח שתופעת משתפי הפעולה גברה בעקבות המרידות והפקעות הקרקע, אך המינוח המשקף את עוצמת התופעה בא לידי ביטוי כנראה רק במאה השלישית. וגברו בעלי לשון הרע – "לשון הרע" בלשון חכמים היא מלשינות לשלטונות. אם כן, שתי המימרות מבטאות את התסכול מול תופעת ההתחזקות של שיתוף הפעולה עם הנכרים והשלטונות, ואין דורש ואין מבקש – שתי מילים אלו הן ציטוט מיחזקאל ל"ד, ו, על מה לנו להישען על אבינו שבשמים – גם כאן ציטוט הפסוק מובא כחלק מהמשפט התנאי, כמו בפרק ח ובראשית פרק ט לעיל. רבי אליעזר הגדול אומר – הצירוף "רבי אליעזר הגדול" אף הוא אינו בלשון משנה. הוא מופיע במקורות אמוראיים ובמדרש תנאים לדברים, והוא מצטרף לרמזים שהקטע שאנו עוסקים בו אינו משנה אותנטית. בעדי נוסח אחדים מיוחסת המימרה ל"רבי יהושע", 232 ג4, יט2, ז. ויש הגורסים רבי אליעזר בן יעקב. המימרה עצמה אינה משקפת את תורתם המיוחדת של ה"חסידים", אך אם אכן אמרה רבי פנחס בן יאיר הרי שיש לה גוון חסידי. אלו מדגישים פחות את לימוד התורה ויותר את ההתנהגות החברתית. עם זאת, אפשר היה להבין את המימרה גם כמימרה רגילה של חכמים. מיום שחרב בית המקדש שריו חכימיה למהוי כספרייה וספרייה כתלמידייה ותלמידייה כעמא ועמא כעניי אזלה ונזלה – בניגוד ללשון המשנה המימרה היא בארמית. יש במקורות כמה מימרות ארמיות, וכל הנבואות מנוסחות בארמית. 233 ראו הנספח למסכת שקלים. תרגום המימרה: החלו החכמים להיות כסופרים, הסופרים כתלמידים, והתלמידים כעם, והעם כעניים יורדים והולכים. במקום תלמידים, בחלק מעדי הנוסח: "חזנים". 234 "תלמידיה" או בנוסח קרוב בא, ב, ג4, ג45, ה5, ז, מ, ע, ק, ת. מבחינת התוכן החזנים אינם מתאימים. הרשימה מונה דירוג רוחני או תרבותי המשקף את סולם המעלות בחברת בית המדרש, ואין עניין למנות את החזן שהיה בעל תפקיד מנהליארגוני בבית הכנסת. המימרה משובצת גם בפרקי דרך ארץ הנספחים לתנא דבי אליהו, ושם היא מיוחסת לרבי אליעזר בן יעקב: "תבו חכמיא למיהוי כספרייא, וספרייא כדורשייא ודרשיא כתלמידים" (פ"א, עמ' 8). הדרשנים מוצבים, אפוא, בדרגת ביניים שבין הסופר והתלמיד. הסופר הוא המורה בבית הספר, תפקיד שאמנם לא דרש ידע מופלג, אך נחשב כמצווה רבה וכמעלה. הדרשן כאן הוא לא החכם הדורש בציבור, כמו בקטעים הקודמים, אלא האיש הנושא את הדרשה בכפר במקום שאין חכם. דרשנים אלו זכו להערות לגלוג מחכמים שהתבוננו בהם מלמעלה, כשם שמורה האוניברסיטה בן זמננו מביט מלמעלה במורי בית הספר או בעיתונאים. דרשנים עממיים אלו נזכרים גם במקורות אחרים: "מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קריי, ותניי, קרוב, ופויטס" (ויקרא רבה, ל א, עמ' תרץ; פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם לכם א, עמ' 404). המדובר באדם הקורא בתורה (אולי בבית הספר), שונה את המשנה, משמש כשליח ציבור האומר את הפיוטים והקרובות 235 סוג של פיוט. ודורש לציבור. אין זה חכם רגיל, שכן לא נזכרות תכונותיו כתלמיד חכם של ממש. כמו כן: "טוב לשמוע גערת חכם, אלו הדרשנים, מאיש שומע שיר כסילים אלו המתורגמנין שמגביהין קולם בשיר להשמיע את העם" (קהלת רבה, ז א; קהלת זוטא, ז ה). גם כאן המדובר בדרשן עממי, וזאת מתוך ההשוואה למתורגמן. המתורגמן זוכה לקיתון של ביקורת, והדרשן לשבח. המימרה מתלוננת על "ירידת הדורות". החכמים ירדו לדרגת סופרים, והסופרים כתלמידים וכו'. זו מימרה חכמית מובהקת המעמידה את תלמוד התורה במרכז ההוויה. אין בה סיכום כללי של רמת הלימוד בדורות השונים אלא תלונה על ירידת הדורות, תלונה שכמוה אפשר לשמוע בדורות שונים ובחברות שונות. ואין דורש ואין מבקש ועל מה לנו להשען על אבינו שבשמים – סיומת זו מבריחה את כל המימרות בסופו של הפרק. בעקבות המשיח – קטעים אלו ודאי אינם משנה. הם חסרים בהרבה כתבי יד, ומופיעים בשני התלמודים כברייתות. "עקבות המשיח" הוא ביטוי מקראי (תהילים פ"ט נב) שחז"ל פירשוהו כימים שלפני בוא המשיח. המימרות שייכות לקבוצת מימרות המלמדות על ימים של קשיים וייאוש לפני בוא הגאולה. יש בהם נחמה טבעית שככל שרע יותר, כך יהא טוב יותר לעתיד לבוא. באופן טבעי נשמעו דברי נחמה אלו בימים של קושי ופורענות. עם זאת, קשה לקבוע מה הרקע הראלי של המימרות הללו, ומעט רמזים לכך להלן. חוצפה ייסגי ויקר יאמר – המשנה מנוסח בארמית והסברנו זאת בכך שאין זו משנה מקורית. תרגומה: החוצפה תגדל והיוקר יאמיר וכו'. תלונות על דור שבו החוצפה גדלה הן תופעה רגילה של גדולי הדור המתלוננים על הציבור. הגפן תתן פריה והיין ביוקר – החקלאות תקינה, אך היוקר גדול עקב מיסוי או היעדר מסחר מסודר. ואולי יש כאן רמז לייצוא הגדול של יין מארץ ישראל למערב האימפריה במאה החמישית, כך שהיין למקומיים היה ביוקר. והמלכות תהא מינות – ייתכן שיש כאן רמז או הערכה שמלכות רומי הפגנית תהפוך לנוצרית. "מינות" הוא מונח כללי, ויש בו ביטוי שהמין הוא "משלנו", יהודי כופר ולא עובד אלילים. הנצרות השתלטה על האימפריה בראשית המאה הרביעית. עד אז הייתה כת נרדפת, וקשה היה להעריך שהדבר יקרה. הרוצה לפרש שהמשנה קדומה יותר, יראה בכך מעין נבואה. ואין תוכחת – זו שוב הערכה כללית. בית וועד יהיה לזנות – עושה רושם שזו תלונה, מופרזת ביותר, על המנהיגות החכמית. קשה לפרש שיש כאן רמז לביטול הנשיאות (אמצע המאה החמישית) שכן הדבר אירע לאחר חתימת התלמוד. מה עוד שבהזדמנות זו הסנהדרין לא בוטלה. ו ה גליל יחרב והגבלן יישום – הירידה היישובית בגליל ובגולן החלה בסוף המאה השלישית, וזאת לפי סקרים חדשים שנערכו באזורים אלו. אין מדובר בחורבן, אלא בירידה דמוגרפית משמעותית. האם לכך מכוונת המשנה? 236 ליבנר, סקר; בן דוד, הגולן. אנשי הגליל יסובבו מעיר לעיר ולא יתחננו – לא יזכו לחנינה, וחוכמת סופרים תיסרח ויראי חטא יימאסו והאמת תהא נעדרת – אלו שוב תלונות כלליות שקשה לאפיינן. נערים ילבינו זקנים יעמדו מן הקטנים בן מנבל אב בת קמה באימה כלה בחמתה איבי איש אנשי ביתו דורש פניו דומות כלב ועל מה לנו להישען על אבינו שבשמים – התיאור הוא של תקופה קשה ביותר. התיאור חוזר, כאמור, בבבלי סנהדרין צז ע"א בהבדלים קלים, ובפסיקתא רבתי, טו, עה ע"ב, בשינויים גדולים. לא כאן המקום לאסוף את כל ה"תסריטים" שבספרות חז"ל לימים אלו. המשנה מסיימת בברייתא הידועה של פנחס בן יאיר המופיעה פעמים רבות במקורות אמוראיים. 237 מדרש תנאים דברים, כ"ג טו, עמ' 148. מדרש זה מלוקט מתוך מדרש הגדול, וספק אם העריכה תנאית או אמוראית. כמו כן ירושלמי, שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ג, מז ע"ב; בבלי, עבודה זרה כב ע"ב; שיר השירים רבה, א ט, ועוד. בכל המקורות הללו כבר מופיעה דרשה על המימרה של פנחס בן יאיר, ומכאן שהמימרה עצמה הייתה מוכרת להם, מן הסתם כמקור תנאי. עם זאת, לפי עדות כתבי היד (חוץ מכתב יד קופמן), והתלמודים המצטטים אותה כברייתא, היא איננה משנה. רבי פינחס בן יאיר אומר [ ז ] ריזות מביאה לידי נקיות נקיות לידי [ פרישות פרישות לידי ] טהרה טהרה לידי קדושה קדושה לידי ענווה ענוה לידי יראות חטא [ יראות חטא ] חסידות חסידות לידי רוח הקודש רוח הקודש לידי תחיית המיתים תחיית מיתים באה לידי אליהו זכור לטוב – הברייתא היא שקיעין מתוך ספרות החסידים. היא מדגישה את יראת החטא והחסידות כמידה עליונה, ומתאימה לתורתם של החסידים (לעיל מט"ו) שהחסידות מביאה לרוח הקודש ולגילוי אליהו (להלן). לעומת זאת אין בברייתא ביטוי לחשיבות לימוד התורה שבעיניהם של חכמים היה מרכזי. בדרך פירושנו להלן אנו מניחים כי אכן לפנינו מימרה חסידית, וננסה לפרשה מתוך עולמם המשוער של החסידים. מן הראוי להעיר שבספרות חז"ל שקיעין מספרות החסידים שרק מעט ממנה יובא להלן. פירושנו מבוסס על ניסיון רב שנים להתחקות אחר שקיעין אלו, אך התמונה כולה עדיין לוטה בערפל. את כל הביטויים " זריזות , נקיות , פרישות , טהרה , קדושה ו ענווה " צריך אפוא לנסות ולהבין בהקשר חסידי, אלא שההקשר החסידי בלתי ידוע. האם "טהרה" היא הטהרה ההלכתית? כאמור לעיל (מט"ו) חסידים הקפידו על טהרה, ואף השתדלו להפיץ את חובת הטהרה בציבור, אבל נהגו בהלכות טהרה שונות מעט מאלו של חכמים (פחות הקפדה על פרטים טכניים?). האם הכוונה לטהרה הפורמלית, או לטהרה רוחנית? בלשון חכמים "זריזות" היא במשמעות טכנית: מהירות, קלות תנועה או מיומנות. נשים זריזות באפייה (בבלי, פסחים מח ע"ב; פט ע"ב), כוהנים בעבודת המקדש ובשמירה על טהרה (בבלי, שבת כ ע"ב), אבל כאן מדובר בזריזות לקיום מצוות, או בערך אחר, גבוה עוד יותר. בירושלמי מובאת המימרה כדי להדגיש את חשיבות השמירה על אכילת חולין בטהרה, לפחות זמן קצר בשנה, 238 המימרה משקפת ירידה דרסטית בשמירה על טהרה. ובמדרש התנאים כדי להסביר פרט מהלכות בית הכיסא. בשני המקרים באה הברייתא חובקת העולם להסביר פרט הלכתי, ויש בכך רידוד הברייתא והוצאתה מהקשרה המפואר. לאחר הצגת הברייתא של פנחס בן יאיר הובאו אסמכתות מהפסוקים, וזו מימרה נפרדת. ייתכן שבה יש המשך של התורה החסידית, אולי משולבת כבר עם למדנות של בית המדרש. מיכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר... 239 כאן מצוטטת משנתנו, והושמטה על ידינו כדי לא לחזור על הדברים. : זריזות מביאה לידי נקיות, "וכלה מכפר" (ויקרא ט"ז, כ), נקיות מביאה לידי טהרה, "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם י"ב ח), טהרה לידי קדושה, "וטהרו וקדשו" (שם ט"ז יט), קדושה לידי ענוה, "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" (ישעיהו נ"ז, טו), ענוה לידי יראת חטא, "עקב ענוה יראת ה' " (משלי כ"ב, ד). אמר רבי יצחק, מה שעשאתו ענוה עקב [עשאתו חכמה] לגדולה, שנאמר (תהלים קי"א, י) "ראשית חכמה יראת ה' ", וכתב "עקב ענוה יראת ה' ". יראת חטא לידי חסידות, "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו, ב), חסידות לידי רוח הקדש, "אז דברת בחזון לחסידיך" (שם פ"ט, כ), רוח הקדש לידי תחית המתים, "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל ל"ז, יד), תחיית המתים לידי אליהו ז"ל, שנאמר (מלאכי ג', כג) "הנני שלח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ". 240 מדרש תנאים דברים, כ"ג טו, עמ' 148; ירושלמי, שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג; שיר השירים רבה, א ט; מדרש משלי, טו. הזריזות הנזכרת היא הזריזות של הבאת קרבנות; בתורה נאמר "וכלה מכפר" על זריקת דם הקרבנות. הזריזות היא, אפוא, הקרבת קרבנות, וזו מידת חסידים מובהקת. "רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, ובכל שעה שירצה, והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים. יום אחד אמר המעון הזה אלו היו מניחים לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק" (משנה, כריתות פ"ו מ"ג). החסידים הראשונים מרבים בקרבן אשם תלוי, שמא חטאו. מידה אחרת הייתה בהם, "שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן, היו מתנדבין נזירות בשביל שיביאו קרבן" (תוספתא, נדרים פ"א ה"א). הם רוצים להביא קרבן חובה, ומכיוון שאין הם חוטאים הם נודרים בנזיר כדי שיזכו בקרבן חובה. כמו כן: מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו. שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו (תוספתא, פאה פ"ג ה"ח). החסיד שמח ששכח לקיים מצווה, וכך הוא חייב בקרבן חובה. מעין זה מסופר על גדול החסידים, רבי חנינא בן דוסא: מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר. מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה, וסיתתה, ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלם. בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה, הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם. אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה, "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב" (קהלת רבה, פ"א ה"א, ומקבילות). ה"נקיות" לפי המדרש היא סיום הבאת הקרבן, הכפרה שבעקבותיה. הדרשן מוצא פסוק המשלב את "כפר" עם "טהרה"; זו כמובן דרשה מובהקת (דרשה למקור התנאי או האמוראי), 241 ראו לעיל פירושנו לפ"ג מ"ד. הרי הפסוק מדבר על קרבן יולדת. לאחר הקרבן היא נקייה מעוון, ואף טהורה. נראה שבמשנת חסידים ראו בצירוף של כפרה ושמירת טהרה תנאי לקדושה. המושג "פרישות" גם הוא אינו חדמשמעי. מצד אחד הוא מופיע כהפך מ"תפלות", כמונח להימנעות מיחסי אישות ללא צדקות מיוחדת (לעיל פ"ג מ"ד). אבל בסולם המדרגות של פנחס בן יאיר: "... וטהרה מביאה לידי פרישות". כאמור, איננו בטוחים אם המונחים שהשתמשה בהם המשנה (או שהשתמשו בהם החסידים) הם באותה משמעות כמו דומיהם המופיעים בספרות חז"ל. אם טהרה היא הטהרה ההלכתית, הרי שפרישות איננה נוגעת דווקא לאישות אלא היא יותר מכך. במשנת טהרות נאמר: "ספק החולין זו טהרת פרישות" (פ"ד מי"ב); טהרה ופרישות יחדיו, כמו במשנתנו, ופרישות היא שמירה קפדנית יותר על הלכות טהרה (זו משמעות די מצומצמת של המונח). במשנת אבות נאמר: "נדרים סייג לפרישות" (פ"ג מי"ג). בהקשר של נדרים דומה שנדרים נתפסים כדרך לצדקות מיוחדת, וכל מה שאדם מהסס אם עליו להקפיד בו צריך הוא לנדור כדי שהנדר יסייע לו להתגבר על ההיסוסים. אולי זו גם משמעות הפרישות החסידית שבמשנת סוטה. הבעיה מסתבכת משום שהמונח "פרושים" הוא גם כינוי לאחת הקבוצות בימי בית שני. כך הם קוראים לעצמם (משנה, ידים פ"ד מ"ו-מ"ז; חגיגה פ"ב מ"ז, ועוד), כך קורא להם יוספוס וכך מכנים אותם יריבים למחצה, כמו הנוצרים הקדומים. בשאלה זו של משמעות הכינוי הקדום עסקו רבים והוצעו ניחושים רבים, אך אין בידינו לא פירוש טוב וודאי. ולא פירוש שיכיל את כל ההתייחסויות למונח. בספרות חז"ל יש גם התנגדות מסוימת לפרישות או לחלק מגילוייה: "אשה פרושה" היא מ"מכלי עולם" (לעיל פ"ג מ"ד), ומן הסתם זו ההתייחסות לפרישות יתר. הירושלמי אומר שזו ה"מלעבת" על דברי תורה "ותאמר אלי תבוא" (יט ע"א), כלומר היא שומעת פסוקים המדברים על מעשי אבות עולם שכביכול לא התנהגו בצניעות, ומגיבה בביטויים של צניעות יתר. זו, אפוא, אישה המתהדרת בצניעותה ותוקפת ומבזה אבות עולם שלא נהגו בקריטריונים אלו. הבבלי אינו מסביר את ההגדרה אלא מוסיף שלושה טיפוסים נוספים: "בתולה צליינית, אלמנה שובבית וקטן שלא כלו לו חדשיו" (כב ע"א). לא כאן המקום לברר מונחים קשים אלו, שכן אפילו הבבלי אינו אומר שהם פירוש ל"אשה פרושה", וספק אם הסבר המונחים מסייע להבנת המשנה. בהמשך אותה משנה בסוטה גם מנויים מכת פרושים – כאמור לפי הירושלמי אלו תלמידים ודיינים המקפידים על קוצו של יו"ד, בניגוד לרוח ההלכה. גם כאן הבבלי מזכיר סדרת "פרושים" אחרים. נראה שהרשימה של "שבעה פרושין הן" היא קדומה, ולתלמוד כבר לא הייתה מסורת מה הם, ופירש אותם לפי שמם בלבד. עוד אזכור קדום של הפרושים מובא בבבלי בפיו של ינאי המלך (כב ע"א). בכל אלה אין הסבר למונח שבמשנה, ולא נעסוק בפירוש הבבלי עצמו. מכל אלו נראה שלפחות בספרות חז"ל "פרישות" היא צדקות, ובעיקר בתחום חיי אישות, בבחינת "קדש עצמך במותר לך" (בבלי, יבמות כ ע"א). יש פרישות ראויה לשבח, והגזמה בה ראויה לגינוי. הפרושים של ימי בית שני אולי נקראו כך משום שלפי שיטתם סמכותם להוסיף איסורים, בבחינת "עשו סייג לתורה" (משנה, אבות פ"א מ"א), ואילו כתות מדבר יהודה שהחמירו אף יותר הציגו את דבריהם כדבר התורה עצמה. הפרישות היא בעיקר בתחום חיי אישות, אך גם בתחומים אחרים, ומשנת אבות רואה בנדרים גדר טובה להגברת הפרישות. באבות דרבי נתן יש נוסחה אחרת לדברי רבי עקיבא: "רבי עקיבא אומר סייג לכבוד [שלא] לשחוק. סייג לחכמה שתיקה. סייג לנדרים פרישות. סייג לקדושה טהרה. סייג לענוה יראת חטא" (נו"א פכ"ו, עמ' 82, ובנוסח ב פל"ג, עמ' 72: "סייג לחכמה שתיקה, סייג לכבוד שלא לשחוק, סייג לקדשים טהרה, סייג לגויים פרישות, סייג לתורה מסורה"). נוסחאות אלו הן הכלאה בין משנת אבות לבין "משנת" סוטה. אם זו הרכבה ספרותית, היא מעידה שהדרשן לא חש שלפניו מקורות מטיפוסים שונים, ואם זו נוסחה מקורית הרי ששתי המשניות (אבות וסוטה) יצאו מפיו של חכם אחד ופרישות היא צדקות רבה שטהרה ונדרים הם תנאים ועזרים לה. קדושה – "וטהרו וקדשו" (שם ט"ז, יט) – הפסוק מדבר על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש. הוא מזה מן הדם על כל המשכן ובכך מטהרו מטומאה רוחנית ומקדשו. בלשון חכמים "טהרת הקודש" היא מדרגה עליונה בשמירת טהרה, אך לא בכך עוסקת הברייתא של החסיד. המונחים "טהרה" ו"קדושה" מופיעים יחדיו בסדרת מימרות. ודאי שמידות אלה נחשבות למעלה גדולה, אך בדרך כלל קשה להעניק לצמד זה פרשנות שתהלום את העולם החסידי. כך, למשל, "התחילו המלאכים מדיינין לפני הקב"ה, ואמרו 'מה אנוש כי תזכרנו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', אמרו לפניו, רבונו של עולם, נאה הוא לך שתתן תורה בשמים, למה שאנו קדושים וטהורים, והיא טהורה וקדושה" (מדרש תהילים, ח, עמ' 74). קדושה וטהרה הן ממידות המלאכים שאין לבני אדם. בהקשר של הברייתא שלנו אין מדובר במידות כה נעלות. הקדושה היא רק שלב לפני חסידות ולפני רוח הקודש. רוח חסידית נושבת במימרה אחרת המיוחסת לרבי מאיר: "מרגלא בפומיה דרבי מאיר: גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון" (בבלי, ברכות יז ע"א). אמנם המימרה עוסקת בתלמיד חכם, אך הניסוח כולו איננו רגיל. יש בו מן הפיוט, ומודגשת יראת החטא. הסיומת "וטהר וקדש" מקרבת את הדברים לברייתא של פנחס בן יאיר. ברוחה של הברייתא שלנו מופיע קטע ארוך במשנת רבי אליעזר: גדולה היא הענוה , שאין הקב"ה מוריש את העולם הבא אלא לענוים, שנאמר "וענוים יירשו ארץ". אם תאמר העולם הזה? והלא אין העולם הזה אלא לבעלי זרוע, שנאמר "ואיש זרוע לו הארץ". אלא זה העולם הבא. ואין הקב"ה משרה רוח הקדש אלא על הענוים , שנאמר "רוח אלהים עלי יען משח אותי לבשר ענוים". ומה הוא מבשרן? שהקב"ה פועל להן גדולות ונוראות, שנאמר "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק". מלמד, שהן בני פמליא שלמלך המשיח... (משנת רבי אליעזר, פ"י, עמ' 192-191). כאן המדרש מביא את הפסוקים המשמשים הסבר למימרה של רבי פנחס שציטטנו לעיל, ומוסיף ומסיים: "תחית המתים, דכתיב 'וה' עליהם יראה, יחזו'. אמר רבי יהושע בן לוי, הנח לו לרבי פינחס בן יאיר שאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש שכן מצאנו שענוה גדולה מן הכל, שנאמר 'יען משח [ייי] אותי לבשר ענוים, אחר כך, שלחני לחבש לנשברי לב' " (שם). לפנינו מחלוקת פנימית בתוך עולמם של חסידים, מה גדול ממה: ענווה או חסידות. גם הבבלי חוזר על מסורת זו: "ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: 'רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים', חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן" (עבודה זרה כ ע"ב). ענווה היא גם ניגוד לגאווה, אך גם נמיכות קומה כלפי בורא עולם; צירוף של יראת שמים ואהבת ה'. בעל משנת רבי אליעזר ממשיך: "ומה הוא 'שויתי עזר על גבור'? אלו הצדיקים שנעשין עוזרים לישראל, משליכין נפשם עליהן בעת צרתם, על גבור עולמים. בשעה שהוא כועס על בריותיו. כגון משה, שאמר 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין [מחני נא מספרך] 242 השלמנו את הפסוק להבהרת הדרשה. ', וכגון דוד..." (משנת רבי אליעזר, שם). הדרשן רומז לדרכם של חסידים לבקש בעד עמם, להעביר גזרות ופורענויות, ומדגיש שכל בקשה כזאת יש בה סיכון רב. אין צריך לומר שרפואה והרחקת פורענות הן מ"תפקידיו" הברורים והמובהקים של החסיד. הפסוק המלא הוא: "אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם" (תהילים פ"ט, כ). כלומר, הדרשן דורש את המשך הפסוק המבטיח נבואה לחסידים. מקור קרוב ביותר הוא מסכת כלה שיש בה הרבה שקיעין מתורתם של חסידים. חיבור זה מורכב מגוף החיבור ומתוספות פרשניות מן הסכוליון. גוף החיבור מובא על רקע אפור. רבי יהודה אומר דרכן של תלמידי חכמים עניו ושפל רוח, זריז וממולא, עלוב ואהוב לכל אדם, ושפל לאנשי ביתו, ירא חטא, ודורש את האדם לפי מעשיו, ואמר על מה שיש לו בעולם הזה, אין לי חפץ, לפי שאין העולם כלו שלו, יושב ומטנף את כסותו לפני רגלי חכמים, ואין נשמע בדבר, שואל כענין ומשיב כהלכה... זריז וממולא, אית דאמר ממולח. מאן דאמר ממולא, ממלא מקום אבותיו, ומאן דאמר ממולח, ממולח טהור קדש (שמות ל לה) כתיב, שצריך תלמיד חכם להיות ערב לכל אדם, ולא יהא כקדרה שאין בה מלח. עלוב ואהוב לכל אדם, ושפל לאנשי ביתו ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו, ואומר על מה שיש לו בעולם הזה, אין לי חפץ, לפי שאין העולם כלו שלו, ויושב ומטנף את כסותו לפני רגלי חכמים, ואין נשמע בדבר, שואל כענין ומשיב כהלכה, שלא יהא מטיל אימה יתירה עליהם (כלה רבתי, פ"ג ה"א, עמ' 215-212). בפירוש זה למסכת כלה מוסב הפסוק משמות, העוסק בקטורת, על תלמיד חכם, ומשמעותו מינורית למדי. אבל הפרשנות איננה גוף הטקסט. המימרה שבגוף דברי רבי יהודה היא ברוח הקרובה לדרכם של חסידים. אמנם המדובר בתלמיד חכם, אך הוא נדרש לנכס את דרכם של חסידים: ירא חטא וענו. הטהרה והקודש, לעומת זאת, אינם בהקשר חסידי בדווקא. אם כן, נקיות וטהרה הן תכונות הנרכשות בעקבות הכפרה של הקרבן ונקיות הנפש מכל חטא. פרישות היא, מן הסתם, ההמשך הטבעי של אותה התנהגות והתרחקות מכל חטא, תפילה מיוחדת, והקפדה מיוחדת על מצוות ברוח ההלכה החסידית. בלשונם של חכמים "פרישות" היא הקפדה על התרחקות מטומאה, ובעיקר התרחקות מחטאים בתחום המיני. המונח הופיע לעיל, ושם היה קשור במפורש לפרישות מינית: "רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב תיפלות מתשעת קבים ופרישות" (פ"ג מ"ד). כן שנינו בהגדת פסח: "וירא את ענינו – זו פרישות דרך ארץ". פרישות במשמעות טכנית נזכרת במשנת טהרות: "ספק החולין זו טהרת פרישות" (פ"ד מי"ב). 243 לעיל אמרה המשנה שמותו של רבן גמליאל גרם לכך ש"מתה טהרה ופרישות". אמנם מופיע כאן הצירוף ה"חסידי" של טהרה עם פרישות, אבל קשה לדעת למה התכוון החכם במילים אלו. פרישות במובן החסידי שנויה אולי במדרש התנאי: " 'כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ', מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש. ולא עוד אלא ששקלו הכתוב כנביא, שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב', יא – ספרי זוטא, ו ח, עמ' 242). כאן טהרה ופרישות אינן במובן טכני אלא במובן של צדיקות, וטהרה ופרישות מובילות לנבואה (דרך החסידות). אנו משערים שזו מימרה חסידית, או מימרה המושפעת מתורתם של חסידים, שהרי חסידים ראשונים היו נודרים בנזיר כפי ששנינו לעיל. ענווה ויראת חטא הן בבירור ממידות החסיד, וירא חטא הוא מקבילה לחסיד. המימרה סודרת את תוארי החסיד בסדר היררכי, אבל למעשה יש בהם שהם מקבילים זה לזה. ייתכן שברוח זו יש לפרש את המימרה "נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה" (משנה, אבות פ"ג מי"ג). 244 מימרה זו חוזרת בעיבודי מסכת אבות באבות דרבי נתן, אך אין בעיבודים אלו תוספת. הנדרים הם נדרי הקרבן או נדרי הנזירות, והם מובילים לפרישות במובן שתיארנו. על הקשר בין החסידים לגילוי אליהו אנו שומעים ממקור נוסף. בירושלמי מובא מעשה בעולא בר קושר 245 במקבילה בבראשית רבה, פצ"ד, עמ' 1184: "עולא בר קושר". בירושלמי לפנינו: "בר קוטב". נראה כי יש להעדיף את הנוסח שבמדרש, כלומר עולא שעשה מעשה מרידה, מעשה קשר נגד המלכות. "בר" כאן הוא לשון המרמזת על תפקידו במעשה. שנרדף ביד המלכות והגיע ללוד; המלכות הקיפה את העיר ואיימה להרוג את כל העיר אם לא ימסרו לידה את עולא בר קושר. רבי יהושע בן לוי שכנע את עולא בר קושר שימסור את עצמו לידי המלכות, והתלמוד מספר כי אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לרבי יהושע בן לוי אך פסק להופיע, ורק לאחר שהרבה לצום חזר אליהו הנביא והתגלה לפניו והסביר את התרחקותו ממנו: "ולמסורות 246 "מסור" הוא משורש בעלי מקצוע, כמו כרוז או לקוח, כלומר מי שמקצועו למסור אנשים לידי השלטונות. בחברה היהודית נחשב שיתוף פעולה עם השלטונות הרומיים לעוון בל יכופר, ללא קשר לחומרת העברה המיוחסת לנאשם, ולא נרחיב בכך. אני נגלה?"; רבי יהושע בן לוי טוען לפניו: "ולא משנה עשיתי?", ואליהו הנביא עונה לו: "וזו משנת החסידים ?" (ירושלמי, תרומות פ"ח ה"י, מו ע"ב). יש אמנם שמשנת חסידים ערוכה וארוגה במשנתנו, כמשנה שבראש פרק חמישי בברכות (ראו פירושנו לברכות פ"ה מ"א), אך משנתנו אינה משנת חסידים. 247 לרקע ההלכתי ראו פירושנו לתרומות פ"ח מי"ב. אם כן, מי שאינו עושה כמשנת חסידים אינו ראוי לגילוי אליהו. רבי יהושע בן לוי עצמו היה חכם וחסיד, ובשמו נקשרים נסים והורדת גשמים. הוא נדרש לבצע את משנת חסידים ולסמוך על הנס שיציל את הנאשם ואת הקהילה כאחת. הסיפור כולל ביקורת חסידית על מעשה המנהיגות של החכם. מקבילה בעלת אופי שונה יש במסכת כלה רבתי: תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". מכאן דרשו רבותינו: הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו; וכנגדן בתשובה, פרישות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות , זריזות לידי נקיות, ונקיות לידי טהרה, וטהרה לידי חסידות, וחסידות לידי ענוה, וענוה גדולה מכולם, שנאמר "רוח י"י אלהים עלי יען משח י"י אותי לבשר ענוים", צדיקים, ישראל, טהורים, חסידים, לא נאמר, אלא לבשר ענוים (כלה רבתי, פ"ב ה"ו, עמ' 199-198). המימרה מופיעה במסגרת הפרשנות המאוחרת למימרה הקדומה העוסקת גם היא בדיני צניעות. המימרה מציבה צמדים מנוגדים: הרהור – פרישות תאווה – זהירות אהבה – זריזות רדיפה – נקיות מעשה (מיני) – טהרה המימרה משתמשת בברייתא של פנחס בן יאיר ונראית כעין פרודיה של הסבת המימרות לתחום הצניעות הטכנית. "פרישות" היא בסך הכול זהירות מינית, "זריזות" היא ההפך מרדיפת נשים, וטהרה היא אי קיום מעשי מין, במקביל לשימוש המושאל במילה "טומאה" לכיעור מיני. אין ספק שאין זו כוונת פנחס בן יאיר. צניעות בלבד איננה מביאה לחסידות, אם כי ודאי שאין חסידות בלעדיה. אבל חסידות היא ערך גבוה בהרבה. מימרה אחרת מצביעה על פיתוח של המשנה המיסב אותה לכיוון מנוגד למשנה עצמה: רבי אליעזר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות. ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות חסיד , צדיק, ונאמן. ומרחקתו מן החטא, ומביאתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו סוד מן השמים, ורזי תורה , ונעשה כמעין המתגבר שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך... (תנא דבי אליהו זוטא, יז, עמ' 17 וכן פרק קניין תורה המצורף למסכת אבות). מימרה זו היא פיתוח של משנתנו שיש בו שילוב של הגישה החסידית המקורית עם הערצת לימוד התורה. חסידות היא מטרת הלימוד, אך הלימוד הוא תנאי לחסידות, ובמקרה זה שניהם גם תנאי לגישה למשאבי הידע של תורת הסוד. הקשר בין החסידות לתורת הסוד הוא חידוש ספרותי של אנשי הסוד שאימצו כמה דמויות של חכמים כמודל של חכם ואיש סוד (רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבי יהושע בן פרחיה וחנינא בן דוסא) כ"גיבורי תרבות". אלו אומצו ללא קשר לטיפוס ההיסטורי של החסיד, אלא הובאו כאילו היו חכמים לכל דבר, וכנראה אין קשר היסטורי ראלי (היסטורי) בינם לבין תורת הסוד, וצריך עיון.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sotah 9:15